טלי סמני, בת 40, נשואה ואמא לבן שנתיים, גרה בקריית גת. פסיכולוגית קלינית, מלמדת ומדריכה במכללת אחווה ויועצת אסטרטגית בתחומי גיוון, מרצה, דוקטורנטית לפסיכולוגיה קלינית של הילד והמתבגר, אוניברסיטת בן גוריון, דרך קרן אייסף, המקדמת דור ראשון לאקדמיה.
כתבה את ספר הילדים "הצבע של אמי" (ספרי ניב, 2023) ומנחה את הפודקאסט "לא שקטות".
מה את חוקרת?
"את האופן שבו הורים ממוצא אתיופי מדברים עם הילדים שלהם על גזענות".
איך הגעת לתחום הזה?
"אני פעילה הרבה שנים בקידום בריאות נפשית בקרב יוצאי אתיופיה ושמתי לב שמדדי הבריאות הנפשית לא טובים בלשון המעטה. זה אומר יותר אשפוזים פסיכיאטריים, יותר דיכאון וחרדה. מצד שני, פחות הולכים לטיפול וגם מעט הולכים להיות מטפלים".
מה הסיבה לכך?
"הגירה היא אירוע טראומטי, ובסיפור של יוצאי אתיופיה היו כמה היבטים טראומטיים. מי שעלו בשנות ה־80 חוו עזיבה באישון לילה של החיים שהכירו, שבניגוד למה שחושבים לא היו כאלה רעים. לפעמים מדובר בהליכה של חודשים למחנה פליטים בסודן, שגם הוא היה טראומטי, ואז הגעה לארץ וחשיפה להבדלים תרבותיים ולשפה שונה. גם בעליות הבאות רואים שאנשים סובלים מפוסט־טראומה.
"במחקרים מארצות הברית גילו שגזענות נמצאת בקורלציה גבוהה עם דיכאון, חרדה ופוסט־טראומה. לפעמים זה לא משנה אם התמודדת עם גזענות באופן ישיר, גם אם היא טראומה קולקטיבית היא עדיין משפיעה.
"כשניסיתי לחשוב איך אפשר לפתח חוסן אל מול הגזענות מצאתי מעט מחקרים. לפי המעט שיש - צריך לבנות גאווה אתנית, ולצד זה צריך להיות במודעות ולהכין את הילדים לכך שהם עלולים להיתקל במקרי גזענות".
"לפי המחקרים המעטים בתחום, כדי לפתח חוסן מול גזענות צריך לבנות גאווה אתנית, וגם להכין את הילדים לכך שהם עלולים להיתקל בגזענות"
מה הייתה המוטיבציה שלך לדוקטורט?
"כשהאחיין שלי נולד, היה רגע שנמלאתי חרדה. הסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי, 'הוא הולך להיות גבר שחור, מי מכין אותו לעולם הזה?'. זו הייתה המוטיבציה שלי.
"פגשתי את הנושאים האלה גם בקליניקה שלי, היו אצלי ילדים מאומצים שחורים במשפחות לבנות, שם מרגישים את המורכבות ביתר שאת. הצבע מאוד טבעי אבל לפעמים הוא אישיו לסביבה.
"איך מכינים את הילד לזה? כותרת הדוקטורט שלי (בהנחיית פרופ' גארי דיימונד) היא: 'השיחה - האופנים בהם הורים ממוצא אתיופי משוחחים עם הילדים שלהם על זהות אתיופית וגזענות'".
איך התחלת את המחקר?
"בשלב הראשון הוצאתי סקר להורים ישראלים יוצאי אתיופיה ובדקתי מה העמדות שלהם לגבי שיחות על זהות אתיופית ועל גזענות ואם הם חוששים מהן. אחר כך שאלתי אם הם עושים זאת בפועל ובאיזו תדירות.
בדקתי אם ההורים והילדים התמודדו עם גזענות. הנתונים היו צפויים, אבל עדיין היממו אותי: 82% מההורים דיווחו שהתמודדו עם גזענות ו־52% מהם דיווחו שהילדים שיתפו אותם שהם התמודדו עם גזענות".
וילדים לא משתפים את ההורים שלהם בכל דבר.
"נכון. זאת אומרת שהמספרים גדולים יותר, וזה ממש מטריד. אם מחצית מהילדים יוצאי אתיופיה מתמודדים עם גזענות, אנחנו חייבים להכין אותם כדי שהדור הבא לא יחווה את מה שאנחנו חווים, או לפחות יתמודד עם זה עם יותר חוסן".
2 צפייה בגלריה
טלי סמני. "קרוב למאתיים הורים עצרו את מילוי השאלון האינטרנטי ששלחתי בשלב השאלות שעסקו בשיחות עם הילדים"
(צילום: הרצל יוסף)
כששאלת "האם הם חוו גזענות?", למה התכוונת?
"להתנהגות מפלה או לאמירות שליליות על צבע העור שלהם ועל המוצא, הקטנה שלהם".
לפי המחקר, מתי הורים מדברים עם הילדים שלהם על גזענות?
"הטריגרים לשיחות היו דומים: תגובה לאירוע גזעני שהתרחש בבית הספר או עם חברים או אירועים כמו חגים של הקהילה או חגים יהודיים בכלל. לפעמים זו סיטואציה שהיו עדים לה, שאלה שנשאלה מבורות או מסקרנות. למשל: למה אנחנו בצבע אחר".
"אחד הנערים שראיינתי למחקר אמר לי: 'יש מקומות שאני רגיל שמסתכלים עליי, אני יודע שבודקים אותי בסופר אם אני גונב משהו'"
ואיך ההורים מגיבים?
"יש הורים שמתערבים, ויש הורים ששואלים אותו איך הוא רוצה שהם יפעלו. יש הורים שמוצפים מדי בעצמם מההתרחשות, לא מאמינים שהם עברו את זה ועכשיו הילד שלהם עובר את אותו הדבר.
"אחד הדברים המעניינים שראיתי היה שקרוב למאתיים הורים שהתחילו למלא את השאלון האינטרנטי ששלחתי, עצרו אותו כשהגיעו לשאלות שעסקו בשיחות. זה מלמד אותי שיש הורים שלא רוצים להתעסק בזה.
"הורים גם חושבים, שלא צריך לשים זרקור על דברים שליליים, שחשוב לדבר על זהות אתיופית יותר מאשר על גזענות, שאם תגיד לילד כמה הוא צריך להיות גאה בהיסטוריה המרשימה של יהדות אתיופיה - הוא יֵדע איך להתמודד בהמשך, זאת למרות שמהמחקרים ברור שצריך את שני החלקים, את הגאווה ואת ההכנה למקרי גזענות".
ואיך הילדים חווים את ההתרחשויות?
"זה השלב הנוכחי במחקר שלי, אני מראיינת בני נוער. אחד הנערים אמר לי: 'אני יודע שבודקים בסופר אם אני גונב משהו'. נער אחר אמר שבבית הספר הייתה דרישה לקוד לבוש מסוים והוא ראה איך כל הילדים ממוצא אתיופי נדרשו ללכת הביתה לשנות את הלבוש, בעוד מי שלא היה ממוצא אתיופי ונראה אותו דבר מבחינת הפרת הקוד נכנס לבית הספר. אני רוצה להבין מה עזר להם להתמודד כדי שאוכל לעבור לשלב הבא: לפתח סרטוני הדרכה שבהם אציע כלים להורים, ואז נשאל אם זה עזר לקיים את השיחות בצורה אפקטיבית יותר".
את נולדת בארץ להורים יוצאי אתיופיה. נתקלת בגזענות?
"כן. בטח, מכל מיני סוגים. יש מי שאמר לי, 'את כושית', יש 'מאיפה אתם חושבים שבאתם?', ויש מיקרו־אגרסיות, למשל חושבים שאני לא פסיכולוגית אלא יש לי רק תואר ראשון בפסיכולוגיה. כשרציתי להירשם לאוניברסיטה, באתי עם 44 יחידות בגרות ועדיין הציעו לי לנסות להתקבל לתוכנית של אתיופים, כי יהיה לי קל יותר.
"בצבא שירתתי ב־8200, בתפקיד שקשור לאנגלית. אנשים לא תפסו שאתיופית מדברת כל כך טוב אנגלית וחשבו שאני אמריקאית. כל הזמן התייחסו לצבע שלי ולשיער שלי, וכשדיברתי עם המפקד על זה, הוא אמר, 'אנחנו לא רגילים לראות דברים כאלה פה'. אמרתי לו: 'אני לא דבר, אני בן אדם'.
"הבנתי שזו גזענות, אבל לא הבנתי שזה הולך ללוות אותי כל החיים, ושזה עניין ממוסד שגדול יותר מהחוויות האישיות שלי. זה היה מקבץ של התמודדויות שלפעמים הגבתי אליהן ולפעמים לא, הדברים לא התארגנו לי יחד ולא הניעו אותי לפעולה, עד 2012".
מה קרה אז?
"הייתי סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה והייתי חלק מקבוצה גדולה שהובילה את המחאה בקריית מלאכי, כשלא רצו למכור דירות לאתיופים. הייתי נסערת מאוד, ואז הבנתי שהיתרון שלי הוא שאני פסיכולוגית ושהאופן שבו אני צריכה לפעול הוא אסטרטגי - להביא את השפה הטיפולית ואת הראייה של הפסיכולוגיה החברתית. אז הגברתי את הפעילות שלי בתחום, עד הדוקטורט".
"יש מי שאומר 'את כושית', ויש לפעמים מיקרו־אגרסיות - חושבים שיש לי תואר ראשון בפסיכולוגיה ושאני לא פסיכולוגית"
את רואה הבדלים בין החוויות שחווית כנערה ובין מה שעובר על נערות ונערים כיום?
"אני שומעת חוויות שמזכירות את מה שאני חוויתי, וזה כמובן מפעיל אותי ומשפיע עליי. כיום, בגלל הרשתות החברתיות, ילדים חשופים לגזענות. הם הופכים מגיל צעיר ללוחמי צדק על משהו גדול, וקשה להם להיות עסוקים בחוויה האישית שלהם. זה מגביר את הווליום על החוויה הקולקטיבית ופחות על החוויה הפרסונלית.
"אני מזהה שיש להם מודעות שמייצרת דריכות סביב הנושאים האלה, ומחקרים אמריקאיים מראים איך הדריכות הזו משפיעה על הבריאות הנפשית וגם על התפקוד בכל תחומי החיים".
את נשואה ליוצא אתיופיה. הזהות האתיופית נוכחת בבית?
"לגמרי. יש לבן שלנו ארון ספרים מגוונים עם סופרות אתיופיות ואמריקאיות שחורות ודמויות שחורות ולבנות, גם אנושיות וגם של בעלי חיים. בכל אופן, לא הייתי משקיעה בנושא הזה אם לא הייתי חושבת שזה בעל משמעות ואימפקט, גם לעצמי וגם לאחרים".
הערת שוליים: מה היית עושה עם מלגת מחקר של מיליון דולר?
"הייתי מקימה מרכז שמשלב מחקר, טיפול והתערבות בסוגיות שאני חוקרת. מקום שנותן כלים פרקטיים להורים ולילדים להתמודדות עם גזענות ועם בניית חוסן ומרחיב את העבודה גם לאוכלוסיות נוספות".
