סיפורה של גל שילר, בת 28, יוצרת תוכן. במקור מתל אביב:
"מאז 7 באוקטובר עברתי שנתיים מורכבות. עשיתי מילואים ביחידה שאחראית על פינוי גופות של חללים. אחר כך התנדבתי במטה משפחות החטופים והכנתי אוכל למשפחות. הייתי בת 25 והרגשתי שאין לי אוויר. שנתיים אחר כך עדיין מצאתי את עצמי בלי אוויר. הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו חי בתוך כל תחושת המוות שהרגשתי בתוכי ומסביבי.
יצאתי למסע עם הכלב והמכונית הקטנה שלי, יונדאי i10, בשנה שעברה. זה היה חלום שהתגלגלתי איתו במחשבות במשך שנים. אני בגישה שאומרת: צאו עם מה שיש. אם הייתי מחכה ליום שיהיה לי מספיק כסף לקרוואן, מתי הייתי עושה את זה? חוץ מזה אני אוהבת לפגוש את הטבע ומרגישה שבקרוואן קצת לוקחים את הבית על הגב, כולל תחושת הניכור שאני לא מעוניינת בה.
ארזתי איתי בגדים, ספרים, מחברות, צבעים, וקניתי קצת דברים באמזון, למשל כיסויי חלון כדי שלא יראו אותי ישנה במכונית. בחודש הראשון סחבתי ציוד בכמות פי שלושה ממה שיש לי עכשיו, כמו צידנית ורודה מתקפלת וכלוב ענק למיילו. הדברים תפסו לי מושב שלם. בגלל שאין הרבה מקום מרגישים כל חפץ, וזה מה שיקבע אם אישן בישיבה או בשכיבה, אז פשוט זרקתי הרבה.
"בתור צפון תל אביבית שעד הצבא יצאה מהעיר רק לאילת ולנתב"ג, היו לי מלא חורים בהשכלה בקשר למדינה ומי גר בה"
המשפחה והחברים שלי לא הופתעו. אחרי הצבא טיילתי שנה בדרום אמריקה, גרתי בערבה ובגוש עציון, זה לא שנפלטתי מצפון תל אביב לתוך היונדאי והתחלתי לטייל. לפני המלחמה חזרתי לתל אביב כדי ללמוד פילוסופיה ומנהל עסקים באוניברסיטה, אבל פרשתי אחרי שנה, כשהשתחררתי מהמילואים.
כשיצאתי למסע לא סיפרתי לאף אחד. התארגנתי והכנתי הכול בשקט, כי ידעתי שאם אספר לאנשים זה יערער אותי. בתחילת הטיול עוד דיווחתי למשפחה מה איתי, אבל בשלב מסוים וכחלק מהתהליך האישי שאני עוברת בדרכים, שמתי גבול ולקחתי בעלות ואחריות מלאה על החיים שלי. אני לא צריכה לבקש אישור ולא לעדכן.
כשיצאתי לדרך ניסיתי למצוא לי איזה עוגן להתחלה, אז נרשמתי להדרכה על כוכבים של מטר מטאוריטים בלילה ברמת הגולן. אמרתי שמשם אתגלגל. 'במקרה' - כי אין מקריות, ובנדודים רואים את ההשגחה כל כך חזק - פגשתי עוד מישהו שם שהיה עם הכלבה שלו, והמשכנו יחד לחניון לילה קרוב. עכשיו אני לא מתכננת קדימה אלא נותנת לאלוהים לקחת אותנו לאן ומתי שנכון. בשנה האחרונה ירדנו מהצפון לדרום דרך מישור החוף ואז עלינו חזרה צפונה דרך כביש 90.
בתור צפון תל אביבית שעד הצבא יצאה מהעיר רק לאילת ולנתב"ג, היו לי מלא חורים בהשכלה בקשר למדינה ומי גר בה. אני מתרגשת להכיר מקומות חדשים. אני מטיילת בישראל כי אחרי המלחמה ברור לי שאין מקום אחר שבו אני רוצה לשים את הכסף ואת האנרגיה שלי.
יש פחד להתמקם לבד בחוץ כשאת בת, אבל המסע בחוכמתו כל פעם נותן לי עוד קצת אומץ וביטחון. יצא לי לישון בגסטהאוס ערבי בנצרת שהיו בו רק גברים פלסטינים, לישון באוהל על החוף באילת כשמעליי טילים, להתמודד עם עוקב מהטיקטוק שעקב אחריי גם במציאות. אני כן במצבי קיצון אבל גם אוהבת שמעניין לי, לראות כמה תושייה יש לי ולצאת מזה. ואני שומרת על עצמי. אם אני מעלה סרטון ממקום כלשהו, זה תמיד יהיה יום אחרי שכבר נסעתי משם.
אני מעדיפה תמיד להסתדר לבד. אם מישהו יציע לי להתקלח אצלו אבל תהיה מקלחת חוף, אני אעדיף ללכת למקלחת חוף. הרבה אנשים עזרו לי בדרך, אבל אני לא מחפשת עזרה, ורוב הלילות היו ברכב, באוהל או בסאבלט שבחרתי לקחת.
שואלים אותי איך אני מסתדרת כלכלית. הוצאתי את החסכונות ואני איכשהו מסתדרת. ההוצאות משתנות וקשה לי להגיד מה העלות החודשית שלי. כשאני נמצאת עם המכונית במקום עמוס אני אעדיף ללכת לארומה ולקנות כריך, אבל מי שרק יבשל לעצמו יוציא פחות כסף, ומי שלא יזוז הרבה בדרכים, יחסוך את הכסף על הדלק. אין לי מקרר ואין לי מכונת כביסה. המשמעות היא שאני צריכה להוציא כסף על הדברים האלה.
אני מתעדת בטיקטוק ובאינסטגרם את המסע שלי ושל מיילו. הוא ממש מאושר בדרכים, מכלב שנשאר כל יום לפחות כמה שעות לבד בבית אנחנו כל היום ביחד. הוא מכיר כלבים רגועים של קיבוץ ושוחה בנחלים. יש לנו קהילה מרגשת שעוקבת וממש איתנו בדרכים. ברגעים מורכבים יש לי עם מי לדבר.
אני מרגישה שאני בשליחות ושאני עושה משהו ובגלל זה אני מצלמת ומעלה לרשתות, למרות שלא תמיד בא לי להיות עם הטלפון. אני נהנית לישון על האדמה, לעשות מדורות, לקטוף עלים ולעשות תה צמחים בגזייה. שכחנו שאנחנו בעלי חיים והסתגרנו חזק מדי בין ארבעה קירות.
הרבה שנים הרגשתי לא מובנת, ופתאום יש אנשים שמבינים למה אני עושה את מה שאני עושה ורוצים גם. אני מקבלת הודעות שאני השראה בשביל אנשים, להיכנס לאוטו ולהתחיל לנסוע או פשוט להגיד 'פאק איט' ולשחרר בלי פחד משהו שלא בא להם לעשות יותר.
"אם מישהו יציע לי להתקלח אצלו אבל תהיה מקלחת חוף, אני אעדיף ללכת למקלחת חוף. אני לא מחפשת עזרה"
בפסח האחרון נסעתי לפסטיבל Rainbow במצפה רמון. את מגיעה עם האוהל שלך, לא צריכה לקנות כרטיס ופוגשת קהילה נוודית גדולה. לא הרגשתי שהגעתי הביתה כי כולם היו שונים ממני, אבל היה מגניב לפגוש אנשים שגם גרים באוטו ובאוהל. עד אז הייתי שונה בכל מקום שהגעתי אליו, ופתאום הייתי רגילה כי יש שם המון כאלה. קיבלתי מהם טיפים איפה אני יכולה לישון ולאן שווה להתקדם.
פגשתי קצת גברים בדרך. נעים לחוות אינטימיות אחרי הרבה ימים לבד, אבל אני קנאית לחופש שלי וגם להמשך המסע. הרגשתי לפעמים שזאת בעיה מבחינתם ואפשר להבין. חשוב לי להגיד לנשים שקוראות, שאני מאמינה שיש מחירים גדולים של הגשמה עצמית, בטח לאישה בתוך קשר זוגי. אני מתמקדת בעצמי ובמיילו ולהיות חזקה ולהתחזק עוד, ולא להישאר קטנה ולא מאיימת כדי שלגבר כלשהו יהיה נוח בחברתי.
האם אחזור לחיים שגרתיים? אני לא בטוחה. יצאתי לעצמי ופגשתי את עצמי ואין לי לאן לחזור למשהו אחר. תואר אקדמי לא מספיק חשוב בעיניי וגם לא עבודה עם תנאים טובים. אני רוצה משמעות לחיים שלי, ואם אני לא אקבל אותה, אז אני לא מעוניינת בחיים השגרתיים שהיו לי. אני רוצה להיות בתנועה. כשהכול כל כך בטוח וקבוע, אין מקום להפתעות. הרבה נשים אומרות שאין גברים, בעודן יושבות על הספה בבית שלהן מול הטלוויזיה, אבל כמה מהן אי פעם התיישבו לבד על הבר? אני רוצה לפגוש את החיים ולא לישון לידם".
שורה תחתונה: "לרוב האנשים יש חיים צפויים, כי השגרה בנויה חזק מדי. זה לא חייב להיות ככה".
פורסם לראשונה: 23:37, 24.09.26
