מור בידר. "המוח אולי לא זכר, אבל הגוף זכר ועוד איך"

מור חשב שהיתה לו ילדות מאושרת, עד שנזכר באונס שעבר: "המראות טלטלו אותי"

מור בידר נאנס בילדותו על ידי קרוב משפחה בין הגילאים תשע ל-14. במשך שנים הדחיק הכל, ואז, לפני 12 שנה, הזיכרון האפל ההוא צף במהלך טיפול ריברסינג: "התחושה הראשונה שלי הייתה שחרב עליי עולמי. התעצבנתי שנזכרתי. חשבתי: 'כמה טוב היה לי לא לדעת'"

פורסם: 27.08.21, 08:32
מי אני? מור בידר, בן 48 מיקנעם, מטפל בשיטת ריברסינג, עורך מוזיקלי ומרצה למוזיקה. נשוי למלי (49), עובדת סוציאלית, ואב לשלושה (13, 18, 22).
"עד לפני 12 שנה, אם היו מבקשים ממני לתאר את הילדות שלי, הייתי עונה בכנות שהייתה לי ילדות מאושרת, ללא שום דבר חריג. נולדתי וגדלתי בקריית־ביאליק, בן בכור לאב ניצול שואה ואם יוצאת קיבוץ. כשהייתי בן שש נולדה אחותי הקטנה. אבא עבד במפעל לייצור מלט, אמא הייתה אחראית על ניהול הבית וגידול הילדים. הרגשתי ילד אהוב עד אין קץ. אמא הייתה בית ספר לנתינה. תמיד חיבקה, קיבלה, הכילה. אבא עבד משמרות רבות כדי לפרנס את המשפחה וכמעט לא היה בבית, אבל הרגשתי אהוב גם על ידו. הייתי ילד טוב שרצה שכולם יאהבו אותו. הבנתי שאם אני מנומס וממושמע, אני מרוויח מזה.
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת

"גם מבחינה חברתית היה לי מצוין. היו לי הרבה חברים, הייתי בתנועת הנוער 'השומר הצעיר', ובגיל 16 וחצי כבר פגשתי את מלי, מי שהפכה לימים לאשתי. הכרנו דרך חבר משותף כשאני הייתי בכיתה י"א והיא בי"ב. שבע שנים אחר כך התחתנו. בצבא התגייסתי לגרעין הנח"ל ויצאתי לפיקוד. אחרי השחרור למדתי סאונד ואחר כך התחלתי לעבוד בטלוויזיה.
"בגיל 36, אחרי יותר מעשור של עבודה כסאונדמן בשטח, העומס הרגשי התחיל לתת את אותותיו: יותר מדי שנים שבהן נחשפתי למראות קשים של פשעים, פיגועים, הלוויות. בניגוד לצלמים, לי לא היו פילטרים: הכל מול העיניים. מראות קשים של גופות חרוכות, ריח הבשר השרוף. שכנה שלנו סיפרה שבעלה בדיוק סיים לימודי ריברסינג והתחיל לעשות סטאז'. היא חיפשה עבורו מטופלים במחיר סמלי והציעה גם לי. בהתחלה סירבתי בנימוס: 'מה לי ולטיפול רגשות ונשימות? אין לי סבלנות', אבל בסוף, כאות לשכנות טובה, הסכמתי. השכן הסביר לי שהרעיון סביב ריברסינג הוא להציף את הרגש באמצעות שיחה ואז לנשום בטכניקה מיוחדת שבאמצעותה מייצרים אינטגרציה בין הרגש לגוף. הוא שאל אותי על הילדות שלי, על טראומות שעברתי בחיי. סיפרתי בעיקר על החוויות מהפיגועים והגופות, הדברים הקשים שזכרתי.
"כל טיפול אורך כשעתיים, והתחלתי ללכת אליו אחת לשבוע. ואז פתאום, בטיפול הרביעי, זה קרה: אחרי כמה דקות עלו לי מראות וזיכרונות שטלטלו אותי. פרצתי בבכי בלתי נשלט ונכנסתי לחרדה עצומה. אמרתי למטפל: 'נזכרתי במעשי אונס שעברתי במשך יותר מארבע שנים!'.

האונס

"במשך שנים רבות המוח שלי מחק מהתודעה את מה שעברתי בין הגילאים תשע ל־14. חייתי תחת חשכה, ויש לי בור בציר הזמן של החיים שלי. חמש שנים חסרות, שלא היו חסרות לי...
"כשהייתי בן תשע, קרוב משפחה שהיה מבוגר ממני בעשור עלה לארץ, וההורים שלי קיבלו אותו לחיק המשפחה. הוא גר בדירה משלו אבל היה מתארח ואוכל אצלנו לעתים קרובות. הקשר ביני ובינו הלך והתהדק וראיתי בו אח גדול. יחד היינו הולכים לשחק כדורסל, הייתי מגיע אליו לדירה והיינו שומעים יחד מוזיקה. אבא שלי עבד רוב הזמן, אז מצא חן בעיניי שיש לצדי מישהו מבוגר שמלמד אותי דברים, ששומר עליי. אם למשל הייתי רוצה לשחק כדורסל וילדים היו מעיפים אותי מהמגרש, הוא היה מגיע ומעיף אותם.
"מהר מאוד זה התפתח לכך שהוא היה מביא אותי אליו לדירה ואונס אותי באופן קבוע. היום אני זוכר היטב איך הוא היה מוביל אותי למיטה, מוריד ממני את הבגדים וחודר אליי. אני גם זוכר את הפעם הראשונה: איך הייתי בשוק וכמה כאב לי. וגם את כל הפעמים האחרות: איך סבלתי, איך שנאתי את זה, איך הנפש שלי התנתקה מהגוף, איך רציתי שזה ייפסק.
"היום אני זוכר היטב איך הוא היה מוביל אותי למיטה, איך הייתי בשוק בפעם הראשונה וכמה כאב לי, איך שנאתי את זה, איך הנפש התנתקה מהגוף"
"למה לא סיפרתי לאף אחד? למה המשכתי להיפגש איתו לאורך זמן ממושך? למה נתתי לזה להמשיך גם כשגדלתי? אני שואל את עצמי את השאלות האלה לא אחת, ומניח שעומדות מאחורי זה כמה תשובות. הסיבה העיקרית היא שפחדתי. פחדתי שאם אני אגיד להורים שאני לא רוצה יותר להיפגש איתו, הם יגלו מה הוא עשה לי. לא רציתי לערער את העולם סביבי, לא רציתי לגרום להוריי רגשות אשם על זה שהם לא שמרו עליי מספיק.
"לזכותם ייאמר שלאורך כל אותה התקופה הם כן שאלו אותי לפעמים אם הוא עושה לי משהו. נראה להם מוזר שבחור בגילו ירצה לבלות כל כך הרבה זמן עם ילד. אבל אני תמיד הכחשתי. אמרתי, 'מה פתאום?'. עם הזמן הצטרפו לזה יותר ויותר בושה ורגשות אשם: 'למה נתתי לזה לקרות? למה כל כך הרבה זמן?', וגם זה מנע ממני לספר. במשך כל השנים האלה הרגשתי שהנשמה שלי נשרפת, אבל הייתי משותק. לא ידעתי מתי הסיוט הזה ייגמר. פחדתי שלעולם לא.
"יום אחד חזרתי מבית הספר ואמא שלי סיפרה לי שמשפחה אחת תפסה את אותו קרוב מטריד מינית את הילד שלהם, ושהיא ואבא שלי אמרו לו שלא יעז להתקרב אלינו יותר. נכנסתי לחדר שלי ובמשך שלוש שעות בכיתי בלי הפסקה. שאלוהים בכל זאת אוהב אותי. שזה סוף־סוף נגמר
"יום אחד, כשהייתי בן 14, חזרתי מבית הספר. אמא שלי סיפרה לי שמשפחה אחת תפסה את אותו קרוב מטריד מינית את הילד שלהם, ושהיא ואבא שלי אמרו לו שלא יעז להתקרב אלינו יותר. שאם רק ינסה, לאבא שלי יש אקדח והוא יירה בו. היא שאלה אותי שוב ושוב אם הוא עשה משהו גם לי, אבל אני המשכתי להכחיש. נכנסתי לחדר שלי ובמשך שלוש שעות בכיתי בלי הפסקה. הבנתי שזהו. שאלוהים בכל זאת אוהב אותי. שזה סוף־סוף נגמר.

2 צפייה בגלריה
מור בידר
מור בידר
"מקווה שהמקרה שלי יעודד גם אחרים לשתף"
(צילום: גיל נחושתן)

ההיזכרות

"אני לא יודע מתי זה קרה בדיוק, אבל כנראה בשלב מסוים כל חוויית הילדות הזאת נמחקה לי לגמרי מהזיכרון. המוח הדחיק, כנראה כדי לשמור עליי. המשכתי לחיות כאילו לא קרה כלום. אבל להדחקה, מתברר, בכל זאת היה מחיר. זכור לי, למשל, שמאז ומתמיד נמשכתי לנשים. אבל בדיעבד אני יודע שהחוויות המיניות הראשונות שלי הושפעו ממה שעברתי. המוח אולי לא זכר, אבל הגוף זכר ועוד איך.
"כשהייתי בן 15, יצאתי לטיול במסגרת 'השומר הצעיר'. כשבאתי בלילה להיכנס לשק השינה שלי ראיתי בתוכו נערה מהכיתה המקבילה. אמרתי לה, 'עשית טעות, את בתוך השק שלי', אבל היא חייכה ואמרה: 'לא עשיתי טעות'. נכנסתי איתה לשק, לא הורדנו בגדים אבל הייתה שם התנסות מינית. במקום להתעורר בבוקר מאושר, התעוררתי עם חרדה עצומה. הלכתי מבויש וכועס על עצמי, הייתי קר כלפיה והתעלמתי ממנה לחלוטין, בלי להבין למה.
"הייתי מאוהב במלי אשתי, אבל שכבנו רק שנתיים אחרי שהתחלנו לצאת. במשך תקופה ארוכה הרגשתי שאני פוגע בה אם אני נכנס איתה למיטה"
"שנה וחצי אחרי זה הכרתי את מלי. הייתי מאוהב בה, אבל שכבנו רק שנתיים אחרי שהתחלנו לצאת. במשך תקופה ארוכה הרגשתי שאני פוגע בה אם אני נכנס איתה למיטה. כשזה סוף־סוף קרה, אני זוכר שזו הייתה עבורי חוויה מדהימה.
"כשכל הזיכרון האבוד חזר אליי, התחושה הראשונה שלי הייתה שחרב עליי עולמי. התעצבנתי שנזכרתי. חשבתי: 'כמה טוב היה לי לא לדעת'. אבל כבר באותו ערב שיתפתי את מלי. היא כמובן הייתה בשוק. שאלה שוב ושוב אם אני בטוח, אם אני לא מדמיין. כמובן שהיא גם תמכה בי וסיכמנו שאמשיך בטיפול. עם הזמן, לא רק שהמשכתי להיות מטופל, אלא הבנתי שאני רוצה ללמוד את השיטה ולהפוך למטפל בעצמי. הדהים אותי איך בעזרת כמה סשנים הגוף יכול לשחרר ממך כזו פצצה. מאז אני מטפל באנשים רבים וזוכה לשחרר גם טראומות מעברם.

השיתוף

"שנתיים אחרי הגילוי החלטתי לספר להורים שלי על מה שקרה. זו הייתה החלטה לא קלה, התלבטתי לא מעט. אבי כבר היה קרוב ל־80, אמי ל־70, ופחדתי עליהם. לא רציתי להכאיב להם, אבל הבנתי שבמשך שנים היה לי כעס מודחק כלפיהם על כך שלא שמרו עליי מספיק, ושזה משהו שחשוב לשחרר.
"סיפרתי להם כשהייתי איתם לבד. כשהם שמעו, היה שקט בחדר למשך זמן ממושך. לשניהם ירדו דמעות, והם היו בהלם מוחלט. בשלב מסוים הם קמו, חיבקו אותי ואמרו לי בבכי: 'לא ידענו, סליחה'.
"אחרי זה, כמובן, התחילו אצלם גם המון רגשות אשם. הם לא הפסיקו להגיד לי, 'אבל כל הזמן שאלנו אותך אם הוא עושה לך משהו'.
"הגילוי הקשה עליהם נפשית, אבל עדיין, אני לא מצטער שסיפרתי להם. זה עזר לקשר שלי עם הוריי כי שחררתי את הכעס, וזה גם היה כלי חשוב בריפוי שלי.
"ממש לפני שאמי נפטרה, היא סיפרה שבן משפחה סיפר לה שאחרי שהוא נתפס מטריד מינית את הילד, הוא ברח לחוץ לארץ כדי שהמשטרה לא תעצור אותו ושהוא חי שם עד היום. אמי אמרה, 'אני מתפללת שהוא ימות שם מקורונה'"
"לפני שנתיים אבי הלך לעולמו ושנה אחר כך אמי. כשהם היו בחיים, הם היו עסוקים לא אחת במה עלה בגורלו של זה שאנס אותי. ממש לפני שאמי נפטרה, היא סיפרה שבן משפחה סיפר לה שאחרי שהוא נתפס מטריד מינית את הילד, הוא ברח לחוץ לארץ כדי שהמשטרה לא תעצור אותו ושהוא חי שם עד היום. אמי אמרה, 'אני מתפללת שהוא ימות שם מקורונה'.
"אני, לעומת זאת, משתדל לא להיות עסוק במחשבות עליו. לא מעניין אותי אם הוא חי או מת, ואין לי כל רצון להתעמת איתו. עברתי המון תהליכים, ואני מבין שאם אחשוב בצורה כזאת, אני עדיין מעניק לו את הכוח לשלוט בחיים שלי. אבל אני כן שואל את עצמי לפעמים מה אעשה אם אראה אותו פתאום ברחוב. האם אתעלם? האם אגש אליו וארביץ לו? אין לי תשובה".

הריפוי

"לפני כמה חודשים הרגשתי שאני צריך לצאת עם מה שקרה לי החוצה. כל עוד רק אשתי יודעת, אני למעשה שומר סוד ונותן לחוויה הנוראית הזאת לנהל אותי, עדיין תקוע בגיל תשע, לא רוצה לערער את הסביבה.
"הראשונים שסיפרתי להם היו הילדים שלי. הם לא שאלו שאלות ולא ביקשו פרטים. רק חיבקו אותי, אמרו שהם מצטערים שעברתי דבר כזה, שמבחינתם אני אמיץ, שהם גאים בי ושאין עוד אבא כמוני.
"הילדים שלי לא שאלו שאלות ולא ביקשו פרטים. רק חיבקו אותי, אמרו שהם מצטערים שעברתי דבר כזה, שמבחינתם אני אמיץ, שהם גאים בי ושאין עוד אבא כמוני"
"בניגוד לעבר, שאמרתי שעדיף היה לי לא לדעת, היום אני יודע שקיבלתי מתנה. ההדחקה אגרה בתוכי אנרגיה שלילית ופחדים שהשפיעו על כל מהלך חיי בלי שהיה לי מושג.
"הייתי אדם שתמיד היה לו חשוב מה אומרים עליו, שחשוב לו מאוד לרצות. זה השפיע הרבה על ההחלטות שלי. היום אני פחות פוחד, פחות חושש ממה אחרים יחשבו והרבה יותר מאמין בעצמי. זה גם השפיע לטובה על הזוגיות עם אשתי. אם פעם היא הייתה הדומיננטית בקשר, היום אני יותר אסרטיבי, יותר אומר את מה שיש לי להגיד".

למה החלטתי להיחשף?

"אחת הסיבות שהחלטתי לחשוף את סיפורי היא לעזור לעצמי אבל במקביל גם לעזור לאחרים. אני מרגיש שיש לי שליחות. גברים מפחדים יותר מנשים להודות שעברו הטרדה מינית או אונס. אני כאן כדי להוכיח שזה לא פוגע בגבריות ושאין במה להתבייש. מי שעבר התעללות הוא אולי מצולק, אבל לא פגום.
"גברים מפחדים יותר מנשים להודות שעברו הטרדה מינית או אונס. אני כאן כדי להוכיח שזה לא פוגע בגבריות ושאין במה להתבייש. מי שעבר התעללות הוא אולי מצולק, אבל לא פגום"
למרות הכל אני הצלחתי למצוא זוגיות טובה ואוהבת, להקים משפחה ולהיות אבא שנותן חופש לילדים שלו ולא בולש אחריהם כל היום. נכון, הילד המצולק תמיד יהיה חלק ממני, אבל הוא מצא את המקום שלו והוא שקט וטוב לו. אני מקווה שהמקרה שלי יעודד גם אחרים לשתף, וייתן השראה ותקווה לאופטימיות".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.