בתקופה האחרונה הוא מערער לגמרי על הסמכות ההורית שלי. לא משנה מה אני אומרת לבת שלי, היא תמיד אחרי זה רצה אליו, ומבחינתה הוא זה שצודק. הוא תמיד הסמכות העליונה. ולא, זה לא הגרוש שלי. הלוואי שזה היה הוא. איתו לפחות אני יודעת איך להתווכח. הוא זה צ'אט GPT.
כשאני הייתי ילדה, הכול היה פשוט. אמא שלי הייתה הגוגל, ה־AI ומשרד הבריאות גם יחד. אם כאב לי משהו, אם הייתי לחוצה, היא הייתה אומרת שהכול בסדר, וזהו. הייתי חופשייה להמשיך את חיי ללא דאגות. אמא אמרה, אמא יודעת. אמא הייתה פוליסת הביטוח שלי נגד חרדות.
אבל אצל הבת שלי, לצערי, פוליסת הביטוח הוחלפה באלגוריתם שלוקה בהיפוכונדריה קשה. היא התנגשה ראש בראש עם חברה לכיתה? מבחינתי קרח וחיבוק יספיקו. מבחינת הצ'אט? כדאי להתחיל להיפרד מהקרובים, כי לפי רשימת התסמינים שהוא הקיא, יש סכנה ממשית לזעזוע מוח, דימום פנימי ואובדן זיכרון לטווח קצר. היא בטעות כיוונה לעין עט לייזר זול מעלי אקספרס? העין לא דומעת, הראייה פיקס, אבל הצ'אט כבר הודיע לה שהעיוורון בדרך.
וכן, מובן שאני מנסה להוכיח לה שהיועץ שלה לפעמים יוצא דביל לא קטן. ביקשתי ממנה לשאול אותו מי היא. הצ'אט, בביטחון עצמי של פרופסור להיסטוריה, ענה שהיא הייתה ממקימי הפלמ"ח, לוחמת עזת נפש וגם זמרת מחוננת. אבל עבורה זה לא משנה. במקרים של קטסטרופה, הוא אף פעם לא טועה.
אומרים שהבינה המלאכותית תשמיד אותנו, תשתלט על העולם, תגנוב לנו את מקומות העבודה. אבל אני? מעולם לא הייתי טובה בדאגות לעתיד הרחוק. אני נתקעת ביומיום. מטריד אותי שהילדה שלי מלאה בחרדות בגלל דאטה מנוכר. מטריד אותי שאני רואה סרטון של שימפנזה עושה אמבטיה לגור שלה, מתרגשת, שולחת אותו בתפוצה רחבה עם משפט על אהבה אימהית חוצת מינים, ואז מודיעים לי שזה AI ואיזו זקנה אני שאני לא מזהה (כמובן, אמרה לי את זה "יוצאת הפלמ"ח"). והכי מטריד אותי? שכבר אי אפשר לדעת איך אנשים נראים היום באמת. כי במקום תמונות שלהם הם מעלים גרסאות ממוחשבות של עצמם.
זה קורה בפייסבוק ועוד יותר באפליקציות. אם פעם אהבו להגיד שנשים משתמשות בפילטרים - היום זה כבר ספורט זוגי. כי מאז ה־AI גם הגברים הבינו איך בלחיצת כפתור הם יכולים להפוך לדוגמנים איטלקים עם קו לסת משורטט ושיער שמעולם לא שמע על נסיגה.
אנשים מתרגלים לפלטר הכול, עד שהם שוכחים להביט במראה ולהבין שאין שום הלימה בין הפרופיל למציאות. זה מזכיר לי שוב ושוב את הסיפור על המשפיענית שעשתה ניתוח אף ואמרה לאמא שלה באנחת רווחה: "זהו, עכשיו אני יכולה להיות רגועה שלילדים העתידיים שלי יהיה אף יפה".
אנחנו נכבשים על ידי הפייק. משדרגים את התמונות. מסתמכים על מכונה שאומרת לנו מה נכון ומה לא. ובזמן שכולם מפחדים שהבינה המלאכותית תגנוב לנו את המשרה, אני רואה שהיא כבר גנבה מאיתנו משהו משמעותי אחר: את המקום השמור הזה שהיה פעם לאמא, זה שתמיד סיפק ביטחון ושקט. את המקום התמים הזה שאת יוצאת לדייט ורואה את הבן אדם בדיוק כמו שציפית. ואת הסרטון הזה שבו את רואה שימפנזה מסתכלת על הגור שלה ברוך, ואז פתאום דוחפת לו אצבע לאוזן להוציא משם לכלוך. זה אולי פחות פוטוגני, אבל לפחות את לא צריכה לתהות אם זה אמיתי.