בשנת 1982, כשהייתי בת עשר, רכשו ההורים שלי את הדירה הראשונה והיחידה שהייתה להם בישראל אחרי שעלינו לארץ מרוסיה ב־1979. כשהגענו גרנו במרכז קליטה בגילה בירושלים. הדירה שנקנתה, גם היא בשכונת גילה, הייתה דירת ארבעה חדרים צנועה שבה גרנו אמא, אבא, סבתא (בסלון! סתם, לא באמת. היה לה חדר משלה) ואני. בשלב מאוחר יותר הצטרף לדירה אחי הקטן (מאותו האבא אבל מאמא אחרת), שהיה מגיע בחופשים לגור אצלנו. הבית תמיד היה בית שמח. מלא אורחים, ריקודים, מוזיקה, אוכל וכמובן, אלכוהול.
יצאתי מהבית בגיל 18 אבל המשכתי לחזור כל הזמן. הבית היה הבסיס הרגשי שלי. כשנולדו הילדים כל שבת היינו מגיעים לבית ההורים – למעט תקופות שבהן חיינו בחו"ל או כשיצאנו עם הילדים לטיולי סופ"ש – כך שאמא שלי בעצם הייתה כמו אמא שנייה שלהם.
כשסבתא שלי הגיעה לגיל 99, הביאו לה מטפלת סיעודית ממולדובה, אלה. היא גרה איתם שמונה שנים עד מותה של סבתא בגיל 107 כמעט, והפכה לעוד חלק ממשפחתנו הקטנה. סבתא מתה באוגוסט 2021, אלה עזבה, והחלה מפולת של מוות. בדצמבר של אותה שנה אמא שלי, ורה, לקתה בשבץ מוחי, שדרדר את מצבה והוביל לדמנציה, טיפול סיעודי מלא ומוות במאי 2023.
כמה חודשים אחרי שאמא חלתה גילו לאבא שלי סרטן בלבלב. זו מחלה שלא יוצאים ממנה ולרוב מרגע הגילוי מתים תוך שבועות עד חודשים בודדים. אבל לאבא שלי, אלכסנדר אוקון, שהיה צייר נפלא ואיש אשכולות, היה בשביל מה לחיות. הוא הצליח לסיים את האופוס מגנום שלו, יצירה מונומנטלית ששמה "שערי צדק", והמשיך לחיות, לצייר ולטוס לחו"ל ממש עד למותו בנובמבר 2025.
שבעה חודשים אחרי מותו, כשנאלצנו למכור את הדירה של ההורים, פרסמתי בפייסבוק את הפוסט הבא:
אתמול מכרנו את הדירה של ההורים שלי. אנשים זרים שאני לא מכירה חתמו איתנו על חוזה. בעוד כמה חודשים הם ייכנסו לדירה, ישברו את הקירות, יעשו מטבח חדש, ומה שהיה לי בית מגיל עשר יהפוך לעוד דירה זרה בעולם.
אחרי החתימה נסעתי בפעם האחרונה לבית של ההורים. בקרוב תגיע חברה שתפנה אותו מכל רהיט, מכל מאות הספרים שאבא קרא ואסף ואהב כל כך, מכל הפיצ'פקס שאבא ואמא אספו לאורך השנים בטיולים שלהם בחו"ל.
עברתי חדר חדר ונפרדתי: מהחדר שבו גדלתי. מהמיטה שעליה ישנתי ועליה נפטר אבא. מהארון שבו היה הבלגן התמידי של הבגדים שלי. מהחדר שבו חוויתי אהבה ראשונה, שבו ישבתי ליד שולחן ירוק שכבר איננו והכנתי שיעורים, שבו חלמתי מה אהיה כשאהיה גדולה.
נפרדתי מהחדר של ההורים ומהמיטה שעליה נחתי כל פעם כשבאתי להתפנק אצל אמא עם הילדים, מהכרבולית שאמא הייתה מכסה אותי בה כשהייתי נרדמת, מערימת הבגדים של אבא שהוצאנו מהארון ולא הספקנו למסור, מעשרות הכובעים המצחיקים שלו שהוא אסף בכזו אהבה מכל מיני ארצות.
מהחדר של סבתא שבו התאמנתי על הפסנתר במשך שעות בכל יום, שבו נפטרו סבתא ואז אמא. מהשירותים שאבא תלה בהם את כל הסטיקרים של תעמולת הבחירות של כל המפלגות מכל קצוות הקשת הפוליטית ואת כל תעודות ההוקרה שלו. מהמקלחת שפעם הייתה בה אמבטיה, אבל כשסבתא הייתה סיעודית הפכו אותה למקלחון כדי שתוכל להיכנס בלי סכנת נפילה, וכמובן, זה גם עזר לאמא אחרי השבץ.
מהמטבח שבו אמא שלי הכינה את הקציצות הנימוחות שלה ותפוחי אדמה רוסיים על המחבת, את פרוסות החלה עם הקוטג' לילדים ואת מרק העוף, הסופצ'יק הנצחי (הבת שלי קעקעה אותו על הרגל אחרי מותה), המטבח שבו אבא רקח את המאכלים יוצאי הדופן שלו כשאירח עשרות אנשים ותמיד תמיד היה מודאג אם יצא כמו שצריך ורצה לשמוע שזה טעים.
מהמרפסת המוזרה, שכל כמה זמן הייתי צריכה לרדת אליה עם סולם כדי לנקות אותה מהזבל שנזרק אליה מהשכנים ומבגדים ואטבים שנפלו ממתלה הכביסה. שנאתי את זה ממש, אבל הייתי הכי קטנה וזריזה.
מהסלון שבו ישנו הילדים כשנשארו אצל סבא וסבתא, מהשולחן שידע כל כך הרבה ארוחות מפוארות ושמחות והרבה וודקה ויין וכל סוגי האלכוהול, סלון שידע הרבה שירים, ריקודים, צחוק, מוזיקה קלאסית. מספרי הילדות שלי. אני לא יודעת למה ניסיתי למצוא את "מסע קון טיקי" כדי לקחת הביתה, למרות שאני כבר מזמן קוראת רק במחשב. לא מצאתי.
במקום כלשהו נפרדתי מהבית שלי בה"א הידיעה. כן, יש לי בית אחר, שלי (ושל הבנק), של בן זוגי ושל ילדינו. אבל זה בית שבו אני המבוגר האחראי. והבית שבו הייתי עד לרגע האחרון של נשמת אפו של אבי, תמיד הילדה, איננו יותר.
לא ציפיתי, אבל הפוסט הוביל לאלפי תגובות. כנראה שאין אדם שאיבד את הוריו, ואפילו היו אלו הורים לא מיטיבים, שלא איבד משהו מעצמו, מילדותו, כשהם מתו.
כשסבתא נפטרה, אבא אמר לי שלמרות שהייתה כבר שנים סיעודית ולמרות שהיא לא באמת יכלה לעשות משהו עבורו או לשמור עליו, יחד עם מותה הגיעה תחושת חוסר מוגנות של "אני הבא בתור" ושל "אני כבר לא ילד של אף אחד". כנראה לא משנה מה מצבו של ההורה, כל עוד יש הורה מיטיב עד סביר בעולם, יש תחושה כלשהי שיש לנו גב, שיש מי ששומר עלינו, שיש למי לפנות בעת צרה.
לא ציפיתי לזה כלל, אבל התברר שיש משמעות אדירה לא רק לאובדן אנשים, אלא לאובדן הבית שאוגר בתוכו את כל הזיכרונות, את החפצים, את התחושה הזו של שייכות למקום.
את הבית מכרנו לפני שטסתי לחודש וחצי לדרום אמריקה, כדי לעבד שם את האבל שלי על אובדן כל המשפחה הגרעינית שלי (למעט אחי). אחי נשאר אמון על פינוי הבית. כשהוא כתב לי שזהו, פינו הכול, לא נשאר כלום, חוויתי עוד גל של אבל. בכי עמוק ומטלטל על זה שזהו. זה סופי. אין לי יותר לאן לחזור. הבית איננו. זה היה בכי על כל הספרים ברוסית שאבא כל כך אהב ושחלק לא מבוטל מהם נזרק לרחוב כי אף אחד לא רצה לקחת אותם ועל כל הפריטים שהוא אגר (הוא היה אגרן והיה לו כל כך קשה להיפרד מדברים ומזיכרונות).
ממש הרגשתי שבמקום כלשהו אנחנו בוגדים בצורך הזה שלו לשמור, לזכור, לא לנטוש את העבר. אבל אין שום אפשרות פרקטית לשמור את הכול. לקחנו את מה שיכולנו. מסרנו לחברים של ההורים את מה שהם רצו לקחת למזכרת. והסופיות הזו, הבלתי נסבלת והבלתי נתפסת שהבית שהיה ביתי מגיל 10 עד גיל 53 איננו עוד ולעולם־לעולם לא אוכל לבקר בו שוב, קורעת את הלב.
הצצה אחרונה לנפש של אבא
קברתי את אבא שלי בפעם השנייה. אין שבעה (חבל) או תאריך עגול ומיוחד. ובכל זאת - קברתי את אבא שלי היום.
היום הגיעו פועלים והפכו את מה שהיה בית של אדם לחלל ריק של ארבעה קירות. בית של אדם: איזה ספרים הוא בוחר לשים שם, האם שולחן האוכל ארוך ומאפשר אירוח, כמה כוסות יין יש בארון, איפה הטלוויזיה. יש טלוויזיה? מה תלוי על הקיר. בית של אדם הוא הצצה אינטימית למדי לנפשו, והיום לקחו לי את ההצצה האחרונה לנפש של אבא שלי.
ארונות שהוא תכנן ובנה, שכוללים קרמיקה של אנשים וחברים אהובים, שרבוטים של מספרי טלפון, המחשב שבו כתבתי תגובות בפורום של ריאל מדריד, הספה בסלון שישנתי עליה. הטלוויזיה שבה אבא היה צופה ב"ג'יימס בונד", כי זה סרט נעים שברור איך הוא ייגמר (הוא תמיד מנצח!), בעודו שיכור למדי ולבוש בחלוק יפני. דלת עם מדבקות "הארי פוטר" שהדבקתי שם ושירותים עם סטיקרים מכל הקשת הפוליטית.
והריח. הריח. והזיכרונות. כולם היו כאן בתשע בבוקר, ואינם כעבור תשע שעות בלבד. אינם לתמיד. לא יחזרו. בקטע סופי ועצוב ומפחיד. אז רק שתדעו שקברתי שוב אבא היום. ושאני מאוד מאוד מאוד מתגעגע אליו.
- ד"ר מאשה הלוי היא מגשרת זוגיות ומאמנת אישית, מומחית למערכות יחסים לא מונוגמיות בהסכמה
