"מגיל 15 כבר לא הייתי בת 15", מספרת איריס חן (61) מחיפה. "השנה הייתה 1978. אבא שלי, אברהם שמיר, היה נהג אוטובוס, ואחת לחודש היינו מטיילים עם חוג המשוטטים של 'אגד'. המון משפחות רצו לצאת לטיול למערת הנטיפים, שבדיוק התגלתה, ולא היה מקום לכולם. אלה שלא השיגו מקום, בירכו אחר כך על מזלם הטוב.
"בדרך השתלטו על האוטובוס מחבלים, שהגיעו בסירות מלבנון. שמענו יריות, נהג האוטובוס נפצע, וכולנו יצאנו החוצה כדי להבין מה קרה. ראינו מולנו 11 מחבלים, שפקדו עלינו לעלות לאוטובוס. הבנתי שאני נמצאת בתוך סרט.
(איריס חן מספרת בבית החולים על הפיגוע)
"נשכבתי מתחת לספסל, ירד לי דם, נפצעתי משברי זכוכית. אבא שלי ואחותי איילת ישבו קצת מאחוריי. המחבלים סובבו את האוטובוס לכיוון תל אביב, הגיפו את הווילונות ולא הרשו לנו להוציא הגה. הייתי בטוחה במיליון אחוז שאני הולכת למות. מהלחץ שכחתי לנשום.
"רק בצומת גלילות האוטובוס נעצר, כוחות הביטחון ירו פנימה ונפצעתי מכדורים בבטן ובירך. אבא שלי וחברו יוסי הוכמן השתלטו על כמה מחבלים, לקחו להם את הנשק וירו בהם. כשאבא שלי הבין שהמחבלים מלכדו את האוטובוס, הוא נתן צעקה אדירה, 'כולם לברוח!'. אין לי מושג איך עשיתי את זה, הרמתי את עצמי, רצתי לדלת, יצאתי עם הידיים למעלה וצעקתי: 'אל תירו!'. רצתי והתחבאתי בין השיחים. אחרי שתי דקות האוטובוס עלה בלהבות והייתי בטוחה שאיילת נשרפה.
"אמבולנס לקח אותי לבית החולים מאיר והכניסו אותי לניתוח. שדרן רדיו תפס אותי לריאיון, ואז, בחדר, ראיתי את אחותי איילת. התברר שהיא קפצה מחלון בצד השני של האוטובוס. אבא שלי, שנפצע קשה, פונה לאיכילוב. 36 איש נהרגו בפיגוע ההוא".
"יצאתי עם הידיים למעלה וצעקתי: 'אל תירו!'. רצתי והתחבאתי בין השיחים. אחרי שתי דקות האוטובוס עלה בלהבות"
"אחרי חודש חזרנו הביתה, במצב מאוד לא טוב, למציאות חיים אחרת. אמא שלי, שלא יצאה לטיול, הייתה צריכה להכיל את כולנו. לאיילת ולי לא היה איפה לפרוק את הכאב והזעם או עם מי להתייעץ. הביטוח הלאומי לא התעסק עם ילדות בגילנו כלל, ואף אחד לא חשב שאנחנו צריכות טיפול. הכול היה מודחק בפנים. מבחינתי זה היה להיות או לא להיות, ואני בחרתי להיות. עברתי בין הכיתות, סיפרתי מה היה והפכתי לגיבורת בית הספר.
"בצופים הייתי רשג"דית, בצבא קצינה, ועליתי חופשי על אוטובוסים. חייתי בתחושה שאם יצאתי משם, שום דבר לא יכול לקרות לי. במקביל, תמיד הייתה לי תחושת בדידות, הרגשה שאף אחד לא יבין אותי. 30 שנה אחרי הפיגוע התקשרתי לנט"ל ואמרתי, 'אני צריכה עזרה'. הם חיברו אותי לפסיכולוגית שמתמחה בפוסט־טראומה, והצלחתי קצת לפתוח את הדברים. רק לפני ארבע שנים איילת ואני התחלנו לנהל מאבק מול הביטוח הלאומי, כדי שיכירו בנו כנפגעות פעולות איבה".
"אף אחד לא חשב שאנחנו צריכות טיפול, הכול היה מודחק בפנים. עברתי בין הכיתות, וסיפרתי מה היה"
"מאז 7 באוקטובר כל דבר הוא טריגר. מראות, רעשים וריחות חוזרים אליי. באזעקות בחיפה הרגשתי שאני מאבדת שליטה על מה שקורה, כמו אז, באוטובוס. שוב שכחתי לנשום. חשבתי שעם השנים פיתחתי עור של ממותה, אבל לא. זה לא עובר אף פעם. חלקנו פוגשים במלחמה הזו את הטראומה שלנו בפעם השנייה או השלישית. מהניסיון שלי אני מציעה לא להישאר עם זה לבד. פנו לקבל עזרה.
"אבא שלי נפטר לפני שנה וחצי. ליוויתי אותו בשנותיו האחרונות. על גבורתם באוטובוס, שהצילה חיי אדם, הוא והוכמן קיבלו את עיטור האומץ. כיום אני פוגשת אנשים שכלל לא שמעו על אוטובוס הדמים, שידוע גם כפיגוע כביש החוף. הייתי שמחה אם מי שיקרא את הכתבה ילמד על האסון הזה, שהיה פיגוע הטרור הקטלני ביותר בתולדות ישראל עד לטבח במסיבת הנובה".
"מישהו שמר עליי"
"תמיד שמחתי לצאת לטיולים של 'אגד', אבל באותו בוקר הרגשתי כאב גרון והחלטתי להישאר בבית עם הקטנה, שירה", מספרת אורה קוסובסקי (81), אמא של איריס. "בדיעבד, ברור שמישהו שמר עליי".
"בארבע אחר הצהריים, באמצע קריאת ספר, הרגשתי דפיקה בלב. אחרי רבע שעה דפקו אצלי בדלת. ידידה נכנסה ושאלה משהו סתמי, כנראה רק כדי לבדוק מי בבית. קצת אחר כך שכנים אמרו לי להדליק טלוויזיה. נתתי את הקטנה להוריי ונסעתי לאגד חיפה, שם אמרו לי שאברהם והבנות נפצעו. נסיעה של שעה לבית החולים מאיר הרגישה כמו חמש שעות. כשהגעתי לשם, מבוהלת עד מוות, איריס קפצה מהמיטה ואמרה, 'אמא, הכול בסדר, לא קרה כלום'. נישקתי אותן ונסעתי לבקר את אברהם באיכילוב.
"כשאברהם והבנות חזרו הביתה, התחלתי לטפל בהם. אף אחד לא הדריך אותי איך לתמוך בכולם. השתדלתי לתת להן את המסגרת הנורמטיבית שהייתה לפני הפיגוע, אבל מובן שזה לא היה אותו דבר. חייתי את אוטובוס הדמים כל יום, למרות שלא הייתי שם. זו הייתה השנה הכי קשה בחיים שלי".
"שנתיים אחרי הפיגוע, אברהם ואני התגרשנו. שנים רבות לא דיברתי על אוטובוס הדמים, אלא אם חברות שאלו, כי לא רציתי להתקרבן. המוטו שלי היה להמשיך לחיות.
"למשפחות של קורבנות טרור אני מאחלת שייאחזו חזק בחיים. למשפחות שכולות ולמשפחות הפצועים אני שולחת הרבה אהבה, שאולי תיכנס דרך סדק קטן בלב".