לפני כמעט 25 שנה, כשלמדה לתואר שני בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, ידעה אורית מרלין־רוזנצוייג שיום אחד היא תעשה סרטים. מה שהיא לא תיארה לעצמה הוא שהסרט הראשון שלה יהיה דווקא על שבועון "לאשה", שבו היא כותבת מאז שהייתה בת 23 ועד היום.
הסרט, "הסודות של לאשה", שיצרה יחד עם הבמאית אנה סומרשף והמפיקה אסנת טרבלסי, יוקרן בשבוע הבא בפסטיבל "דוקאביב" (ב־4 וב־6 ביוני) וישודר ב־HOT8, ב־HOTVOD וב־NEXT TV. הוא מביא את סיפורו של המגזין ואת האופן שבו הוא עיצב ושיקף את דמותה של האישה הישראלית לאורך כמעט שמונה עשורים, מאז היווסדו ב־1947 על ידי עו"ד חמדה נופך־מוזס, ועד היום. יש בו חומרי ארכיון נדירים וראיונות עם דמויות מפתח במערכת, כמו העורכת האחראית מרים (מימי) נופך־מוזס, שהיא כלתה של המייסדת.
קטע מתוך הסרט "הסודות של לאשה"
בניגוד לאורית, עיתונאית שגדלה במערכת "לאשה", שותפתה ליצירה, הבמאית אנה סומרשף, בת למהגרים שעלתה לארץ מרוסיה בגיל ארבע, לא הכירה את המגזין. רק כשאורית הגיעה למפיקה טרבלסי עם הרעיון לסרט, היא שידכה בין השתיים והן חברו לעבודה משותפת. אורית הביאה את ההיכרות האינטימית שלה עם הנושא ועם שלל המרואיינות בו, ואנה את הניסיון הקולנועי והמבט מבחוץ.
"ידעתי כמובן שיש מגזין כזה, אבל מעולם לא קראתי אותו. 'לאשה' לא היה ברדאר שלי", מספרת אנה. "ההצעה לביים את הסרט קסמה לי כיוצרת דוקומנטרית, כי חשבתי שזו דרך מעניינת לספר את הסיפור של נשים בישראל".
אורית: "העיתון נוסד לפני קום המדינה ועבר את כל שלבי האבולוציה הפמיניסטית בישראל".
אנה: "כאב להשאיר מחוץ לסרט את הסיפור של נערת ישראל ענת אלימלך שנרצחה על ידי בן זוגה, אבל היינו חייבות להדק את התסריט"
כמה צריך אדם לאהוב את מקום העבודה שלו כדי להחליט לעשות עליו סרט?
"'לאשה' הוא באמת מקום עבודה שאני אוהבת. אמא שלי קראה 'לאשה' עוד כשהייתי ילדה ושנים הלכתי עם אפודות שהיא סרגה לנו על פי תרשים מ'לאשה', אבל לא בגלל זה עשיתי את הסרט, אלא בגלל שיש למגזין הזה סיפור מיוחד שחייבים לספר. אני לא מכירה עוד עיתון שיש לו כזו מערכת יחסים קרובה עם הקוראות שלו. זה לא עיתון, זו חברה טובה. הדבר הראשון שלמדתי בחוג לקולנוע הוא שצריך קודם כול להסתכל מתחת לאף ולעשות סרטים על הנושאים הקרובים ללבך. כשחשבתי על הרעיון לעשות סרט על 'לאשה', דיברתי עליו עם אנשים בתעשייה וכולם התלהבו, אמרו לי 'לכי על זה'. התחלתי לצלם לבד, עשיתי צילומים ניסיוניים במערכת, אבל בסופו של דבר הם לא נכנסו לסרט, כי כשאנה הצטרפה חישבנו מסלול מחדש".
היה משהו שהפתיע אתכן בקשר למגזין?
אנה: "הפתיע אותי לגלות שבעשורים הראשונים היו לעיתון עורכים גברים, עד שמרים נופך־מוזס הגיעה ושמה לזה סוף. היא הביאה איתה רוח חדשה, העיפה את כפולת העירום שנוסדה בתקופת העורך צבי אלגת, והכניסה נשים לתפקידי עריכה וניהול".
אורית: "חשבתי ששום דבר לא יכול להפתיע אותי, ובכל זאת נדהמתי לגלות שבשנים המוקדמות של העיתון היה לו תפקיד חברתי משמעותי. למשל, בשנות הצנע העיתון יצא במבצע בשיתוף חברת מכוניות, שבו הוא ביקש מהקוראות להמליץ על משפחה ענייה ונזקקת כדי שהם יוכלו לתת להם רכב מסחרי במתנה. כלומר, העיתון לקח על עצמו את תפקיד הפילנתרופ שעוזר למשפחה כולה, ולא רק לנשים. אם את מסתכלת, למשל, על מדורי האוכל לדורותיהם, את יכולה ללמוד המון על המצב הסוציו־אקונומי של החברה הישראלית כולה".
איך תחרות מלכת היופי סייעה לנשים?
הסרט "הסודות של לאשה" בוחן את המתח המתמיד בין שני כוחות שפעלו בשבועון מאז היווסדו ועד היום: מצד אחד מוצר מסחרי שמוכר חלומות, יופי וזוהר כדי להגדיל את תפוצתו, ומצד שני - פלטפורמה תקשורתית שהעניקה לנשים קול, מרחב הזדהות ולעתים גם כוח חברתי ופוליטי.
על פי הסרט, "לאשה" קידם נשים, נתן להן במה והכניס לשיח נושאים מושתקים כמו הטרדות מיניות, אבל הוא גם השתתף ביצירת לחצים חברתיים על נשים באמצעות טיפוח אידיאלים של יופי, חיזוק מודל יופי מסוים והדגשת מודלים מסורתיים של נשיות באמצעות מדורים מורחבים של טיפוח ובישול. מעניין שהעיתון לא ניסה לפתור את הסתירה הזאת, אלא דווקא השתמש בה כמנוע מרכזי להצלחתו. באמצעות התכנים ה"נשיים" הפופולריים, העיתון הגדיל את תפוצתו ונכנס לכל בית, כשבדלת האחורית נכנסו עמו גם נושאים "חתרניים" יותר – מעמד האישה, פמיניזם ומאבק באלימות כלפי נשים.
אנה: "לפעמים העניין הכלכלי התנגש עם הפמיניזם. אין פה טובים ורעים, צודקים ולא צודקים, וזה מה שעושה את הסרט מעניין". בדרך כלל שתי היוצרות ראו עין בעין את הכיוון שאליו ניווטו את הסרט, למעט בנושא תחרות מלכת היופי, שהתקיימה מ־1950, עד שבשנת 2022 החליט המגזין לא לקיימה יותר. בעוד שאורית רואה את המקפצה, אנה רואה את ההחפצה.
אנה: "כשמרים נופך־מוזס הגיעה, היא הביאה איתה רוח חדשה והכניסה נשים לתפקידי עריכה וניהול"
"ראיינתי את המלכות האלה מדי שנה וראיתי מה זה נתן להן, ומספיק שנזכיר בהקשר הזה את גל גדות או אילנית לוי", אומרת אורית. "אנה לעומת זאת ראתה רק את הנזק שזה עשה לנשים. יום אחד שמעתי הרצאה של מרצה פמיניסטית מהחוג למגדר באוניברסיטת תל אביב שאמרה: 'יופי הוא נכס לאישה בדיוק כמו כסף לגבר'. אני מודה שזה די פתח לי את הראש. קחי את אילנה שושן, שבאה מבית עני, נבחרה למלכת היופי והצליחה למנף את התואר להצלחה גדולה, גם כלכלית. היא עצמה אמרה לי פעם 'אני החפצתי את עצמי יותר משהחפיצו אותי. יותר מאשר השתמשו בי אני השתמשתי בהם'".
אנה: "אני מבינה למה המציאו את התחרות, אבל הראייה שלי ביקורתית. אולי היא שירתה את הזוכות, אבל היא לא שירתה את כלל הנשים ואת המאבק לשוויון מגדרי".
למי בעצם הסרט מיועד?
"לכולן. גם למי שאוהבת את השבועון, גדלה עליו ומכירה אותו על בוריו, וגם למי שמעולם לא פתחה אותו, כי 'לאשה' לא מספר רק את הסיפור של העיתון, אלא של החברה הישראלית כולה".
ומה עם גברים?
אורית: "25% מהקוראות שלנו הם בכלל גברים, למרות שהם לא מודים" (צוחקת).
אנה: "סיפור הנשים בישראל ומעמדן צריך לעניין את כולנו, גברים ונשים כאחד, כדי שניצור פה חברה טובה והוגנת יותר. לכן חשוב שגם גברים יראו את הסרט".
איך 7 באוקטובר השפיע על עשיית הסרט?
אורית: "אחרי 7 באוקטובר פתאום התחילו לצוץ סיפורים שקשורים לנשים שלא שמענו קודם: הסיפור של הלוחמות, הטנקיסטיות, התצפיתניות שהזהירו ולא הקשיבו להן, מן הסתם כי הן נשים, סיפורי האונס של חמאס. הסיפורים האלה הבהירו לנו שאת הסיפור של האישה הישראלית חשוב לספר עכשיו יותר מאי פעם".
אנה: "בתחילת הדרך העיתון לקח על עצמו את תפקיד המחנך, הקוראות נקראו להיות כלי לייצור חיילים לטובת המפעל הציוני. היה לנו חשוב להתייחס לנושא הזה דרך סיפורה של רעיה הרניק ז"ל (שנפטרה בפברואר האחרון, ד"ח), אמו של רס"ן גוני הרניק ז"ל (מפקד סיירת גולני, ד"ח), שנפל בקרב על הבופור במלחמת לבנון הראשונה. העיתונאית ברוריה אבידן־בריר ראיינה אותה והיא אמרה שהיא כועסת על עצמה שחינכה את בנה למסירות ולהקרבה, מה שבסופו של דבר הוביל לנפילתו. בתקופה ההיא האתוס הצבאי עוד היה בשיאו, העורך צבי אלגת לא רצה לפרסם את הכתבה, וברוריה איימה בהתפטרות כדי שהכתבה תתפרסם. אחרי הפרסום הגיעו המון מכתבים למערכת של קוראים וקוראות שהתרעמו על הכתבה שלטענתם מורידה את המורל".
למה "קרייריסטית" הייתה פעם מילת גנאי?
את ההחלטה לעשות סרט על העיתון שבו היא כותבת קיבלה אורית (53), שמתגוררת בראשון לציון, לאחר שסיימה את התואר השני לפני עשר שנים. כן, לקח לה 15 שנה לסיים את התואר בקולנוע. בין לבין התחתנה עם עו"ד נתי רוזנצוייג, גידלה שלושה ילדים (ליהיא, 22, תמרה, 19 ושגיא, 16) וכתבה את הרומן "לגנוב את השמש" (הוצאת כתר).
אנה (40) מתגוררת ביפו, נשואה ואם לשניים (ליה, בת ארבע ותום, בן שנה), סיימה תואר ראשון בקולנוע במכללת ספיר ותואר שני במחקר תרבות באוניברסיטת תל אביב ועובדת כבמאית ומפיקה. סרטה "אשת חיל", על אסתי שושן, חרדית הנאבקת להיבחר ברשימה חרדית לכנסת, היה מועמד לפרס אופיר. במקביל לעשייה הדוקומנטרית היא מלמדת קולנוע במכללת בית ברל.
איך הפך "לאשה", שהתחיל את דרכו תחת הסלוגן: "השבועון העממי לבית ולמשפחה", לעיתון פמיניסטי שקובע סדר יום בנוגע לזכויות נשים ואלימות נגד נשים?
"בתקופה של העורכים הגברים לא ראו בעיה לפרסם כפולה של תמונות עירום של נשים", אומרת אורית. "בתקופה של העורכת אורנה ננר ושל העורכת הנוכחית קרינה שטוטלנד, המגמה התהפכה. בסרט קרינה מספרת שהגיליון שעליו הופיע מספר הטלפון של קו החירום לנשים נפגעות אלימות (6724*) נמכר הכי פחות באותה שנה, אבל הייתה לו חשיבות אדירה לנשים, וזה שירת את האג'נדה".
אורית: "נדהמתי לגלות שבשנים המוקדמות של העיתון היה לו תפקיד חברתי משמעותי. למשל, בסיוע למשפחה נזקקת בתקופת הצנע"
בשנים הראשונות של העיתון, קריירה לנשים הייתה מילת גנאי.
"ממש ככה. כשראו אשת קריירה ממש ריחמו על הילדים שלה. שנים מאוחר יותר, כשאורנה ננר נכנסה לתפקיד העורכת, גילינו שלא צריכה להיות דיכוטומיה כל כך וולגרית - או שיש לך קריירה ואז לילדים שלך אין מה לאכול, או שאת עקרת בית למופת עם ילדים מטופחים. העיתון נתן לגיטימציה לנשים להיות גם וגם. אני מרגישה שאני צלחתי איכשהו את העניין הזה, למרות שגידלתי ילדים בשנים שבהן גברים היו פחות מעורבים בנעשה בבית. אני מרגישה שעברתי מבחן אש קשה והייתי צריכה לוותר על המון דברים, למשל – לעשות סרטים".
אנה: "אורנה ננר הכניסה מדורים כמו 'חדר משלך' וכתבות בנושאים כמו הערך הכלכלי של עבודות הבית השקופות".
אורית: "'לאשה' גם הציף נושאים שאף אחד לא כתב עליהם עד אז, כמו נישואים חד־מיניים, תופעות של גיל המעבר, אורגזמה וזכות האישה לעונג".
איזה נושאים הצטערתן שלא נכנסו לסרט?
"רציתי להכניס את תופעת צבי לידסקי, עורך דין שכתב מדור בשם 'סיפורים מהחיים' והפך לכוכב. אנשים קנו את העיתון רק בשבילו, אבל לא היה לזה מקום".
אנה: "יש לא מעט נושאים שנפלו כי בסוף יש לך שעה, אי אפשר להכניס 80 שנה לתוך שעה מבלי לקבל החלטות כואבות. לי אישית כאב להשאיר בחוץ את הסיפור של נערת ישראל ענת אלימלך ז"ל, שנרצחה על ידי בן זוגה, אבל היינו חייבות להדק את התסריט. כאשת קולנוע אני יודעת שאם יש נושאים טובים שנשארו בחוץ, סימן שעשית סרט טוב".
האם השיר הזיק לדימוי?
גיוס המימון לסרט התגלה כמשימה לא פשוטה. בסופו של דבר תמכו בסרט HOT8, קרן מקור ובני הזוג שי־לי ורפי ליפא, שהאמינו שסרט על נשים ישראליות חשוב בימים אלה. "יש איזו נטייה בקרנות הקולנוע להתייחס לנושאים נשיים כלא מספיק חשובים, בטח בזמן מלחמה", אומרת אנה. "מזל ש־HOT8 נכנס לתמונה והיה איתנו מההתחלה, בלעדיו לא היינו מגיעות עד הלום. תקציב הקולנוע בארץ גם ככה זעום, כולם מתחרים עליו ויש תחושה שנושאים נשיים נמצאים בסוף הרשימה".
אורית: "לא תחושה, אמרו לנו בפירוש שהסרט נפלא, אבל לצערנו אנחנו במלחמה ויש דברים חשובים יותר כרגע מסרטים על עיתוני נשים".
כמה השורה האלמותית בשיר הידוע של יורם טהרלב ("ישנן בנות אשר קוראות ללא בושה, את השטויות ב'לאשה'") הזיק לדימוי של המגזין?
אורית: "אני לא יודעת מה בא קודם, הדימוי או השיר. מה שאותי מקומם זה שעיתון 'העולם הזה' נחשב לפורץ דרך למרות שגם הוא פרסם תמונות עירום ומודעות סקס וערך גם תחרות יופי בשם 'נערת המים', ובכל זאת הוא נחשב לעיתון חדשני ומיוחד. מה ההבדל? הוא לא פנה לנשים. תמיד הייתה לי גאוות יחידה ותמיד ראיתי את עצמי כעיתונאית לוחמת, גם כשעשיתי כתבה על ניתוחים קיסריים. ילדתי את בתי הבכורה בשנת 2003 בניתוח קיסרי, וחבל שלא היה לי אז את הידע שהקוראות שלי קיבלו ממני".
אנה: "היה לנו חשוב להכניס את 'ישנן בנות' כי הוא מספר הרבה על התקופה, על היחס לעתון ובכלל לנשים".
אורית: "פעם כשראו אשת קריירה ריחמו על הילדים שלה. העיתון נתן לגיטימציה לנשים להיות גם וגם
ככתבת "לאשה" בעצמי, אני שומעת הרבה את המשפט: "במקרה נתקלתי בכתבה שלך במספרה או בתור לרופא". איך את מסבירה את זה שיש אנשים שעדיין מתביישים להודות שהם קוראים "לאשה"?
אנה: "הכישלון הוא לא של המגזין, אלא של החברה הישראלית. ל'אל' הצרפתי או האנגלי אין דימוי שלילי רק בגלל שהוא פונה לנשים, אבל כמו שאורנה אומרת בסרט, החברה הישראלית היא שוביניסטית ומתייחסת בביטול לכל מה שקשור לנשים. מצד שני, זה לא בא משום מקום, לצד הדברים הכביכול חשובים, היו בעיתון גם דברים רדודים יותר".
אורית: "למה רדודים? נכון יותר לומר קלילים. איפור זה לא רדוד בעיניי".
אחרי כל המהפכות, יש מקום לעיתון נשים ב־2026?
אנה: "אמנם עברנו כברת דרך משמעותית, אבל כשאני רואה את המלחמות של טאיסיה זמולוצקי, שי־לי עטרי ונעמה שחר, שעל אף כל המהפכות נאלצות להתמודד נגד כל המערכת, אני מבינה שעוד לא הגענו. הן לפחות עושות את זה בפנים גלויות, ואת זה אני זוקפת לזכות 'לאשה' שב־2016 הציב 22 נפגעות תקיפה מינית בפנים גלויות על השער תחת הכותרת 'לא תאנסו אותנו לשתוק'".
אורית: "בוודאי שצריך עיתון נשים, ו'לאשה' פיצח את הדי־אן־איי של האישה הישראלית. נשים עדיין רוצות זירה משלהן. הן רוצות שייתנו להן לבחור בלי שאף אחד יגיד להם מה הן יכולות ומה לא - מצד אחד לנהל קריירה ולדעת איך להקים עסק מבלי שגברים יתנשאו עליהן, ומצד שני להכיר טיפולים אסתטיים חדשים גם אם כמה עיתונאים גברים במקומות אחרים מעקמים את האף. וחוץ מזה, אף על פי שקוראים את 'לאשה' גם באתר ynet ובכל הרשתות החברתיות, עדיין יש קהל רחב של נשים שלא מסוגלות לוותר על חוויית המגע והדפדוף".
שערים שאנה אוהבת במיוחד:
לא תאנסו אותנו לשתוק, 2016: "שנה וחצי לפני מהפכת MeToo , מערכת 'לאשה' העניקה במה חסרת תקדים לנשים אמיצות שבחרו להיחשף בפנים גלויות ולספר על מעשי האונס שעברו. למרות הדרך המשמעותית שהחברה עברה מאז, גם כיום צעד זה אינו מובן מאליו".
כשעבודות הבית הפכו לפוליטיות (2007, מצולמת: אינגריד פלדמן): "הרבה לפני שמושגים כמו 'העבודות השקופות' או 'הנטל המנטלי' נכנסו לשיח המיינסטרים, העורכת אורנה ננר העלתה למודעות את התמרון הבלתי אפשרי של נשים בין קריירה, אימהות ותחזוקת הבית - עבודה סיזיפית ונטולת תגמול כלכלי. השער הזה פתח דיון חשוב שלמרבה הצער נשאר אקטואלי גם כמעט 20 שנה אחרי".
שמחה גואטה בים, 2019: "זה הרבה יותר מעוד צילום אופנה יפה, זו הצהרה חשובה. בעולם שבו ילדות ונשים מוצפות בדימויים מלוטשים ומצומצמים של אידיאל יופי כמעט בלתי אפשרי, הבחירה להציב אישה במידות גדולות שמשדרת ביטחון עצמי, עוצמה ועומק, מעבירה לקוראות מסר חד וברור: הערך והיופי שלך לא נמדדים במידת המכנסיים שלך. השער הזה נותן ייצוג חשוב למי שלא עונות למודל הרזון הקיצוני. הוא מוכיח לנערות שמותר להן להיות גאות בגוף שלהן ושיופי מגיע בכל הגדלים, הצבעים והצורות".
שערים שאורית אוהבת במיוחד
נועה תשבי בהיריון, 2015: "ההשראה היא דמי מור ושער ההיריון המפורסם שלה ב'ואניטי פייר', אבל בעיניי נועה התעלתה עליה. שערי ההיריון שלנו משנים את תפיסת ההיריון של פעם, שנחשב לאירוע שצריך להצניע והופכים אותו לחגיגה של כבוד לגוף האישה ויכולותיו".
שושנה דמארי, 1957: "השער הזה משקף את האנרגיה השמחה שלה, את השמירה על הייחודיות שלה בבגדים צבעוניים ותכשיטים אתניים ואת העובדה שמעולם לא ניסתה להשתכנז".
ג׳יהאן סאדאת ואופירה נבון, 1977: "זו תמונה שהביאה איתה, אחרי מלחמות מרות, הרבה תקווה למקום הזה".
