מימין: רוני דואני, דליה מזור, רותם אבוהב, נגה ניר נאמן, ליטל שוורץ  ניר נאמן ורוני דואני

אהבה מתרגיל ראשון: סלבס מספרות על הספורט שהן בשום אופן לא יכולות בלעדיו

ליטל שוורץ מאוהבת בפילאטיס, דליה מזור לא יכולה בלי טניס, רותם אבוהב מחויבת לריצה, נגה ניר נאמן מכורה לשחייה ורוני דואני חזק באגרוף. איך התחיל הרומן, ומה הטיפ שעזר להיפרד מהכורסה?

פורסם: 15.04.22, 09:11
צפו בווידאו
( צילום: טל שחר)

ליטל שוורץ מאוהבת בפילאטיס מכשירים

סטנדאפיסטית ושחקנית (45) בזוגיות פלוס שתיים, מתגוררת בתל־אביב

6 צפייה בגלריה
ליטל שוורץ. "כמו בסקס, אני נהנית מהפעילות רק כשאני גומרת"
ליטל שוורץ. "כמו בסקס, אני נהנית מהפעילות רק כשאני גומרת"
ליטל שוורץ. "כמו בסקס, אני נהנית מהפעילות רק כשאני גומרת"
(טל שחר)

"כשהייתי ילדה אהבתי מאוד ספורט. אבא שלי ז"ל, מנחם שוורץ, היה מאמן טניס ורכז הספורט של קריית־ים שבה גדלתי", מספרת ליטל שוורץ. "מגיל צעיר אני ואחותי שיחקנו איתו טניס ומטקות. הייתי גם רצה בתחרויות של בית הספר, ובתיכון אפילו עשיתי מרתון. אבל אחרי שהתגייסתי, אני והספורט הלכנו והתרחקנו, עד שבסוף נפרדנו לגמרי. פה ושם, כשהייתי מבקרת את ההורים, הייתי משחקת עם אבא טניס, אבל בזה זה נגמר".
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת


איך התחדש הרומן?
"בגיל 33, אחרי שילדתי את בתי הבכורה, ראיתי את כל הרזות היפות האלה יוצאות מהמלונית עם סקיני ג'ינס, ואותי היו שואלים מתי אני צפויה ללדת. וזה עוד כשהתינוקת הייתה לידי! כמה חודשים אחרי הלידה החלטתי שדי,אני חוזרת לרוץ. דקה אחרי שהתחלתי - נעצרתי. הבנתי שזה לא ילך, עברתי להליכה מהירה ואז הבנתי עד כמה זה נראה מגוחך, ובסוף התפשרתי על הליכה רגילה. בערך פעמיים בשבוע הייתי יוצאת להליכות של שעה וחצי. הבעיה היא שזה שעמם אותי למוות, ולכן הפסקתי כעבור שנה".
ואז?
"לפני חמש שנים שוב הבנתי שאני חייבת לעשות עם עצמי משהו ולחזור לספורט, ונרשמתי לאימונים של אירה דולפין ששילבו כוח ואירובי. אבל לא רק שזה היה קשה לגוף, זה היה קשה מאוד לעין. באו אליה כל הדוגמניות היפות האלה. לראות אותן הוריד לי לגמרי את המוטיבציה. כל פעם המצאתי תירוץ אחר למה אני לא יכולה להגיע. עד שלפני שלוש שנים החלטתי לעשות שיעור ניסיון בסטודיו לפילאטיס שנמצא ממש מול הבית שלי, וזו הייתה אהבה מתרגיל ראשון".

"אני סובלת מחרדות והספורט עוזר לי להתמודד. לפעמים כשאני בהתקף חרדה, במקום לקחת כדור, אני עושה פילאטיס"

מה גרם לך להתמיד דווקא בזה?
"בתור התחלה, זה קרוב לבית. אני לא סובלת אימונים שצריך לנסוע בשבילם. בנוסף, מהר מאוד הרגשתי שזה עושה את העבודה. הספורט הזה מאוד מחטב. בהופעות שלי תמיד העירו לי שאני נראית מאוד כפופה, והפילאטיס עזר לי מאוד ליישר את הגב. היום אנשים לא רק אומרים לי 'רזית.' הם גם אומרים לי 'גבהת'". ויש לזה יתרון נוסף. אני סובלת מחרדות ולוקחת כדורים, והספורט מאוד עוזר לי בזה. לפעמים כשאני נכנסת להתקף חרדה, במקום לקחת כדור, אני עושה פילאטיס".
מהי שגרת האימונים שלך?
"בין פעמיים לשלוש בשבוע. כל אימון נמשך שעה".
את נהנית תוך כדי האימון או רק כשאת אחריו?
"אני באופן כללי לא נהנית משום דבר תוך כדי. כמו סקס, אני נהנית רק כשאני מסיימת. וברצינות, במהלך העבודה על המכשירים אני מרגישה את הקושי. אני סובלת. אבל כשאני מסיימת ומרגישה שכל הגוף עבד, אני בעננים. אחרי אימון אני עולה על המשקל, ואם אני רואה שרזיתי, אני קוראת לכולם לבוא לראות. מאז שהתחלתי פילאטיס ירדתי יותר מחמישה קילו. האמת היא שגם שיניתי את התזונה: הורדתי כמויות, עברתי ללחם קל. אבל דווקא אחרי שאני עושה אימון, אני מרשה לעצמי יותר. אני אומרת, 'נו, עשיתי ספורט, אני יכולה להרשות לעצמי עכשיו המבורגר ופסק זמן".
הטיפ שלי: "גם ספורט זה עניין של טעם. את צריכה לחפש את מה שמתאים ביותר ולא לוותר"


נגה נר נאמן מכורה לשחייה

כתבת ומגישה ב"חדשות 13" (44) נשואה פלוס שניים, מתגוררת בתל־אביב

6 צפייה בגלריה
נגה ניר נאמן
נגה ניר נאמן
נגה ניר נאמן. "כשאני נכנסת במשהו, אני נכנסת בו בראבק"
(צילום: טל שחר)

"אני וספורט מעולם לא היינו סיפור אהבה", מודה נגה ניר נאמן. "כשהייתי ילדה שנאתי ספורט. מבחינתי זה היה משהו שחייבים לעשות בשיעורי התעמלות. כשבגרתי, כל הזמן היו לי סיבות למה לא להתאמן - כי יש לי עבודה, כי יש לי ילדים קטנים. היום אני כבר יודעת שאלה תירוצים".
מתי חלה התפנית?
"לקראת גיל 40, ממגוון סיבות, חיצוניות ופנימיות, החלטתי יום אחד שבא לי לרוץ. זה התחיל ב־100מטר ריצה, 300 מטר הליכה, ולאט־לאט התקדם עד שהצלחתי לרוץ שבעה קילומטרים רצוף".
יפה מאוד.
"במשך כשנה, פעמיים בשבוע, הייתי מתעוררת בחמש לפנות בוקר ויוצאת לרוץ. הרגשתי שהאדרנלין עושה לי טוב. התחלתי להבין על מה מדברים כל המכורים לספורט. וכשאני נכנסת במשהו, אני נכנסת בו בראבק. החלטתי שאני רוצה להוסיף לזה עוד ממדים. התחלתי אימוני כוח ובמקביל הבנתי שאני רוצה ללמוד לשחות. עד אז ידעתי רק לשחות חזה, וחשבתי שהגיע הזמן שאדע חתירה. נרשמתי לבית הספר לחתירה TIופשוט התאהבתי. עד היום אני ממשיכה לרוץ ולעשות אימוני כוח, אבל הספורט המועדף עליי הוא שחייה".
למה?
"כי בעיניי זה עושה טוב לא רק לגוף אלא גם לנפש. יש משהו מאוד מדיטטיבי כשאת עטופה במים. עבורי זו גם הדרך היחידה שבה אני יכולה להתנתק לשעה מהעולם. בגלל המקצוע שלי אני זמינה תמיד. הולכת עם הטלפון אפילו למקלחת. אז כמובן שהוא איתי גם כשאני רצה ועושה אימוני כוח, אבל בבריכה הטלפון חייב להיות בצד. כך, השעה שבה אני שוחה היא הזמן היחיד שבו אף אחד לא יכול להשיג אותי. לא חשוב מה יקרה, אני לא אדע".

"יש משהו מאוד מדיטטיבי כשאת עטופה במים. עבורי זו הדרך היחידה להתנתק לשעה מהעולם. בבריכה הטלפון חייב להיות בצד"

מה החסרונות בשחייה?
"השיער שנרטב. בגלל שאני מופיעה על המסך אני זקוקה לפן מקצועי ואני לא יכולה לעשות פן כזה כל בוקר. זו הסיבה שאני לא יכולה לשחות כל יום. אם מישהו ימציא כובע ששומר באמת על השיער יבש, אהיה מוכנה להשקיע בחברה שלו".
אם חלילה תעברי פציעה שתמנע ממך לשחות, מה תעשי?
"לצערי, זה כמעט קרה. לפני שנה וחצי החלקתי במהלך העבודה וכתוצאה מכך נשברה לי חוליה בגב. הייתי מרותקת למיטה במשך חודשיים וחצי, והרגשתי שאני ממש נרקבת מבפנים. אבל הרופא אמר שאם לא אקפיד על מנוחה, ניפגש בחדר הניתוח ואז אולי בכלל לא אוכל לחזור לפעילות. זה מה שנתן לי את המוטיבציה לא לזוז. ידעתי שלא אוכל לוותר על הספורט. העבודה שלי אולי לא נתפסת כך, אבל זו עבודה פיזית מאוד. אני כתבת שטח. זה אומר שאני צריכה לרוץ מלוקיישן ללוקיישן, להרים ציוד, ולעמוד שעות על הרגליים. היום אני מבינה שהספורט הוא כלי העבודה שלי ושאני לא יכולה לזלזל בגוף שלי. אם לא אשמור עליו ואתחזק אותו, לא אוכל להמשיך לעסוק לאורך זמן במה שאני אוהבת".
הטיפ שלי: הבעיה העיקרית בספורט היא להקים את עצמך ולצאת. מה שאני עושה זה סופרת עד ארבע ובארבע קמה מיד. ברגע שאת נעמדת את כבר הולכת. זה עובד כמו קסם"


דליה מזור לא יכולה בלי טניס

אשת טלוויזיה לשעבר ( 72) גרושה, אמא לשניים וסבתא לשלושה, מתגוררת בהרצליה

6 צפייה בגלריה
דליה מזור. "כבר הייתי במקומות שחשבתי שלא אוכל לשחק יותר"
דליה מזור. "כבר הייתי במקומות שחשבתי שלא אוכל לשחק יותר"
דליה מזור. "כשאת עושה נקודה טובה, עונה על כדור אתגרי, זו תחושת התעלות"
(צילום: טל שחר)

"כילדה צעירה לא הייתי כל כך ספורטיבית", נזכרת דליה מזור. "התחלתי לעסוק בפעילות גופנית בזכות אחותי הבכורה, שתמיד הייתה ספורטאית ואף למדה בווינגייט. היא העבירה לי את התחושה שלספורט יש משמעות, שזה כיף. בתיכון רצתי, קפצתי לגובה, אפילו הייתי בחוג ג'ודו. בהמשך, עקב עבודה, נישואים, ילדים, הספורט נדחק הצידה. הייתי כנראה צריכה לחכות שהילדים יגדלו קצת כדי למצוא את המקום שלי. ואז גיליתי את הטניס".
איך זה קרה?
"הייתי בשנות ה־30 לחיי. היו לי כמה חברות מהגן של הילדים. הן נרשמו ללימודי טניס ושכנעו אותי להצטרף. למעשה, כולנו התחלנו יחד כחבורה במועדון של מלון אכדיה בהרצליה. מאז עברו 35שנה, הצטרפו גם גברים, וכולנו ממשיכים לשחק יחד עד היום".
מהי שגרת האימונים שלך?
"כשאני לא פצועה ולא יורד גשם אני משחקת חמש פעמים בשבוע. כל אימון נמשך כשעה וחצי. אחרי האימון אנחנו יושבים יחד לקפה ומדברים על החיים. זה נותן המון, גם לגוף וגם לנפש".
את משחקת יחידים או זוגות?
"כשרק התחלנו - שיחקנו יחידים. אבל היום הגוף כבר לא כמו שהיה. בשנים האחרונות עברנו לשחק בזוגות כדי להוריד עומס ולמזער פציעות".
מהם יתרונות הטניס על פני ענפים אחרים?
"זה ספורט שנעשה באוויר הפתוח, תחרותי אבל גם חברתי. וכמובן, הודות לתנועתיות של הגוף והעובדה שיש בו הרבה ריצות - הוא תורם מאוד לסבולת לב־ריאה".
והחסרונות?
"טניס, יש לציין, נחשב לספורט מאוד לא בריא. הוא עובד בעיקר על צד אחד של הגוף. היד שמכים בה עובדת קשה יותר. זה מוביל להרבה פציעות: במרפק, בשורש כף היד, בברכיים. לי כבר נקרע המיניסקוס פעמיים ועברתי ניתוח פעם אחת. גם הגב כואב באופן מתמיד. אבל עדיין זו הנאה גדולה ששווה את הכאב. בכלל, היום כבר הגענו למקום שבו אומרים: 'אם התעוררת בבוקר ולא כואב לך שום דבר, סימן שאתה מת.' אז עדיף שיכאב קצת".

"טניס נחשב לספורט מאוד לא בריא. הוא עובד על צד אחד של הגוף, וזה מוביל לפציעות רבות. אבל ההנאה הגדולה שווה את הכאב"

את הולכת בכיף לאימון או גוררת את עצמך?
"יש ימים שבהחלט קשה לי להביא את עצמי לקום ולצאת. בעיקר בימים קרים בחורף, כשהכי בא לי להישאר במיטה מתחת לפוך. אבל מה שעוזר לי לצאת הוא שאני יודעת שמחכים לי, שזקוקים לי. אז אני מתלבשת, שותה כוס קפה, ויוצאת למגרש. לא קרה פעם אחת שהצטערתי. בניגוד להרבה ענפי ספורט אחרים שההנאה הגדולה מגיעה דווקא בסוף, עם טניס את מאוד נהנית גם תוך כדי. בעיקר כי זה ספורט תחרותי. כשאת עושה נקודה טובה, עונה על כדור אתגרי, זו תחושת התעלות".
אם חלילה תיפצעי ולא תוכלי לשחק, תנסי ספורט אחר?
"כבר הייתי במקומות שחשבתי שלא אוכל לשחק יותר, אחרי הניתוח בברך, למשל. אני מאוד אוהבת לשחות ובקיץ שוחה הרבה בים. אני מניחה שהייתי שוחה יותר או אולי מנסה פילאטיס. אני מאמינה שמי שבאמת אוהב ספורט, ימצא לעצמו את הדרך להתמיד בספורט אחר".
אם יכולת לבחור, מול איזה טניסאי היית משחקת?
"אני אוהבת מאוד את רפאל נדאל, אבל הייתי שמחה יותר לשבת על הטריבונה ולצפות בו מאשר לשחק מולו. כמו כל גרופית, בטח הייתי מתעלפת במקום".
הטיפ שלי: "יש לספורט חשיבות עצומה בעיקר אחרי הפרישה מהעבודה, גם כדי שהגוף לא יתנוון וגם כי אחת הבעיות בגיל השלישי היא בדידות. ספורט הוא דרך נהדרת להישאר בחברה"

רותם אבוהב מחויבת לריצה

סטנדאפיסטית ושחקנית (45), נשואה פלוס שלושה, מתגוררת בתל־אביב

6 צפייה בגלריה
רותם אבוהב. "בדקות הראשונות אני גם לא ממש נהנית. אבל רבע שעה אחרי זה האנדורפינים מתחילים לעבוד"
רותם אבוהב. "בדקות הראשונות אני גם לא ממש נהנית. אבל רבע שעה אחרי זה האנדורפינים מתחילים לעבוד"
רותם אבוהב. "בכל יום הולדת יש לי 'ריצת יום הולדת' שבה אני רצה 10 ק"מ כדי לשמר את היכולת"
(צילום: אלבום פרטי)

"הייתי ילדה מאוד אנרגטית", מספרת רותם אבוהב, ובחטיבה הייתי במגמת ספורט, אבל בכיתה ט' עברתי למגמת תיאטרון, ומאז ובמשך שנים ארוכות לא עסקתי בפעילות גופנית באופן עקבי. תמיד אחרי לידות, כשרציתי לרדת במשקל, הייתי נרשמת למשהו ופורשת אחרי זמן מה, בין אם זה שיעורי אירובי, חדר כושר ואפילו זומבה. לא מצאתי משהו שממש אהבתי וגרם לי להתמיד בו לאורך זמן".
עד שהגיעה הריצה.
בדיוק. זה נבע ממשבר גיל 40 קלאסי. שי בעלי רץ כבר הרבה שנים ומשתתף במרוצים ומרתונים. יום אחד אמרתי לו שעד גיל 40 אני רוצה לרוץ 10ק"מ, למרות שלפני כן לא רצתי אפילו ק"מ. הוא מיד נרתם למשימה והתחיל לאמן אותי. אחרי כמה חודשים רצנו יחד במרוץ נט"ל (למען נפגעי הטרור) והצלחתי לסיים מקצה של 5 ק"מ. "בהמשך הציעו לי לעשות מקצה של 10 ק"מ במרתון תל־אביב כתרומה למחלקה האונקולוגית של תל־השומר. אחרי שהתחייבתי הבנתי שאין לי ברירה והשקעתי באימונים. במרתון רצתי לראשונה 10 ק"מ. זה היה בדיוק לפני יום הולדת 40 שלי וזו הייתה חוויה מדהימה. הייתי כל כך גאה בעצמי. מאז אני רצה לפחות שלוש פעמים בשבוע, חמישה עד שמונה ק"מ, ובכל יום הולדת יש לי 'ריצת יום הולדת' שבה אני רצה 10 ק"מ כדי לשמר את היכולת".
את רצה לבד?
"לפעמים לבד, לפעמים עם חברה, לפעמים עם שי - הוא רץ יותר מהר ממני, אז אנחנו יוצאים לרוץ יחד ואז או שהוא רץ קדימה ואחורה או שהוא ממשיך ואנחנו נפגשים בסוף לקפה".
מהם היתרונות של הריצה?
"שאת לא תלויה בשום דבר, רק בכוח הרצון שלך. ריצה זה ספורט נגיש מאוד. את לא צריכה לנסוע בשבילו, את לא תלויה בשעות או בימים מסוימים. את רק צריכה להתלבש, לנעול נעליים ולצאת מהבית. חוץ מזה, הריצה טובה מאוד לסבולת לב־ריאה ולשרירי הרגליים, אבל בעיקר לראש. יש בה משהו מאוד משחרר".

"זה התחיל במשבר גיל 40 קלאסי. אמרתי לשי בעלי, שעד גיל 40 אני רוצה לרוץ 10 ק"מ, למרות שלפני כן לא רצתי אפילו ק"מ. הוא מיד התחיל לאמן אותי"

את יוצאת בכיף לאימון?
"היציאה תמיד מאוד קשה. יש מחסום בראש שאומר, 'למה לי בעצם לעשות את זה'? בדקות הראשונות אני גם לא ממש נהנית. אבל רבע שעה אחרי זה האנדורפינים מתחילים לעבוד, ואז זה כבר מתחיל להיות כיף. בסוף הסיפוק כל כך גדול, שאת אומרת לעצמך: 'איך התלבטתי בכלל אם כדאי לרוץ? ברור שכן'".
את רצה עם מוזיקה?
"כן, גם כשאני רצה עם עוד מישהו. אני לא מאלה שיכולים לדבר בריצה. יש לי כל מיני פלייליסטים, החל ממוזיקה ישראלית קצבית ועד שירים של האייטיז".
אם חלילה תיפצעי ולא תוכלי להמשיך לרוץ, מה תעשי?
"אני נורא אתבאס. בתקופות שיש לי עומס עבודה ואני לא יכולה לרוץ, זה מוריד לי מאוד. אני מניחה שהייתי מחפשת ספורט אחר שיעשה לי טוב באותה מידה. אולי הייתי מנסה שחייה".
ואיזה ספורט לעולם לא תעשי?
"פילאטיס. ניסיתי וזה לא עושה לי טוב. אני סובלת מוורטיגו. כל הנענועים האלה קדימה ואחורה עשו לי סחרחורת".
הטיפ שלי: להתחיל בקטן. לצאת פעם אחת, ואם זה כיף, לבוא שוב. הסינים מאמינים שאם את מתמידה במשהו 21 פעמים, זה הופך לשגרה ואז זה אמור לזרום"

רוני דואני נדלקה על אגרוף

זמרת ויזמית בתחום הכושר ( 36) נשואה פלוס שלושה, מתגוררת בתל־אביב

6 צפייה בגלריה
רוני דואני
רוני דואני
רוני דואני. "יש באימון הזה הכל - סבולת לב-ריאה, כוח וגם סוג של מדיטציה"
(טל שחר)

"כנערה רקדתי הרבה. בצה"ל, במקביל לשירות הצבאי, הופעתי כזמרת ותמיד שמרתי על כושר", מספרת רוני דואני. "בשביל לשיר ולרקוד בו־זמנית את צריכה להיות בשיא הכושר. אני זוכרת שהייתי רצה על הליכון ובזמן הזה שרה את כל הפלייליסט שלי כדי לראות באיזה שלב מתחיל להיות לי קשה ואז הייתי עובדת על זה".
איך הגעת לאיגרוף?
"בגלל האהבה הגדולה שלי לספורט התנסיתי כמעט בכל תחום שקיים. נהגתי לטוס המון לניו־יורק, שנחשבת לבירת הפיטנס, ולהתנסות בשיטות אימון שעוד לא הגיעו לארץ. זה גם מה שהביא אותי יחד עם בעלי (חן מונצ'ז, יזם במקצועו. י"מ) לפתוח לפני חמש שנים את מרכז הכושר 'בוסט' שעובד על גיוון באימונים. "חן מגיע מעולם אמנויות הלחימה והיה בנבחרת ישראל בטאקוונדו. בזכותו נחשפתי לפני שלוש שנים לאיגרוף, כשהיינו יחד בניו־יורק. הוא סיפר לי על רשת 'ראמבל' ששמה לה למטרה להפוך את האיגרוף למשהו יותר ידידותי, לנפץ את הסטיגמה שזה ספורט שמיועד רק לגברים ושהוא מתבצע בתוך זירה נוטפת זיעה וריח רע. הלכתי איתו לאימון, וכל כך נדלקתי, שהחלטתי להביא את השיטה גם לסטודיו שלנו".
מה הדליק אותך?
"שבאימון הזה יש הכל - שילוב של סבולת לב־ריאה, כוח וגם סוג של מדיטציה".

"הבונוס הכי גדול: שחרור אגרסיות. התאמנתי לראשונה בדיוק אחרי שבתי האמצעית נולדה. הגעתי טעונה בהורמונים, הכיתי בשק והרגשתי שחרור מטורף"

מה הקשר בין איגרוף למדיטציה?
"השיטה מבוססת על שבע תנועות בלבד. לכל תנועה יש מספר, ועלייך לזכור אותן ולבצע כל תנועה בסדר שונה. זה מכניס אותך לסוג של מדיטציה. "והבונוס הכי גדול: זה משחרר אגרסיות. אני התאמנתי לראשונה בדיוק אחרי שנולדה בתי האמצעית. הגעתי כולי טעונה מהורמונים, הכיתי בשק, והרגשתי תחושה מטורפת של שחרור".
את נהנית במהלך האימון או רק בסופו?
"זה בדיוק אחד היתרונות הכי גדולים של איגרוף: בניגוד למשל לריצה שאת נהנית ממנה בעיקר באמצע או רק בסוף, באימון הזה, שאורך 45 דקות, את נהנית מההתחלה ועד הסוף והוא גם עובר לי בצ'יק".
את עושה סוגי ספורט נוספים?
"פעם בשבוע אני עושה פילאטיס וגם אימוני משקולות ואימוני סרף־סט, שזה אימון שמבוסס על גלישת גלים, ובו אני לא רק מתאמנת אלא גם מאמנת".
הטיפ שלי: "אל תיקחי על עצמך משימות גדולות. עדיף להתחיל במשהו קטן שקל ליישם. תחליטי למשל, שמעכשיו במקום לעלות במעלית את עולה ארבע קומות ברגל. משם רק תמשיכי לעלות"
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.