"התרגשתי לשמוע את התשבחות, נשארתי ללא מילים", מספרת טל חיון (49) מנהלת האחיות בחטיבת חדרי הניתוח וההתאוששות בסורוקה, שתקבל ב-3 ביוני את אות מצטיינת הנשיא.
איך התבשרת על הבחירה בך? "קיבלתי טלפון ממשרד הבריאות, בכלל לא ידעתי שהגישו את המועמדות שלי, כנראה רצו להפתיע אותי, והצליח להם. האות נותן לי רוח גבית להמשיך בעשייה החשובה הזאת, במיוחד אחרי שתיארו בפניי על מה קיבלתי אותו".
על מה, באמת? "על העשייה שלי החל ב־7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל ועד לפגיעת הטיל האיראני בסורוקה, שהשבית שמונה חדרי ניתוח. נאלצתי למצוא פתרונות יצירתיים שאפשרו את המשך הפעילות הניתוחית, למרות הפגיעה הקשה בתשתיות".
איפה תפסה אותך מתקפת 7 באוקטובר? "הייתי בבית, וחמש דקות אחרי שהתחילו האזעקות האיש היקר שלי, קצין אגם לכיש, כבר היה על מדים. מיד הבנתי שמשהו גדול קורה ויצאתי אחריו לבית החולים, בלי שקראו לי. פגשתי את יתר הצוותים שהגיעו עם פיג'מות תחת אש, משאירים מאחור ילדים סגורים בממ"ד. כולנו הבנו שברגע כזה כולנו מגויסים".
מה ראית כשהגעת לבית החולים? "פצועים לא הפסיקו לזרום פנימה – חיילים, מבוגרים, ילדים, נשים לבושות בבגדים של מסיבות. היינו קצת בשוק מהכמות ומהשונות של הפצועים. זה היה כמו סרט נע, לא הרמנו את הראש 48 שעות ברצף, כל פינה או תשתית נוצלו כדי לאשפז פצועים ולטפל בהם. רק בערב התמונה התבהרה והבנו את גודל האסון".
למה בחרת להיות אחות? "אני חושבת שהמקצוע בחר בי יותר מאשר אני בו. בצבא הייתי חובשת, אני אוהבת לעבוד עם אנשים ועושה את זה כבר 25 שנה".
במשך שש השנים האחרונות בית החולים שלך נמצא בסחרור, אחרי הקורונה, 7 באוקטובר, סבבי המלחמה מול איראן ופגיעת הטיל. את לא מתעייפת? "להפך, האתגרים האלה גרמו לי רק לחשוב איך אני יוצאת מהם טובה יותר וחזקה יותר. סורוקה הוא בית חולים־על שחולש על 60% משטח הארץ, ונותן מענה למיליון תושבים. הידיעה שאני וכל הצוות הרפואי בבית החולים התמודדנו עם כל מגוון התרחישים האלה ויכולנו להם, זו גאווה גדולה שנותנת המון כוח".
בכל זאת, לפי סקר של משרד הבריאות ל־2025, 40% מהאחים והאחיות מצויים ברמת שחיקה גבוהה, ל־26% יש סימפטומים של דיכאון, 13% שוקלים לעזוב את המקצוע ו־46% מרגישים שהלחץ בעבודה פוגע בבריאותם. איך זה אצלך? "אני מכירה את הקושי והמצוקות, אבל יש לנו יחידת חוסן גדולה שנותנת מענה במקרה הצורך. בכל הארץ למדו מאיתנו איך להתמודד עם משברים כאלה, ולכן הנתונים בסורוקה הם קצת שונים. הפכנו את עצמנו לסוג של משפחה, ובמשפחה לא מרימים ידיים. גם אם מישהו נמצא במשבר או בקושי, אנשים סביבו עוטפים אותו ותומכים בו".
מה מצב התקנים בבית החולים שלכם? האם עדיין יש מחסור? "היינו רוצים מאוד להשוות את עצמנו למדינות ה־OECD. שיעור האחיות והאחים בישראל עומד על כ־5.5 אחיות לאלף נפש, בהשוואה לממוצע של 9.5-9.2 אחיות במדינות הארגון. אני שואפת שמקצוע הסיעוד יקבל את הכבוד הראוי לו, לפעמים אני מרגישה שאנחנו שקופות. הייתי רוצה שידעו שאנחנו גורם מרכזי במערכת הבריאות, וחשוב לי שאנשים יכירו במה שאנחנו עושים פה".
העצה הכי טובה שקיבלתי: "אמא שלי אמרה: 'תאמיני בטוב שבאדם, תעשי טוב תקבלי טוב'".
העצה הכי גרועה שקיבלתי: "'אם קשה מדי, כנראה זה לא בשבילך'. דווקא הרגעים המאתגרים הם אלה שמחזקים ומלמדים אותי שהכול אפשרי".