שוב הילד שקוע בסמארטפון, משחק "מיינקראפט" או מהופנט מול יוטיוב? בעידן הנוכחי נדמה שהמסכים הפכו לחברים הכי קרובים של הילדים, קשה לנתק אותם מהם ולהזכיר להם שיש עולם שלם בחוץ. בואו נודה באמת: לפעמים גם אנחנו, ההורים, זקוקים לכמה רגעים של שקט, זמן לעבודה, לסידורים או פשוט לנשימה, והמסך הוא הבייביסיטר הכי זמין ונוח שיש. אבל לצד הנוחות, קשה להתעלם מהסכנות: חשיפה לתכנים לא מותאמים, פגיעה בריכוז, התרחקות מחברים, ירידה בלימודים, תחושת בדידות ולעתים גם השפעה על מצב הרוח. מול המציאות הזו, יש הורים שהחליטו לעצור, להציב גבולות ברורים ולבחור אחרת. חלקם מגבילים את זמן המסך, אחרים דוחים את קניית הסמארטפון, ויש גם מי שמנסים לגדל ילדים כמעט בלי מסכים. שוחחנו עם הורים שבחרו להיאבק בהרגל הכי ממכר של התקופה, ושמענו מהם איך זה עובד בבית ומה הילדים חושבים על זה.
מייצרת אלטרנטיבות
שירן רבזין (42) מנתניה, נשואה ואם לעלמה (11 וחצי), עומר (תשע וחצי) ועמית (שבע), היא מחנכת כיתה ג' בבית הספר רזיאל בעיר, ומנהלת בבית מדיניות ברורה סביב מסכים. אצל שלושת ילדיה זמן המסך מוגבל לשעה ביום, כולל טלוויזיה, טאבלט וטלפון (בשבתות: שעתיים). "אין אצלנו מסכים ברקע", היא אומרת. "הטלוויזיה בסלון בלבד, אין טלוויזיות בחדרים והטלפונים לא נכנסים לבית הספר".
מתי החלטת להגביל את השימוש במסכים?
"לא מיהרתי לשים אותם מול מסך כשהיו תינוקות, אבל כשהגדולה הגיעה לגן חובה ולכיתה א' התחלנו לראות זליגה למסכים והחלטנו לעצור את זה. השינוי המשמעותי היה כשהורדנו את אפליקציית Family Link, שאפשרה לנו לשלוט בזמן השימוש".
למה היה לך חשוב להגביל?
"ראיתי שכשהם מול מסך הם נהיים כמו זומבים", היא אומרת. "הם בוהים, בקושי מדברים ולוקח הרבה זמן להחזיר אותם לתלם. מבחינתי זה פוגע בקשב, בדחיית הסיפוקים ובמיומנויות החברתיות".
איך הילדים מגיבים?
"לפעמים הם רוצים יותר זמן מסך, אבל הם יודעים שהכללים ברורים".
כדי שההגבלה לא תישאר רק איסור, רבזין מקפידה לייצר לילדים חלופות: משחקי קופסה, אפייה, חברים, ספורט ופעילויות משפחתיות. חלק מרכזי בחינוך שלה הוא נתינה. "אני דואגת לחמש משפחות נזקקות, והילדים שותפים לזה באופן מלא", היא מספרת. "הם באים איתי לאסוף תרומות, עוזרים לסחוב. כך אני מקדמת אצלם את ערך הנתינה ואת ראיית האחר".
אחד הרגעים הקשים היה כשהחליטה למחוק לבנה את המשחק "רובלוקס": "הוא בכה ואמר: 'אבל אמא, אנחנו נפגשים וזה מה שהחברים משחקים'. עניתי שאראה לו שאפשר גם אחרת". באותו שבוע הזמינה אליו חברים למשחקי קופסה. "המטרה היא לא רק לקחת את המסך, אלא לייצר אלטרנטיבה".
את אותה תפיסה היא מביאה לכיתה: "בזמן האוכל אני מעדיפה להשמיע פודקאסטים או ספרים קוליים במקום להראות סרטונים, כך אני מעודדת אצל הילדים יצירתיות ודמיון".
היחידים בשכבה ללא טלפון
טלי אלעזרה (43) ממודיעין, נשואה ואם למיטב (14 וחצי), מרום (11) והתאומים גומא ונאיה (תשע), היא בעלת עסק לליווי משפחות של מטופלים סיעודיים. גם בביתה מדיניות המסכים ברורה: שעה ביום. "יש לנו טלוויזיה, מחשב נייח וזהו", היא אומרת. "לתאומים אין טלפון – הם היחידים בכיתה ובשכבה, אבל בינתיים זה עובד לנו טוב. יש להם שעון חכם כדי שאוכל לדעת איפה הם, ומרום פשוט הולך לחבר ושואל אם הוא רוצה לצאת, כמו בשנות ה־80".
5 צפייה בגלריה
טלי אלעזרה. "הבן שלי לא מתקשר, הוא פשוט הולך לחבר ושואל אם הוא רוצה לצאת, כמו בשנות ה־ 80 "
(צילום: שחר הילה)
לאחרונה, כשההורים הרגישו שהמסכים מתחילים להשפיע לרעה, בני המשפחה החליטו יחד על צעד נוסף: בלי מסכים באמצע השבוע, למעט ווטסאפ אצל הגדולים לצורך קשר עם חברים – שניהם אינם ברשתות החברתיות.
למה היה לך חשוב להגביל?
"בתקופות שבהן אני קצת מרפה, כמו מלחמה או קורונה, אני רואה שהם נשאבים לזה ושוכחים להיות יצירתיים, איך לשחק. זה משפיע על הכול. כשהם לא במסך, הם משחקים, קוראים, לומדים, רוכבים על אופניים. השעמום מוביל לדברים טובים".
לדבריה, גם הילדים כבר מבינים את ההשפעה. "הגדולה שלי שמה לעצמה הגבלת זמן באייפון, כי היא ראתה שהיא גוללת ולא מספיקה ללמוד. הטיפ שלי להורים זה קודם כול שיח. אנחנו לא מנחיתים פקודות, אלא מסבירים איך המסכים משפיעים עלינו ולמה חשוב שתהיה הגבלה. כדאי לעשות ניסיון, ולא להפוך את זה לעונש. חשוב לתת דוגמה אישית. בשישי־שבת אני שמה את הטלפון בצד, והילדים רואים את זה".
אל תגידו "זה אבוד"
ורד סבו (49) מבאר שבע, גרושה ואם לדביר (25), הודיה (23), אליה (20), שילה (19) וינון (12) היא מנהלת תיכון. מתוך המפגש היומיומי שלה עם בני נוער, וגם כאמא, היא מאמינה שהדרך להתמודד עם מסכים אינה איסור מוחלט, אלא יצירת אלטרנטיבה. "אני לא מאמינה בלא לתת מסכים בכלל", היא אומרת. "לבן 12 שלי יש מחשב, אקס בוקס וסמארטפון שהגיע מאוחר יחסית, עם הגנת הורים ושליטה על תכנים ואפליקציות".
מתי הרגשת שצריך להתערב?
"הייתה תקופה שבה ראיתי שהוא מבלה הרבה מאוד בטלפון ובאקס בוקס, בעיקר בחדר. הוא חברותי, אבל באותה תקופה הוא לא נפגש כמעט עם חברים. הבנתי שזה תלוי גם בי".
במקום להסתפק באיסורים, סבו חיפשה דרכים להוציא אותו מהחדר. היא יצרה קשר עם מדריך בבני עקיבא, עודדה את בנה להצטרף ובהמשך הוא התחיל להתנדב ולצאת יותר עם חברים. "פתאום הזמן שלו הפך להיות אחר", היא מספרת. "תנועת הנוער מילאה אותו, ומשם זה הוביל לכדורגל עם החבר'ה וליותר זמן בחוץ".
מה הבעיה בעינייך במסכים?
"המסך יוצר פייק של חיים ופייק של חברים. נדמה ש'יש לי מלא חברים בפורטנייט, יש לי מלא חברים ברשתות', אבל תכלס אתה חבר של כולם ואתה לא חבר של אף אחד. המטרה היא לא להוציא את זה מהחיים, אלא שזה לא יהפוך לעיקר".
לדבריה, השינוי כבר מורגש. "העולם של הבן שלי שונה והשיח איתו אחר. הוא אומר שהוא רוצה להיות מדריך בתנועת נוער. משהו נפתח".
הטיפ שלה להורים הוא לא לפחד להעז: "לא להגיד מראש שזה אבוד. צריך לשוחח עם הילד, לחשוף אותו לחוגים, לתנועות נוער, להזמין חברים הביתה ולעשות דברים פשוטים כמו פעם. אסור להסתפק בלהגיד מה לא. חייבים להביא גם משהו טוב במקום".
ויכוח זה טוב
לאה אהרוני (50) מירושלים, נשואה ואם לשבעה ילדים, הגדולה בת 30 והקטנה בת 10, מנהלת את עמותת "אנשים משלנו", שמפעילה תוכניות עלייה, חוסן ושילוב לילדים עולים מרוסיה ומאוקראינה. בבית שלה, מסכים מעולם לא היו עניין מובן מאליו: אין טלוויזיה, השימוש במחשב מוגבל ונעשה באזור הציבורי של הבית, וסמארטפון נכנס לתמונה רק בחטיבת הביניים. "הילדים שלי קיבלו טלפון רק כשהיו צריכים לנסוע לבד בתחבורה ציבורית", היא אומרת. "הבת שלי בכיתה ד' ונוסעת לבד לבית הספר, אז קנינו לה טלפון טיפש, עם מקשים".
למה היה לך חשוב להציב את הגבול הזה?
"אנחנו מאמינים בסמכות הורית. זה טוב לילדים כי ככה הם לומדים לקבל לא. כשאנחנו אומרים לילד לא, נוצר שיח שבו אנחנו מסבירים למה. הערכים האלה לא נשארים משהו חיצוני שההורים כפו, אלא דבר שהילד מאמץ בעצמו".
אהרוני מדגישה שהיא לא גדלה בבית מנותק ממסכים. "גדלתי בבית עם טלוויזיה, וכמו כולם ישבנו מולה וזפזפנו. היום, אם אנחנו רוצים לראות משהו, אנחנו מחברים סמארטפון למקרן וצופים יחד. הבן שלי רצה לצפות במשחק כדורגל, אז חיברנו מקרן וישבנו יחד, וזה היה חווייתי ומחבר. בפעם אחרת, כשגיליתי שלילדים יש רק מושג עמום על מבצע אנטבה, חיברנו מקרן וראינו סרט בנושא".
לדבריה, ההבדל הוא בשליטה ובבחירה. "כשהשליטה על המסכים נמצאת אצל ההורים, זה מאפשר לחשוף את הילדים לתוכן חינוכי שאנחנו בוחרים, כולל הערכים שאנחנו רוצים לפתח במשפחה".
ואיך הילדים מגיבים?
"ברור שהם רוצים עוד, אבל בעיניי ויכוח הוא דבר טוב. הוא מאפשר לברר עמדות, להסביר ולתת לילד לחוות תסכול. הטיפ שלי להורים הוא לא להיבהל מהילדים. הילד לא נגדך, הוא בעד עצמו, ולנו יש תפקיד להציב גבולות".
תנו דוגמה אישית
רוני לנגרמן־זיו, מדריכת הורים: "בבתים רבים המשפטים 'אתה כל הזמן במסך', 'אני לוקחת לך את הטלפון' או 'אין יותר מסכים' הפכו לחלק קבוע מהשיח עם הילדים. "אבל לפני שמאשימים אותם, כדאי לזכור שגם לנו ההורים יש חלק בכך: אנחנו אלה שחשפנו אותם למסכים, אפשרנו להם להשתמש בהם מגיל צעיר, ולעתים הפכנו אותם לכלי ענישה או למוקד של מאבקי כוח.
"במקום להילחם במסכים, כדאי לשנות גישה. ראשית, לתת דוגמה אישית: ילדים שרואים הורים צמודים לנייד מתקשים לקבל דרישה להתנתק בעצמם. בזמן ארוחה, משחק או פעילות משפחתית, הטלפונים של כולם צריכים להישאר בצד. שנית, חשוב להיות מעורבים באמת במה שהילדים עושים במסך, לא מתוך חקירה או ביקורת, אלא מתוך סקרנות כנה: במה הם משחקים, במה הם צופים ועם מי הם מתקשרים.
לצד זאת, צריך לזכור שהמסכים הם חלק מהחיים, ויש בהם גם יתרונות חברתיים ולימודיים. המטרה אינה ניתוק מוחלט, אלא ליווי, גבולות ושימוש מאוזן. אפשר אפילו לנסות במשך שבוע להפחית את המאבקים על זמן מסך, ובמקביל להציע יותר זמן משותף, פעילות משפחתית ונוכחות הורית. לפעמים, מה שהילדים צריכים יותר מעוד איסור הוא קשר, עניין משותף ואלטרנטיבה אמיתית למסך".
לבד אין לנו סיכוי
תנועת "מהפכת הקשב" נוסדה ב־2021, בהשראת ספרו של ד"ר מיכה גודמן, מתוך הבנה שהטכנולוגיה הדיגיטלית שיפרה את חיינו בדרכים רבות, אך גם גובה מחיר אישי, חברתי וחינוכי כבד. מטרת התנועה היא לסייע להורים, מורים וקהילות ליהנות מיתרונות הטכנולוגיה, לצד צמצום נזקי השימוש הלא מאוזן בה. בבתי הספר היסודיים עוסקת התנועה באחת השאלות שמטרידות הורים רבים: מתי נכון לתת לילד סמארטפון, וכיצד יוצרים נורמה כיתתית שמפחיתה לחץ חברתי ומאפשרת דחייה בריאה של גיל החשיפה. בתיכונים היא מלווה בתי ספר בתהליך הפיכתם ל"בתי ספר מגיני קשב", שמגבילים את נוכחות הטלפונים ביומיום ומקדמים תרבות דיגיטלית שפויה.
אסף בנר, מנכ"ל התנועה: "כפרטים, אין לנו סיכוי להתמודד לבד מול ענקיות הטכנולוגיה, ולכן השינוי חייב להיות קהילתי. אנחנו פועלים ב־150 בתי ספר, יחד עם רשויות, צוותי חינוך והורים, ליצירת אמנוֹת קשב קהילתיות ולבניית תפריט של תזונה דיגיטלית בריאה ומאוזנת".
