כשרוחות המלחמה שוב מנשבות מסביב, זה מכניס את אחת מחברותיי לחרדה קיומית. אבל לא בגלל הטילים. הקרב הקשוח מבחינתה מתחולל בעיקר באפליקציית הווטסאפ מול הגרוש.
בסבב האחרון, המערכה כמעט נגמרה בהכרזת שטח צבאי סגור על מה שנשאר מהשפיות שלה. זה התחיל מתקרית גבול קטנה: בדירה שלה יש ממ"ד מדוגם, שאִפשר לשתי בנותיה (12, 10) לישון לילה שלם ברציפות, בלי להתעורר בבהלה ובלי להרים חמ"ל בגלל בונט שנעלם. אצל הגרוש שלה, לעומת זאת, יש מקלט שכונתי. מה שאומר שבכל אזעקה הסיפור כולל הקפצה משינה של שתי ילדות בפיג'מה, ריצה במדרגות וסגירת הלילה על כיסאות כתר לבנים עם ריח עז של K-300 באוויר.
אחרי שבועיים כאלה, הבנות התחננו בפניה להישאר אצלה בבית. לחברתי, שמכירה היטב את הפרטנר שלה לשיחות, היה ברור שהיא נכנסת לזירה נפיצה. היא ניסחה הודעה בזהירות של מפרק מטענים: ברגישות, בעדינות, תוך הבהרה שהבנות ימשיכו להיות איתו בכל הימים שלו. שהיא אפילו תבוא לקחת אותן בלילה ותחזיר אותן בבוקר כדי שלא יצטרך לנסוע במיוחד. שמדובר באופן זמני. בגלל המלחמה. התשובה שלו? ניחשתן נכון. האשמה ב"ניכור הורי", איומים בעורכי דין והודעה מוקלטת באורך שבע דקות שלפיה "היא משתמשת במצב הביטחוני כדי למוטט את זכויות האב שלו".
באמצע השיחה שלנו על המצב היא זרקה משפט שלא יצא לי מהראש. "את יודעת מה מבאס?", אמרה. "שכל ההורים מפחדים שהילדים יגדלו להם מהר מדי. מתענגים על הגיל שבו הילדים עוד מתרפקים עלייך, רוצים עוד חיבוק לפני השינה. ואני? מרגע שהבנות היו קטנות רק מחכה שהזמן יעבור וכבר ימלאו להן 18. רק כדי להשתחרר ממנו. רק כדי לא לדפוק לו יותר דין וחשבון".
פתאום הבנתי עד כמה פרידות לא באמת מסתיימות בחתימת הגט. המריבות פשוט משנות צורה. פעם רבתם על מי מוציא את הזבל, היום על מי מוציא על החוג. פעם התחשבנתם מי יקום לילדים בלילה, היום מתחשבנים אצל מי הם יישנו. פעם התווכחתם לאן טסים בחופש, היום מנהלים מו"מ אם בכלל מותר לטוס.
הסתכלתי על חברה שלי, שסופרת פז"ם כמו אסירה לפני שחרור, וחשבתי שהיא מן הסתם לא לבד: שיש גם לא מעט אבות שסובלים באותה מידה מאמהות שמכורות למאבקים, ומחכים כמוה שהשנים יעברו. וחשבתי איזה מחיר מטורף אנשים משלמים על גירושים רעים. מספיק שאחד מהצדדים יסרב להניח את הנשק, והחיים הופכים להפסקת אש שברירית, שכל רגע מתלקחת מחדש. כל איחור, כל שינוי קטן בלו"ז, כל חוסר הסכמה פעוט, נידונים במשא ומתן שגם המתווכות בקטאר היו מרימות ממנו ידיים.
באותו יום, אחרי השיחה איתה, הבת שלי ביקשה ממני ומאבא שלה שנמדוד את הגובה שלה. חשבתי על כל ההורים שמסמנים בגאווה על המשקוף את הגובה של הילדים, ואיך אצל חברה שלי יש בעיקר סימון מסוג אחר. פחות כמה הבנות גבהו, ויותר כמה זמן נשאר. עוד עשר שנים. עוד שש. עוד ארבע. עד ליום שבו היא כבר לא תצטרך לבקש רשות מהאדם שממנו התגרשה מזמן. והיא יודעת שזה עצוב. היא יודעת שהיא מפספסת את התקופה הכי מתוקה בהורות. אבל לפעמים, כששדה מוקשים מחכה לך בכל בוקר, את פחות פנויה לעצור ולהריח גם את הפרחים שבדרך. את רק מחכה להגיע לצד השני.
