הוא עשה לי את זה. מאוד. חכם, מצחיק, מרשים, מהסוג שגורם לך כבר בדייט הראשון לשבת מולו ולחשוב: "היה שווה לחכות". כששאלתי מדוע נפרד מבת הזוג הקודמת, הסביר שהיא התגלתה כ"נרקיסיסטית".
כן, הבחור הזה, שאיתו יצאתי לפני שלוש שנים, היה משכמו ומעלה, אפילו החזיק בתואר "דוקטור". רק מה? לא של פסיכולוגיה. ועדיין, זה לא מנע ממני באותו רגע להנהן בהסכמה כאילו זכיתי לשבת לצידו בוועדת אבחון רפואית.
שבועיים אחר כך הוא כיבה את הקשר בינינו בפתאומיות של הפסקת חשמל. לפתע אמר שהוא "כבר לא מרגיש את זה". ואני מיד חרצתי בפני חברותיי: "ברור שהוא נרקיסיסט. לא פלא שאמר מה שאמר על האקסית. מין מכיר את מינו". אבל זה המקום לציין שגם אני, ובכן, לא בדיוק מוסמכת לאבחן הפרעות אישיות בין אספרסו לקרם ברולה.
לאחרונה זה הכה בי: איך בשנים האחרונות נדמה שכולנו קיבלנו תואר מזורז במדעי הנפש. התחלנו להשתמש במושגים מעולם ה־DSM כאילו הם מגבונים לחים. לפני עשור, אם מישהו היה מפסיק לענות בווטסאפ, החברה הכי טובה הייתה אומרת: "עזבי, הוא דביל". היום היא כבר שולפת מילון מונחים כאילו היא ראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב: "מאמי, זה לא סתם שהוא נעלם. הוא אוויידנט קלאסי שעשה עלייך לאב־בומבינג עם נטיות לנרקיסיזם וגזלייטינג". חסר שבסוף תקבע לו גם אחוזי נכות מביטוח לאומי.
ברור למה זה מפתה. הרי הרבה יותר קל להגיד "נפלתי על נרקיסיסט" מאשר "נפגעתי", להסביר לעצמנו שמישהו סובל מהפרעה, מאשר להתמודד עם האפשרות האכזרית שאולי אמרנו משהו או שידרנו משהו שפשוט כיבה לו את החשק.
חשבתי על זה כשצפיתי בעומר ובוויקי ב"חתונמי". בלטה במיוחד סצנה שבה טיילו יחד, והיא סיפרה כבדרך אגב, על בני זוג מצליחים שהיו לה לפניו: בעל יאכטה, בעל יקב. זה הגיע אחרי שיומיים קודם התבדחה על חשבונו בלי משים. הבחורה עדיין נראתה פצצה, כן? אבל קל היה לראות איך באותו רגע החוט נותק והמטען הרומנטי של עומר נוטרל.
וזה בדיוק העניין: אנחנו אוהבים לחשוב שתשוקה נכבית בגלל דרמות ענק: בגידות, שקרים, דגלים אדומים. בפועל, היא הרבה יותר עדינה. לפעמים מספיק משפט אחד שנזרק לאוויר, לכאורה לא כזה נורא. אבל אחריו מגיע עוד משפט או עוד אקט קטן, כזה שגם לא בהכרח היה מפריע לכל אחד, אבל בהחלט עשוי לגרום לפרטנר להסתכל עלייך בדיוק באותן עיניים, ופתאום לראות מישהי אחרת.
זה תפס אותי חזק, דווקא כי לא מזמן הייתי בצד השני. מצאתי את עצמי בקשר שהתחיל באש ותמרות עשן, עד שזמן קצר אחרי ההיכרות הוא עשה משהו זניח למדי, בכלל לא קשור אליי, אבל פוף, הלהבות שבי דעכו. ואחרי עוד אקט או שניים, המדורה כבתה סופית. וכן, אני מניחה שהוא לא הבין למה מהר מאוד הצטננתי. אולי גם הוא סיפר לחבריו שאני "אוויידנט" בעלת "קומיטמנט אישיוז" או אפילו, רחמנא ליצלן "נרקיסיסטית". בדיוק כמו שהדוקטור אמר על חברתו לשעבר. בדיוק כמו שאני אמרתי על הדוקטור. רק שאולי אף אחד לא באמת נרקיסיסט בסיפור הזה?
אולי הגיע הזמן להחזיר לשולחן את האפשרות הישנה: שלפעמים אנשים שמאוד רצו אותנו אתמול פשוט מפסיקים לרצות אותנו מחר. אבל לא כי מישהו מהם בעל הפרעה קלינית. לפעמים פשוט התבטאות או דפוס התנהגות יכולים לשנות את התחושה. אלא שזו, מכל האבחונים המפוצצים, כנראה האבחנה הכואבת מכולן.