כמה דברים שאנשים לא יודעים על יחזקאל לזרוב. למשל, שהוא כוכב לא קטן ברוסיה. רגע לפני שנפגשנו לריאיון הוא חזר מצילומים לסרט רוסי תקופתי שהתקיימו במונטנגרו, טס במחלקה ראשונה והשתכן בסוויטה של שלושה חדרים במלון ובקרוואן מפואר על הסט.
לפעמים בחיים צריך טיפת מזל, ולזרוב קיבל קצת יותר מזה. ב־2016 המליצה עליו יבגניה דודינה, הקולגה שלו מתיאטרון ״גשר״, לסוכנת הרוסייה שלה, שחיפשה שחקן שיוכל לשחק אציל בסדרה היסטורית. לאחר שהסוכנת קיבלה תמונות שלו למייל, לזרוב, בכלל בולגרי־בוכרי, התקבל בלי אודישנים. וכך הוא טס לשבועיים בליסבון לצילומי הסדרה ״מאטה הארי״ לצד ז׳ראר דפרדייה. 12 פרקים, 50 דקות כל פרק, סאגה היסטורית בהפקת ענק.
"מהמטוס לקחו אותי לשיעורי רכיבה על סוסים״, הוא צוחק עכשיו. ״במהלך הצילומים, מישהי הייתה לוחשת לי באוזן את הטקסט ברוסית. אני לרוב לא יודע מה אני באמת אומר. שיחקתי בלי שום שיעורי שפה או מבטא".
יחזקאל והבנות עונים על שאלון משפחתי
(כתבת וידאו: מלי זיידמן, צילום: שמוליק דודפור)
נשמע כמו סיפור כמעט דמיוני.
לזרוב פותח את הטלפון ומציג לי תמונות שלו בתלבושות תקופתיות על הסט. "אחרי הצילומים אותה חברת הפקות התאהבה בי, ולקחו אותי מיד לתפקיד ראשי בסדרה אחרת, 'המנטליסט', 16 פרקים, 50 דקות כל פרק, מונולוגים בלי סוף ושוב - אני לא מבין הרבה ממה שאני אומר. אני לא יודע עד היום איך עשיתי את זה".
להוציא זהב מהכלום
אנחנו נפגשים כדי לדבר על המחזמר "פריסילה מלכת המדבר" בתיאטרון הבימה שבו לזרוב מככב, וגם על התפקיד הראשי במחזמר ״היפה והחיה״ של דיסני שיעלה מחדש בחנוכה. במקביל הוא שותף בהקמת בית הספר הפרטי ״סטודיו אנקורי״ ומלווה אותו כבר 12 שנה עד היום. בנותיו הגדולות יהלי (21) ואמה (18) כבר סיימו את בית הספר, ששם דגש על לימוד והתנסות בתחומי אמנות שונים, ובתו הצעירה רומי (14) עדיין לומדת בו.
לזרוב הוא גם ראש בית הספר לאמנויות הבמה במכללת "סמינר הקיבוצים", שבמסגרתו הוא יזם ומשחק בסרט ״כמה הערות על המצב״ בבימוי ערן קולירין, שעלה לאחרונה למסכים. הוא גם היה מועמד השנה לפרס אופיר לשחקן הראשי על משחקו בסרט ״שפה זרה״, וגם, כאמור, הצטלם זה עתה ל״קרב מנועים״, סרט רוסי תקופתי שבו הוא מגלם נהג מירוצים בתחילת המאה שעברה. ״זו הפקה ענקית עם השחקנים הרוסים הכי גדולים", הוא אומר.
6 צפייה בגלריה
"אני לא סטוציונר, לא שותה אלכוהול ולא מעשן סיגריות"
(צילום: שי פרנקו, סגנון: אייל חג'בי)
איך זה מרגיש לשחק בהפקה רוסית משומנת ואז לנחות לחזרות של מחזמר ישראלי לחנוכה ולכיסא המרצה במכללה?
"הרוסים יודעים לפנק ממש טוב. אני טס רק במחלקות ראשונות ומקבל סוויטות. יש לי בצילומים שלוש עוזרות שכל אחת מטפלת במשהו אחר. זו באמת חוויה כיפית. זה חמוד, אבל זה לא מרשים אותי במיוחד, כי אני לנצח אשאר השחקן הרעב עם המנגנון הזה שצמא לעבודה, כי זה הדרייב שלי. בכיתה י״ב לא הגעתי למסיבת הסיום שלי בתלמה ילין כי רקדתי סלסה בשביל 300 שקל".
"היו לי 25 שנים יפות ביותר, מלאות בתשוקה ואהבה, למה אני צריך מיד להמשיך הלאה?"
"הרבה פעמים אני שואל את עצמי, למה אתה לא כזה שאומר, אני צריך 4 מיליון בשביל לקום בבוקר לעבודה? נשארתי פועל של המקצוע. יהיו כאלה שירימו גבה כשישמעו את המשפט הזה, כי החזות שלי משדרת ילד שנולד עם צ'לו ביד, מין חזות אלגנטית וסנוביסטית. אולי הזקיפות של הבלט עשתה לי משהו. אני שומע מלא אנשים שחושבים עליי שאני סנוב. סבבה. בבפנים שלי אני לא כזה. גדלתי כילד מזרחי שהולך לבית כנסת בשישי־שבת, שומר כשרות, מניח תפילין ושומע מוזיקה מזרחית בבית. בבר מצווה שלי שמעו רק חיים משה וזוהר ארגוב. הפינוק שלי הוא בכך שאני בררן במה שאני עושה. אני לא אוהב להתפשר".
לצד תפקידים בתיאטרון. לצד עבודתו כשחקן לזרוב (51) הוא גם במאי, מעצב במה, אוצר תערוכות, מדבב, צלם ועוד. ״להיות רב־תחומי זו גם הישרדות כלכלית טובה יותר. ידעתי שכשחקן לא אוכל להרוויח ולפרנס משפחה. אני צריך גם להיות במאי של כמה הפקות וגם לאצור כמה תערוכות כדי ליצור משכורת ראויה. רוב האמנים נמצאים במצוקות כלכליות. אני לא יכולתי לאפשר לעצמי את הדבר הזה כי לא היה לי אף פעם גב. אני מפרנס את עצמי מגיל 11 ועזבתי את הבית בגיל 17".
"הרוסים יודעים לפנק. אני טס רק במחלקות ראשונות ומקבל סוויטות. זה חמוד, אבל לנצח אשאר השחקן הרעב לעבודה, כי זה הדרייב שלי"
אביו, הוא מספר, נפטר לפני שלוש שנים וחצי. "הוא היה לוטש יהלומים במפעל בבורסה, ובערוב ימיו הוא היה השומר בבוטקה של סמינר הקיבוצים. כל הסטודנטים, המרצים והמנהלים אהבו אותו. כשהוא עזב לפנסיה עשו לו מסיבת הפתעה ואנחנו הוזמנו כמשפחה שלו. באותו שבוע שהוא נפטר קיבלתי את העבודה בסמינר הקיבוצים ואף אחד לא ידע שאני הבן שלו, אבל אני מרגיש עד היום הבן של רפי".
אני לא סטוציונר
עוד משהו שמעטים יודעים: לפני שנה לזרוב התגרש מאשתו, מעצבת התלבושות אלין שטרן, לאחר 25 שנה של זוגיות ושלוש בנות. הוא יצא מהדירה בגבעתיים וחזר לתל אביב, למרות שהוא לא באנרגיות של סטוצים ולקרוע את העיר. "אני לא סטוציונר, לא שותה אלכוהול ולא מעשן סיגריות. כבר 14 שנה לא הכנסתי כלום לגוף. אני ממש נהנה לא להיות מוסח בשום צורה, ועדיין אני לא חננה בננה. אני יוצא ונהנה ומזמין קולה, ופשוט רואה את כולם על הבר מתדרדרים ואני נשאר מלא באנרגיה".
לזרוב ושטרן הכירו לראשונה לפני 26 שנה בחנות ״טמבור״ בשינקין, פגישה שנראית גורלית במבט לאחור. "באתי לקנות שקע וראיתי את היצור היפה ביותר בעולם, ועד היום אני חושב שהיא כזו והיא יודעת את זה. שלשום אמרתי לה את זה. אין לי בעיה להגיד לה את זה לנצח, היא באמת האישה הכי יפה בעולם בעיניי. מאותו יום היינו יחד 25 שנה".
המון זמן.
"המון זמן עם המון פרידות באמצע. בתחילת הדרך היינו זוג די פראי והיו שם דרמות ואמוציות של חוסר התאמה. נורא קשה להסביר את זה. מספיק שהיא בן אדם מאוד איטי ואני בן אדם מאוד מהיר. את יכולה לדמיין את כמות הקונפליקטים שיכולה להיווצר? אני עושה עשרה דברים ברגע, כמו איזו הפרעה. היא עושה רק דבר אחד, אוכלת לאט כשאני כבר מסיים את הארוחה. על פניו זו לא בעיה דרמטית, אבל בסוף כשזה פוגש את היומיום זה מורכב.
"אלין ואני היינו הפכים משלימים, עד שלא השלמנו יותר זה את זה. בהרבה חלקים של החיים היו לנו מחלוקות והיה רגע שאמרנו, 'אנחנו לא ממשיכים את המסע שלנו יחד נכון לעכשיו'. נפרדנו לא רק כבני זוג אלא גם כשותפים ליצירה: עבדנו ביחד והיא עיצבה בגדים עבור כל ההפקות שלי.
"אני והבנות שלי פתחנו קבוצת ווטסאפ שנקראת 'חזי והבנות' וזה כיף. חצי השבוע שהן אצלי זו אבהות ברזולוציה אחרת לגמרי"
"עברנו המון מהמורות. אני בא ממשפחה דתית מאוד ואלין לא יהודייה, וזה הקשה על המשפחה שלי בתחילת הדרך. אחר כך הם התאהבו בה לגמרי. התחתנו אחרי שהיו לנו שתי בנות. לפני שנולדה אמה, הבת השנייה שלנו, הייתה לנו פרידה של שנה וחצי. את אמה עשינו בזמן הפרידה בכלל. בזמן הלידה שלה כל אחד חי בבית אחר. חזרנו רק כשהיא הייתה בת חצי שנה ונישאנו בחתונה אזרחית. היה ברור שיש בינינו אהבה ומשיכה מאוד חזקה, וזה קיים עד היום".
ב־2018 יצאו בני הזוג למסע משפחתי, כשלזרוב הופיע בתפקיד הראשי ב״כנר על הגג״ ברחבי ארצות הברית. בנותיו למדו בהום סקולינג בשעה שאבא הגשים את החלום האמריקאי. אחרי שנתיים חזרו לארץ בגלל הקורונה, ולאחר שובם לזרוב לא רצה יותר הוליווד (״אני גם לא הולך לאודישנים והסוכנת מתוסכלת ממני״).
מה מסע כזה עשה לך ולאלין, שוויתרה שנתיים על עשייה משלה והייתה לצידך?
"מי שמכיר את אלין יודע שאין לה את המקום הזה של 'ויתרתי על עצמי'. הדבר שהכי חשוב לה זה המשפחה והבנות. אם אספר לך על מערכת היחסים שלנו תשמעי רק דברים טובים, וזה מוזר כי בסופו של דבר אנחנו פרודים".
סופית?
"שום דבר הוא לא סופי".
בעוד חמש שנים תתראיינו על הקאמבק?
"אם תשאלי אותנו היום נענה שממש לא, חד־משמעית".
אז איך נסכם את מה שקרה לכם? לך? משבר גיל 50?
"כל כך לא! להפך, אני מחבק בחום את הגיל שלי ונהנה מהחוכמה. תודה לאל אני עסוק מהבוקר עד הלילה. אבל פרידה זה חתיכת דבר. זה טיפול שורש בלי הרדמה. זה באמת כאב שהוא עמוק כי אתה עוקר משהו מהגורל שלך".
איך אתה מדמיין את בת זוגך בפרק ב׳?
"אני לא מדמיין אותה. אני לא מוכן להכניס אף אחת לחיים שלי, לא רוצה ומתעקש על זה. נעים לי ככה ואני לא רוצה לתת עכשיו שום דבר לאף אחת. אני צריך לעבור תהליך ארוך של פרידה כדי שהוא יהיה אמיתי. אני לוקח את הזמן ונהנה עם הבנות ועם החברים ומהרגעים שאני לבד בבית. אני עוד בתהליך ונותן לעצמי את כל הזמן שבעולם. היו לי 25 שנים יפות ביותר, מלאות בתשוקה ואהבה, למה אני צריך מיד להמשיך הלאה? אם יש משהו שאני ממש שונא זה את המושג פרק ב'.
"החזות שלי משדרת ילד שנולד עם צ'לו ביד, מין חזות אלגנטית וסנוביסטית. בפנים שלי אני לא כזה. גדלתי כילד מזרחי שהולך לבית כנסת בשישי־שבת, שומר כשרות, מניח תפילין ושומע מוזיקה מזרחית בבית"
"כרגע אני והבנות שלי פתחנו קבוצת ווטסאפ שנקראת 'חזי והבנות' וזה כיף. אני נהנה מהלבד ומהאבהות. חצי השבוע שהבנות שלי אצלי זו אבהות ברזולוציה אחרת לגמרי. עד עכשיו הייתי אבא קצת סופרווייזר ואלין ניהלה את הבית, כי לי היו ארבע עבודות ביום".
יש איזה תיקון שעשית בחייך?
"היום אני יכול להגיד בפעם הראשונה בחיים שלי, אחרי הרבה שנים של טיפולים, שאני אוהב את עצמי. פעם לא יכולתי להגיד את זה. גם כשקיבלתי פרסים שנאתי את עצמי. היום אני אוהב את עצמי, זו הרגשה טובה ואולי החמצה הכי גדולה שלא הרגשתי את זה קודם, אבל אני מקווה שיהיו לי מספיק שנים להרגיש את זה הלאה. אני קם בבוקר בתחושה שמגיע לי".
הריאיון המלא עם יחזקאל לזרוב ובנותיו מתפרסם במוסף "לגבר" המצורף חינם למגזין "לאשה", מיום שני בדוכנים
