סיפורה של קארין האשם (37) ממעלות, מנהלת חוות הגידול "מרינה פטריות" בגליל המערבי:
"עד גיל 13 חייתי בכפר דבל בדרום לבנון, שם נולדתי – רביעית במשפחה נוצרית בת שישה ילדים. בכל שנותיי שם הייתה לנו מלחמה עם חזבאללה, ואני זוכרת ילדות מלאה בומים.
המשפחה שלי, משפחת האשם, הייתה מאוד מוכרת באזור. דוד שלי, עקל האשם, היה הסגן של מפקד צד"ל אנטואן לאחד. אבא שלי, יוסף האשם, היה בכיר בצד"ל ואחראי על הביטחון בכפר.
ב־30 בינואר 2000, חצי שנה לפני הנסיגה של צה"ל מלבנון, חזבאללה הצליחו להרוג את דוד שלי באמצעות מטען. הם ראו בזה ניצחון גדול שלהם. לאבא ולנו כמשפחה זאת הייתה מכה קשה. כשהוא היה בחיים הרגשנו בטוחים, אפילו שגם אבא היה תחת איום והסתובב עם שומרי ראש.
השינוי הגדול של חיינו קרה ב־23 במאי 2000 (עם יציאת צה"ל מלבנון, צ"ר). באותו יום הלכתי כרגיל לבית הספר, אפילו עשיתי מבחן, ואז נשמעו קולות של שמחה מבחוץ והבנתי שזה בא מתלמידים תומכי חזבאללה. מנהל בית הספר אמר שאין מה לדאוג, אבל אני התקשרתי לנהג של אבא והוא בא ולקח אותי, את אחי ושני בני דודים. כשהגעתי הביתה, אמרתי לאמא: 'בואי נאסוף קצת דברים, אם נצטרך לברוח...' אמא ענתה: 'אנחנו נשארים כאן!'. בכל זאת ארזתי בתיק כמה דברים שאהבתי. בשעה ארבע אבא הגיע והודיע: 'עוזבים לישראל'. יצאנו מהבית, כמונו גם שני דודים ומשפחותיהם ועוד הרבה אנשים מהכפר. אבא נשאר אחרון, עד שיצאו כל אנשי צד"ל ומשפחותיהם.
כשיצאנו לגבול חשבנו שזה לכמה ימים, לא תיארנו לעצמנו שזה יימשך 24 שנים. שנה היינו בצימרים בחוף אמנון בטבריה. בהתחלה חשבתי שזה סוג של קייטנה, אפילו שבדרך איבדתי את המזוודה וחודש שלם בכיתי. מסביב הייתה דאגה. אף אחד לא ידע מה יהיה. אבא היה ממש בדיכאון ולא יצא מהחדר. אפילו אוכל הבאנו לו.
אחרי שנה עברנו לגור במעלות ומאז אנחנו שם. אחותי הגדולה, שלמדה ארכיטקטורה בביירות, השתלבה בטכניון. האחות השנייה, שהייתה מורה בת 19, לקחה אחריות עלינו. אחי ואחותי הצעירה למדו בבית ספר רגיל. אני, אחרי שנה שלא למדתי, השתתפתי מגיל 15 בתוכנית מיוחדת של האוניברסיטה העברית לתלמידים הלבנוניים, שכללה מכינה, בי־איי כללי ולימודי עברית ומגורים במעונות הסטודנטים בירושלים. באוניברסיטה הייתי מלווה של סטודנטית עיוורת. זה היה הכסף הראשון שקיבלתי בארץ ובזכות ההיכרות עם אנשים שמתמודדים עם קשיים התחזקתי וקיבלתי ביטחון עצמי.
כשחזרתי למשפחה למדתי קוסמטיקה ואיפור ואחר כך התחלתי לעבוד בסופרמרקט. בגיל 20 ניהלתי אנשים מבוגרים ממני. בלבנון היינו מפונקות, כי אבא פרנס את כולנו בכבוד, וכאן לא הייתה ברירה. בהתחלה אבא לא הסכים שנעבוד, מהבושה, אבל הסברנו לו שפה כולם עובדים והוא קיבל את זה.
"במגזר הערבי חשבו שאנחנו בוגדים. יש בנות מצד"ל שהתחתנו עם ערבים מהמגזר, אבל המנטליות שלנו שונה משלהם"
ההשתלבות במעלות לא הייתה פשוטה. היינו זרים, אנשים לא הכירו את הסיפור שלנו, ובעוד שאני מאוד גאה במה שאבא שלי עשה בלבנון, במגזר הערבי חשבו שאנחנו בוגדים. אבא, היום בן 74, לא עבד בארץ וקיבל משכורת מהמדינה. כיום שלוש אחיות שלי גרות בקנדה, אחי גר בחיפה, עובד ולומד באוניברסיטה. אני ועוד אחות נשארנו לחיות עם ההורים בבית.
יש בנות מצד"ל שהתחתנו עם ערבים מהמגזר, אבל המנטליות שלנו שונה משלהם. אני אישית לא הקמתי משפחה. אני יכולה לנהל מאות אנשים, אבל להביא לעולם ילד משלי? אני מפחדת מהאחריות הזאת, אולי זו ההשפעה של מה שקרה לנו.
לפני עשר שנים עזבתי את הסופרמרקט במעלות, כי ראיתי שאין לי לאן להתקדם. הבעלים הבינו אותי והמליצו עליי בפני רמו בן שושן, הבעלים של 'מרינה פטריות'. התחלתי לעבוד במשרדים במושב מעונה ובמשך השנים למדתי המון ועשיתי תפקידים רבים. התחלתי בהזמנות ואחר כך ניהלתי את המוקד, ניהלתי את בית האריזה, נהייתי הקניינית של הירקות ולפני שש שנים עברתי לנהל את שתי החוות לגידול פטריות במושב חוסן. בהתחלה הייתי בהלם, כי העבודה החדשה חייבה אותי להיות בשטח, גם ללמוד את העבודה וגם ללמד את העובדים איך להחזיק סכין, איך להניח באריזות – תורה שלמה.
היום, כמנהלת של שתי החוות, אני אחראית על 300 עובדים, רובם תאילנדים וחלקם תושבי כפרים מהמגזר וגם על סטודנטים ומשתלמים מחו"ל (בעיקר פיליפינים וקמבודים) שלומדים יום בשבוע במכללת תל חי במסגרת תוכנית 'אגרוסטדיס' ובשאר הימים עובדים בקטיף פטריות ובאריזה.
עולם הפטריות מעניין מאוד. אני כל כך אוהבת את העבודה עד שפניתי למקעקעת נטאשא סהיני, גם היא צד"לניקית, ועשיתי על יד שמאל קעקוע של פטרייה.
אף פעם לא הצטערנו על כך שעברנו הנה. אילו נשארנו בלבנון מי יודע מה היה קורה לנו, אולי היו מכניסים לכלא את אבא, אולי היו הורגים אותו ואותנו. אבל הגעגועים ללבנון נמשכים כל 24 השנים שאנחנו פה. אני חושבת על הבית שלנו, על החדר, הגינה, החברים. אני רואה אותם בפייסבוק, אבל לא יוצרת קשר כדי לא לגרום להם בעיות.
שואלים אותי לפעמים אם הייתי רוצה לחזור היום ללבנון. ברור שזה הרצון הטבעי, יהיה מרגש לחזור הביתה, אבל רק אם לא יהיה שם אף אחד מהחזבאללה. במחשבה שנייה, אני לא בטוחה שהיום אצליח להשתלב שם.
"אמרתי לאמא: 'בואי נאסוף קצת דברים, אם נצטרך לברוח'. אמא ענתה: 'אנחנו נשארים כאן!'. בכל זאת ארזתי. ואז אבא הגיע והודיע: 'עוזבים לישראל'"
במלחמה הזאת הייתה לי אחריות גדולה ל־300 העובדים, שהם כמו משפחה בשבילי. אחרי הכול, הם לא מדברים עברית, הם לא מכירים את החוקים כאן ואני זוכרת טוב מאוד איך הגעתי לכאן, בלי שפה ובלי היכרות עם המקום והחוקים שלו. תרגלנו איך למהר למקלט ואיך להתנהג בהפגזות ולשמחתי, אף אחד לא נפגע. כשהיה צריך להרגיע, עשיתי גם את זה כמובן. האמת היא שכולנו היינו לחוצים מאוד וחששנו מהמצב. אצלי הייתה דאגה כפולה, הראש והלב שלי היו גם עם האנשים שלנו כאן וגם עם הלבנונים שלא קשורים למלחמה ורוצים לחיות. ברוך השם, אף אחד מהמשפחה ומהמכרים שלנו בדרום לבנון לא נפגע.
כשהרגו את נסראללה, הייתה כאן חגיגה של אנשי צד"ל. חיכינו לרגע הזה, בגללו נאלצנו לעזוב את המולדת שלנו.
שורה תחתונה: כדי להצליח בחיים לא צריך להיאחז במשהו שכואב ולבכות על זה שנים. להפך: מהנקודה הכואבת שאי־אפשר לשנות צריך לצאת לחיים חדשים ולעבוד קשה כדי להתקדם ולהיות אדם שבוחר בטוב.
