איך זה להיות אישה בטרום גיל המעבר תוך כדי מלחמה, אתן שואלות? אה, לא? למה ככה? תשאלו. נו, מה אכפת לכן. שאלתן? כן? יופי, תודה רבה. ידעתי שזה מעניין את כולכן, כולי אינטליגנציה רגשית אחת גדולה. ובכן, להיות אישה בטרום גיל המעבר תוך כדי מלחמה זה להתעורר מסטירת לחי של הטלפון שלך בשש בבוקר, לזנק מהמיטה ולחפש את המעיל. נו, איפה הוא, הרי הנחת אותו על הכיסא ליד המיטה למקרה שתהיה התרעה בלילה. אז למה הוא לא שם? תיכף אזעקה! לא חשוב, את חייבת פיפי לפני הריצה למקלט. יאללה, מהר. אוקיי. את מתיישבת על האסלה. אחלה. ואז את מגלה שהתחיל לך המחזור. רגע. מה? המחזור הקודם נגמר רק לפני כמה ימים. את מנסה להיכנס לאפליקציה של היומן כדי לוודא שאת לא מתבלבלת, אבל לוחצת בטעות על קנדי קראש, כי את בלי משקפיים. איפה המשקפיים? בכיס של המעיל. איפה המעיל? לא על הכיסא. איפה את? יורדת בריצה במדרגות בלי משקפיים ובלי מעיל. וגם בלי טלפון, כי שכחת אותו בשירותים. עכשיו תעמדי בפינת המקלט של השכנים ותקפאי. ואז יהיה לך חם. ואז קריר. ואז ממש חם. ואז יקפא לך התחת. ואז תשמעי כמה יירוטים.
כשתחזרי הביתה עדיין לא תמצאי את המעיל, אז תרכיבי את המשקפיים הרזרביות המכוערות שלך ותרימי את הטלפון מהרצפה ליד האסלה. הוא כבר פתוח על קנדי קראש, אז תשחקי כמה סיבובים, למה לא. אחר כך תיזכרי מה בעצם רצית לעשות עם הטלפון ותיכנסי ליומן. כן, לא טעית. באמת היה לך מחזור לא מזמן. נגמר לפני שבועיים. בסדר גמור. לפעמים הוא מגיע פעם בשלושה חודשים ולפעמים פעם בשבועיים. כנראה מנסה לאזן את עצמו, איזה חמוד. עכשיו את רוצה להיכנס להתקלח אבל פוחדת שתהיה עוד אזעקה, אז את מנקה את עצמך בכיור כמו בתקופת האבן ומתנגבת במגבת-פנים כמו בתקופה על הפנים. אחרי שאת מחליפה בגדים את מתפנה למשימה הבאה. מה היא הייתה? את בטוחה שרצית לעשות משהו חשוב, אבל אין לך מושג מה. את עוצמת עיניים ומנסה להתרכז, אבל הטלפון מצפצף. אבנר, שנשאר עם הילדים בבארי בזמן שאת חזרת ללילה בגבעתיים, ראה שהייתה עוד אזעקה במרכז ושואל אם את בסדר, ומתי את חוזרת. את עונה לו שתצאי אליהם קצת יותר מאוחר, כי יש לך משימה. הוא שואל מהי המשימה. את מבטיחה לעדכן ברגע שתהיי יותר צעירה עם זיכרון מתפקד. הוא מנתק וחוזר לישון. את מכינה לעצמך קפה, מאכילה את החתולים, פותרת תשבץ, עושה עוד קפה כי שכחת לשתות את הקפה הראשון שכבר התקרר, ואז שוב התרעה. אוקיי. ריכוז. מה צריך לקחת למקלט? יש טלפון, יש סוג של משקפיים. מה עוד? ואז את נזכרת. המעיל!
לא. אין מעיל. לא על הכיסא, לא על המיטה, לא בסלון, לא במטבח. את מתחילה להתעצבן, אבל את לבד ואין לך למי להתלונן, אז בדרך למקלט את צועקת על כמה ציפורים מהחצר. כמה יירוטים אח"כ את חוזרת הביתה ואומרת לעצמך, מעיל. מעיל, מעיל. תחפשי את המעיל. ואכן, איך שאת נכנסת הביתה, את מכינה עוד קפה ופותרת עוד תשבץ ושוב מאכילה את החתולים, ואז מארגנת תיק ומביטה בעצב על הדירה האהובה שלך לפני שאת שוב נוסעת ממנה לכמה ימים. ואת נכנסת לאוטו הקר. ונוסעת באוטו הקר. ועושה פרסה. וחוזרת הביתה. ועולה במדרגות. ונכנסת לדירה. ולוקחת את המעיל שכמובן היה תלוי במתלה של המעילים ליד דלת הכניסה, אלא מה. ואת סופסוף לובשת אותו ומבינה למה את באמת צריכה אותו, כשהוא עוטף אותך כמו אבא שמחבק ילדה קטנה שפוחדת מהמלחמה.