רקפת זיו-לי. "כשהתחתנו הוא האמין שהוא אוהב אותי. אבל הוא יצא לדרך אחרת ואין מה לנסות לתקן את זה"

גילתה שבעלה הומו אחרי 20 שנות נישואים: "הרגשתי מרומה, אבל זה עשה לשנינו טוב"

רקפת זיו־לי חשבה שבמשפחה שהקימה אין סודות, אבל אחרי שני עשורים יחד, בעלה יצא מהארון. "שאלתי את עצמי איך לא ראיתי. איפה פספסתי? זאת סטירת לחי לכל הדימוי הנשי", אומרת מחברת הספר "איזו מין חתולה את, יוסף?"

פורסם: 22.09.21, 07:54
הם הכירו דרך חברים כשהיו בני 25. הוא היה הייטקיסט והיא פסיכותרפיסטית. ב־1995 התחתנו, עברו למודיעין, הקימו משפחה, גידלו שני בנים חמודים ובנו בית חלומות בקיבוץ ראש־הנקרה. הם נכנסו לבית החדש בסוף מלחמת לבנון השנייה, עם ההכרזה על הפסקת אש. מלבד טפטופי קטיושות שהפרו את השקט, החיים התנהלו בנעימים.
אחרי 20 שנה יחד התחוללה בחייהם רעידת אדמה שהובילה לסדרה של רעידות משנה: הוא יצא מהארון. היא הבינה שחייתה בשקר. הפרידה הייתה בלתי נמנעת. פירוק המשפחה, זוגיות חדשה, מעברים, התמודדות עם הסטריאוטיפים והסודות, שינוי חד, גילוי עצמי, אהבה חדשה.
הסיפור ההפוך, של מי שהחליטו לצאת מהארון באקט של גאווה ולחיות את האמת שלהם בפרק ב', מוכר מאוד. הכותרות כבר מוכנות: אני גאה להכריז שאני הומו. גם הלייקים מובטחים. אבל מה אמורה לעשות האישה שכל עולמה התערער? איך מצפים מהילדים להגיב? לטפוח לגבר המשוחרר על השכם ולחזור לישון? מה עושים עם טעמה המר של האכזבה?
"ההסתרה וחוסר הלגיטימציה להיות מי שאתה גובים מחיר כבד - בעיקר מהמסתיר - אבל אני הייתי עסוקה במחיר שזה גבה ממני. חשבתי שבניתי משהו אידילי, בית עם גינה צמודה ושני ילדים שגדלים באווירה רגועה ושקטה. רציתי שלילדים שלי יהיה בית פתוח שאפשר לדבר בו על הכל, חשבתי שבניתי בית כזה, ופתאום הייתי צריכה להתמודד עם האמת", אומרת רקפת זיו־לי, מחברת הספר החדש "איזו מין חתולה את, יוסף?" (הוצאת עם עובד).
היא ירושלמית, מחברת הספרים "קול של פרפרים" (מודן, 2009) ו"בתיה לא עפה" (פועלים, 2015), מטפלת במוזיקה ופסיכותרפיסטית לילדים ונוער שמוכנה להביט לאחור ולעשות חשבון נפש.
מה קרה שם בדיוק? בעלך פתח את הבוקר באמירה "אני רוצה לצאת מהארון", כמו בסרטים?
"לא, זה היה במקרה. פרטיות תמיד הייתה ערך עבורי, ובחיים לא נגעתי לו במחשב או בסלולרי, אבל הייתה לו תקלה ורציתי לעזור. לקחתי לו את הנייד לרגע וראיתי שהוא נכנס לסטרס. הבנתי שהוא מסתיר משהו גדול, ואז דיברנו על זה. הוא אמר שזה מי שהוא רוצה להיות, שהוא שלם עם זה, שהוא רוצה שאני אדע. התחבטתי: מה עושים עכשיו? כמעט אף פעם לא רבנו, היינו חברים טובים, אבל הרגשתי נורא: נבגדת, מרומה, מבחינתי חברות מבוססת על אמת. גיליתי שקר בן 20 שנה במקום הכי אינטימי ובסיסי שלי. לקח לי כמה חודשים לעבד את זה".

3 צפייה בגלריה
רקפת זיו-לי
רקפת זיו-לי
"גיליתי שקר בן 20 שנה במקום הכי אינטימי שלי"
(צילום: עמית שאבי)

הלכתם לטיפול זוגי?
"לא, כי בעצם אין פה זוגיות. בזוגיות צריכה להיות משיכה והתאהבות. הוא צריך להיות עם גבר, ואני צריכה להיות עם גבר. אני חושבת שכשהתחתנו הוא האמין שהוא אוהב אותי. אבל אם אתה יוצא לדרך אחרת, סע לשלום ואני אלך לדרכי, אין מה לנסות לתקן את זה. זה מי שהוא".
עם מי התייעצת?
"לא התייעצתי עם אף אחד. זאת הייתה ההחלטה שלי. הוא האמין שאנחנו יכולים להישאר חברים. אכפת לו ממני מאוד, אני יודעת את זה. אבל הוא היה צריך שאני אחליט לעשות לזה סוף. הוא היה שמח אם היינו נשארים חברים טובים, אבל יש לי הגדרות אחרות לחברות אמת. אנחנו לא ביחד מ־2016. אחרי תהליך עיבוד האבל על הבית שהתפרק, שאלתי את עצמי איפה אני בתוך כל זה? איך לא ראיתי. איפה פספסתי? מה לא יחזור? זאת סטירת לחי לכל הדימוי הנשי, פתאום את מבינה שהיית עם מישהו שלא התעניין בך כאישה. זו הרגשה של פספוס נוראי".
במבט לאחור היה ביניכם סיפור אהבה?
"אני לא יודעת. כילדה תמיד הייתי מתוחה ליד בנים, ואיתו היה לי קל ונעים מהרגע הראשון. כשהכרתי את המשפחה שלו הרגשתי שהגעתי הביתה. אני מניחה שיש דברים שבחרתי לא לראות, רק היום אני מבינה את זה. תמיד הוא היה עדין, אבל זה בדיוק מה שאהבתי בו. היה לי נעים לפתוח את נושא התפקידים המגדריים".
ניהלתם משק בית שוויוני?
"הוא לא עשה מעל ומעבר במטלות הבית, אבל היה אפשר להיות איתו בדיאלוג על המון נושאים. השיח שלו עם הילדים היה פתוח תמיד, הוא עבד הרבה מהבית, היה מאוד נוכח. סיפרתי לו הכל. הוא איש שיחה".
מה קרה מאז היציאה מהארון, הגירושים?
"היום שנינו במקום אחר. ממעוף הציפור הדברים נראים לי שונה, הרי זוגות מתגרשים מכל מיני סיבות - וזו הסיבה שלנו. שאלתי את עצמי אם היה נכון שהוא היה מתוודה עשר שנים קודם, אבל אז הייתי מפספסת את המשפחתיות הנהדרת שהילדים גדלו בה. הוא אבא טוב, הוא חלק מהילדים שלנו. אני רואה אותו בהם ומרגישה את התרומה שלו לחינוך שלהם. אני בת 53, מחוברת לנשיות שלי יותר מאי פעם. אני בזוגיות נהדרת עם שי כבר שלוש שנים, הוא יעשה בשבילי הכל. זה אִפשר לי לחוות עוד משהו בחיים: אהבה שונה, בעוצמות שלא הכרתי. אני מרגישה שיש לי המון מזל. זה עשה לשנינו טוב. זה לא נכון להיות במקום לא אמיתי. גם אם הוא נפלא, אני חושבת שבסופו של דבר זה מה שהוא רצה, עובדה שהוא בזוגיות אחרת. שנה־שנתיים אחרי שנפרדנו הוא התחתן עם בחור קנדי. הם גרים יחד בטורונטו והבנים שלנו קיבלו תושבוּת. הבכור לומד שם, השני חייל".
הטלטלה משתקפת בספר החדש שלך?
"אחרי הפרידה התיישבתי לכתוב ספר שנכתב לי בראש המון זמן. תוך כדי כתיבה הייתי עסוקה בהתמודדות עם סטריאוטיפים ונטישה, וזה מצא דרך לסיפור. העורכת שלי הפנתה את תשומת לבי לכך".
למה קראת לגיבורת הספר "יוסף"?
"זה מתחבר לעניין הזהות. יוסף החתולה רוצה להיות מנהיגת החתולים, ולכן עולה השאלה - איזו מין חתולה את, יוסף? את ההשראה ליוסף קיבלתי משוקו, שאימצתי כחתולה ורק אחרי כמה שבועות גיליתי שהוא זכר. גידלנו אותו יחד בראש־הנקרה. אחרי הגירושים עברתי איתו לירושלים והוא הפך להיות מחתול שבא והולך לחתול־בית. הוא היה חתול שחור משחור ונשמה טהורה, חתול שמרגיש אותך, מזהה את מי שאין לו מצב רוח ומתיישב עליו בפוזה מנחמת.
"האהבה לחתולים היא עניין משפחתי עבורי. לסבתא שלי, שגרה בתל־אביב, היה חתול סיאמי שהיה חבר הנפש שלה. היא קראה לו ביז'ו, התכשיט שלה. אמא שלי אוהבת חתולים יותר מבני אדם. היא מבינה אותם והם מבינים אותה. מרגע שעברתי לבית משלי, תמיד היה לי חתול. בשנתיים האחרונות היו לי שני חתולים אחים. בספר יוסף קופצת למטה מהקומה השנייה וחוזרת. במציאות החתולים שלי קפצו מאותה קומה ולא חזרו".
למי מיועד הספר?
"לקוראים בני 11-7, לאוהבי חתולים מכל גיל ולמי שלא אוהבים אבל היו רוצים לאהוב. רציתי שהקוראים יתאהבו ביוסף, ירגישו את תחושת הנטישה שחווים חתולי בית שהופכים לחתולי רחוב ויבינו שזה דבילי להתנכל לחתולים שחורים. שני הבנים שלי די אלרגיים לחתולים, אבל לא מוותרים עליהם".

3 צפייה בגלריה
כריכת הספר "איזו מין חתולה את, יוסף?"
כריכת הספר "איזו מין חתולה את, יוסף?"
כריכת הספר "איזו מין חתולה את, יוסף?"

החבר של הגיבור הוא בן להורים הומואים שלא מזמין חברים הביתה כדי להסתיר את הסוד.
"הוא מסתיר מה שההורים בכלל לא מתביישים בו. אם תהיה מי שאתה, יקבלו אותך כמו מי שאתה - זאת המסקנה. אבל אני יודעת שבחברת הילדים כשיש משהו שאפשר להשתמש בו נגדך, אתה מסתיר אותו".
איך נהגו הבנים שלכם?
"הבכור היה בן 16 וחצי כשנפרדנו, הוא טיפוס מיוחד ולא הייתה לו בעיה לשתף מדוע נפרדנו. הקטן היה בן 13 וחצי, והוא לא שיתף את החברים מהקיבוץ. הוא אמר: 'כשרוצים לקלל מישהו אומרים הומו. אז אני אגיד שאבא שלי הומו?'. בגיל 18 הייתה לו חברה, הוא שיתף אותה בסיבת הפרידה, ראה שהשמיים לא נפלו והחליט לשתף את שאר החברים. זה עניין של בגרות".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.