לפני ארבע שנים, כשיעל יחיאלי ראתה איך מספר חברות הכנסת, מספר השרות ומספר המנכ"ליות הולך ויורד, היא הגיעה למסקנה שהיא חייבת לעשות משהו, לא רק לראות את הנתונים ולהתעצבן. חשבה ועשתה: היא הקימה את מיזם 50:50 לשותפות ושוויון מגדרי, הפועל לקידום ייצוג שוויוני של נשים במוקדי קבלת ההחלטות בישראל.
במסגרת האג'נדה הזאת היא עובדת באינספור זירות: דורשת מספר שווה של נשים וגברים בכנסים כי יש מספיק דוברות חכמות ורהוטות. מאמינה שצריך להיות מספר שווה של נשים וגברים שיזכו בפרסים כי יש מספיק מוכשרות שמגיע להן (היא פועלת אקטיבית לעודד נשים להגיש מועמדויות, למשל לפרס ישראל). וכמובן, קוראת לייצוג שווה של נשים בשולחנות מקבלי ההחלטות. על הפרק עכשיו: הבחירות לכנסת.
יעל לא נאיבית. היא רואה את המספרים העגומים, שומעת את הקולות ויודעת שזה תהליך ארוך מאוד ומייגע אפילו. היא גם יודעת שחשיבות הייצוג הנשי לא תלויה בעמדה הפוליטית שלך, בשיוך שלך או במוצא שלך. זה חשוב שנשים יהיו בכל המקומות שבהם מתקבלות ההחלטות, כי ההחלטות נוגעות לחיים שלהן.
מאז שהקימה את המיזם הוא התרחב מאוד ולקידום המטרה נרתמו נשים רבות, ביניהן גם חנאן אלסאנע הבדואית ופייני סוקניק החרדית. כולן עושות מאמצים רבים בחברה שלהן: מול נשים כדי לשכנע אותן להיכנס לפעילות ציבורית, מול הזירה התקשורתית כדי לעורר מודעות לנושא ומול הפוליטיקאים, כדי להסביר להם שהם חייבים 50 אחוז נשים (רשימות ריצ'רצ'). הן מנסות להפעיל לחץ כי הן יודעות שהשינוי לא יקרה מעצמו. אבל הן גם יודעות שאסור לוותר.

יעל יחיאלי קוראת לדמיין מציאות אחרת

ספרי על עצמך בקצרה. "בת 49, ירושלמית, פעילה חברתית, בעלת תואר ראשון בפילוסופיה וסוציולוגיה ותואר שני במדעי היהדות, נשואה ואמא לשניים, מתגוררת בירושלים ואוהבת את העיר".
מה החסם העיקרי שאת נתקלת בו בניסיונות השכנוע שחייבים ייצוג שוויוני לנשים? "התפיסה שהמצב הקיים הוא טבעי ונורמלי. אנשים רבים חושבים שהיעדר נשים בפוליטיקה הוא תוצאה של בחירה חופשית ולא של מבנים פוליטיים, תרבותיים וחברתיים. קשה לשכנע את האנשים לדמיין מציאות פוליטית אחרת שבה יש 50% נשים בכל מוקדי קבלת ההחלטות. החסם השני הוא זה שהדיון בייצוג נשים נתפס לעתים כעניין נשי בלבד, למרות שמדובר בשאלה שנוגעת לאיכות הדמוקרטיה וליכולת לקבל החלטות טובות יותר".
רגע מייאש בעבודה שלך בתקופה האחרונה? "כשאני רואה מה קורה במפלגות הימין ובמפלגות הערביות. הפעילות של המפלגות האלה עושות הכול כדי שיהיו 50% נשים, ועדיין התוצאות כל כך רחוקות מזה. זה נורא, כי אני יודעת כמה מאמץ היה לשנות את זה. גם כשאני רואה עם מה מתמודדות השותפות הערביות והחרדיות שלי, הלב שלי נשבר. כמה אלימות, כמה זלזול הן מקבלות, אני באמת מעריצה אותן שהן ממשיכות לפעול".
ורגע משמח? "לשמוע ראשי מפלגות זזים לאט־לאט לכיוון 50:50. לראות עוד ועוד אנשים ונשים שמצטרפים אלינו לדרישה הזו".
מה כל אישה שקוראת את הדברים האלה צריכה לעשות? "להתעסק בפוליטיקה. זו לא מילה גסה. אני מבינה את הרתיעה מזה, אבל בסוף אלה החלטות שמתקבלות על החיים של כולנו, על החיים של הילדים שלנו. אנחנו צריכות עוד נשים בפוליטיקה".
פרט מעניין שכדאי שידעו עלייך "באופן אירוני למדי, מי שמקדמת את מיזם 50:50 היא אמא לשני בנים".

פייני סוקניק מזמינה נשים לאחד כוחות

ספרי על עצמך בקצרה. "בת 44, נשואה, אמא לשישה וגרה בירושלים, יזמת ופעילה חברתית חרדית. הקמתי את עמותת 'באשר תלכי', שמלווה נשים דתיות וחרדיות בתהליכי פרידה וגירושים, ועסקתי רבות במניעת אלימות ובשינוי חברתי. לאחרונה הייתי ממובילות 'פריימריז הנשים החרדיות' וזכיתי במקום השני אחרי סיון רהב־מאיר".
מה החסם העיקרי שאת נתקלת בו בניסיונות השכנוע שחייבים ייצוג שוויוני לנשים? "שהיעדר נשים כבר לא נראה לאנשים מוזר. כשאני נכנסת לחדר עם 20 גברים ואף אישה, אני עדיין רואה את זה. יש אנשים ונשים שכבר בכלל לא רואים. מתחילים לקרוא לזה 'מסורת'. בחברה החרדית יש לכך גם מחיר אישי. נשים יודעות מה יכול לקרות כשאת בולטת מדי, מדברת בקול רם מדי או נכנסת למקום שלא סומן מראש כ'מקום של נשים'. לפעמים המחיר חברתי, לפעמים משפחתי ולפעמים מקצועי. צריך להגיע למצב שבו אישה לא צריכה להיות גיבורה בשביל לשבת ליד שולחן קבלת ההחלטות".
רגע מייאש בעבודה שלך בתקופה האחרונה? "לשמוע בשנת 2026 בדיוק את אותם משפטים ששמעתי לפני שנים: 'נשים חרדיות לא רוצות'. 'זה לא מעניין אותן'. 'אין מספיק נשים מתאימות'. לפעמים זה כמעט סוריאליסטי. את מביאה נשים, שמות, קורות חיים, עשייה ציבורית, ואז מישהו עדיין מסביר לך שבעצם כל הדבר הזה לא באמת קיים. קשה לפגוש שוב ושוב אנשים שפשוט לא מוכנים לראות את מה שנמצא להם מול העיניים".
ורגע משמח? "פריימריז הנשים החרדיות. ברור ששמחתי מאוד להיבחר למקום השני, אבל הרגע הכי משמעותי מבחינתי היה לראות את הרשימה. עשרות נשים חרדיות מוכשרות, מנוסות, שונות מאוד זו מזו, עם תפיסות עולם שונות. במשך שנים שואלים אותנו: איפה הנשים האלה? מי הן בכלל? והנה הן. עכשיו כבר הרבה יותר קשה לומר 'אין נשים'. עכשיו צריך להסביר למה, למרות שהן כאן, עדיין אין להן מקום".
מה כל אישה שקוראת את הדברים האלה צריכה לעשות? "להבין שזה לא מאבק של 'נשים אחרות'. חוסר הייצוג של נשים חרדיות הוא לא בעיה פרטית שלנו. הדרת נשים אף פעם לא נשארת סגורה בתוך מגזר אחד. אנחנו לא חייבות להסכים על הכול כדי להילחם יחד על הזכות של כולנו להיות בחדר קבלת ההחלטות".
פרט מעניין שכדאי שידעו עלייך "אני חובשת מתנדבת במד"א, ואת רוב המשמרות שלי באמבולנס אני עושה בלילות. גם שם אני רואה כמה משמעות יכולה להיות לנוכחות של אישה בצוות. לפעמים כשמטפלים באישה או בנערה ברגע מאוד פגיע, עצם הנוכחות של אישה משנה משהו".

חנאן אלסאנע לא מקבלת תירוצים

ספרי על עצמך בקצרה. "בת 47, נשואה ואם לארבעה, מתגוררת בבאר שבע, פמיניסטית בדואית, עורכת דין לזכויות אדם, פעילה חברתית ופעילת שלום, ומנכ"לית שותפה של איתך־מעכי - משפטניות למען צדק חברתי".
מה החסם העיקרי שאת נתקלת בו בניסיונות השכנוע שחייבים ייצוג שוויוני לנשים? "הרבה פעמים נוח לומר שהחסם הוא 'התרבות' הערבית או שנשים פשוט לא רוצות פוליטיקה. אני לא מקבלת את ההסבר הזה. האחריות היא לא רק על נשים ולא רק על החברה. היא גם על המדינה, על המפלגות, על מוסדות ועל מבני כוח שעדיין נבנו ומתנהלים במידה רבה על פי כללים גבריים. הקלפי הוא רק התחנה האחרונה במסלול ארוך הרבה יותר. הרבה לפני יום הבחירות נשים מקבלות מסר שהמרחב הציבורי והפוליטי לא באמת שלהן".
רגע מייאש בעבודה שלך בתקופה האחרונה? "אני לא אוהבת את המילה ייאוש. היו הרבה תחנות בחיים שלי שבהן אמרו לי: 'זה בלתי אפשרי. את לא יכולה. זה לא יקרה'. גם אחרי 7 באוקטובר היו מי שאמרו שבמציאות כזאת בלתי אפשרי שיהודים וערבים יעבדו יחד, ובכל זאת היינו שותפות להקמת חמ״לי חירום יהודיים־ערביים בנגב ועבדנו יחד כדי לסייע לקהילות דווקא ברגעים הקשים ביותר. למדתי ש'בלתי אפשרי' הוא לפעמים פשוט תיאור של המציאות לפני שמישהי מחליטה לשנות אותה".
ורגע משמח? "כשאישה אומרת לי 'אני רוצה להתמודד', 'אני רוצה להשפיע' או 'אף פעם לא חשבתי שהמקום הזה גם שלי'".
מה כל אישה שקוראת את הדברים האלה צריכה לעשות? "להצביע, כמובן, אבל לא להסתפק ביום הבחירות. לשאול את המפלגה שבה היא תומכת: איפה הנשים? באילו מקומות הן נמצאות? מי נמצאת סביב שולחן המשא ומתן? וכמובן לתמוך בנשים אחרות ולעמוד לצידן כשהן נכנסות למרחב הציבורי".
פרט מעניין שכדאי שידעו עלייך "אני הצעירה מבין 11 אחים ואחיות. אפשר לומר שזה היה בית הספר הראשון שלי למשא ומתן. כשגדלים במשפחה כל כך גדולה, לומדים די מהר איך לגרום לכך שגם הקול שלך יישמע. ואולי זה גם מסביר משהו בדרך שלי היום: אף פעם לא האמנתי שצריך לחכות שמישהו יפנה לך מקום".