סיפורה של רעות וייס, בת 46 ממושב בית יצחק, נשואה ואמא לשלושה, מורה בבית הספר הדמוקרטי של גבעת אולגה ובטכנודע:
"כשהייתי סטודנטית לתקשורת וספרות באוניברסיטת תל אביב עבדתי כעיתונאית במקומון והעורך ביקש ממני להמציא הורוסקופ. לא הייתי אסטרולוגית והוא כנראה רצה לחסוך בכוח אדם. עשיתי את זה וניסיתי לדמיין כמה מוזר זה יהיה אם מה שכתבתי יתגשם. באותו רגע עלה לי רעיון לסיפור על עיתונאית שעושה הורוסקופ והוא מתגשם. התחלתי בכתיבה, אבל לא הצלחתי. הייתי בת 22, לא היה לי ניסיון חיים, לא הצלחתי לדמיין מה הגיבורה יכולה לחזות בהורוסקופ כי לא היו לי דוגמאות מהחיים שלי.
השנים עברו, מדי פעם חזרתי לכתוב את הספר בקצב איטי. היו לי תירוצים, במירכאות או לא: נהייתי אמא, התחלתי עבודה כמורה, הייתי עסוקה. גיבורת הסיפור השתנתה יחד איתי. בהתחלה היא הייתה עיתונאית רווקה שגרה ביבנה, כמוני, ככל שהשנים עברו היא עברה יחד איתי דירות והחליפה מקצוע.
"הרגשתי שחוסר ההצלחה לכתוב הוא הכישלון האישי שלי. איך אני מעזה ללמד כתיבה יוצרת כשאני לא מצליחה לכתוב?"
אני מורה בבתי ספר לא קונבנציונליים - בית ספר דמוקרטי ומרכז למחוננים, ואני מלמדת מקצועות מגניבים כמו "חידות וחדרי בריחה" וכתיבה יוצרת. הרגשתי שחוסר ההצלחה לכתוב הוא הכישלון האישי שלי. איך אני מעיזה ללמד כתיבה יוצרת כשאני לא מצליחה לכתוב?
הייתי תקועה, כתבתי מחופש גדול לחופש גדול ותמיד תהיתי אם אני מבזבזת זמן כשאני כותבת במקום לעשות דברים אחרים, ומי בכלל ערב לי שזה יצליח.
"הכירורגית אמרה שהיה לי מזל מטורף, כי אם הייתי נבדקת כמה חודשים קודם לא היו מגלים את הסרטן, וכמה חודשים אחרי זה היה שלב מתקדם"
ואז הגיע הסרטן. אבא שלי נפטר מסרטן כשהיה בן 40. כל מי שמגיע לגיל שבו ההורה שלו נפטר, יודע שזה מציף. החלטתי לעשות ממוגרפיה, אבל אז פרצה הקורונה ודחיתי את הבדיקה. החודשים חלפו והגיע החופש הגדול. ביום השני של החופש נבדקתי ולמחרת התקשרה אליי רופאת המשפחה ואמרה שצריך לעשות עוד בדיקות, שזה שם קוד ל'תתחילי לפחד'.
אחרי עוד כמה בדיקות לא נעימות, גיליתי שיש לי סרטן שד. הכירורגית בבית החולים אמרה שהיה לי מזל מטורף, כי אם הייתי נבדקת כמה חודשים קודם לא היו מגלים אותו וכמה חודשים אחר כך זה היה כבר בשלב מתקדם. ב־1 בספטמבר, במקום להתייצב בבית הספר, עשיתי בדיקה לא נעימה שאחריה אמרו לי שאצטרך ניתוח להוצאת הגידולים בשני השדיים והקרנות.
אחרי ההלם הראשוני, הבכי והחרדה, שחררתי. אמרתי לעצמי שאם היקום דורש ממני לעצור, אני הולכת לנצל את זה עד תום. ישבתי במרפסת על כיסא נדנדה וכתבתי את הספר מהבוקר עד הלילה, לפעמים בלי לקום לשירותים או לאכול. בתוך ההקרנות, הטיפולים והפחדים - הכתיבה הייתה נחמה. הסרטן גרם לי להגשים את עצמי.
תוך שלושה חודשים סיימתי את הכתיבה. חזרתי לעבוד, שלחתי את כתב היד לחמש הוצאות לאור וקיבלתי ארבע הודעות דחייה. הופתעתי, חשבתי שהספר חמוד ושונה, לא ציפיתי לקבל דחיות. זה היה קשה ועצוב. ההודעה החמישית הייתה משמחת: הספר התקבל. אבל אז, מסיבות טכניות שלא קשורות בי או בספר, הם ויתרו.
הסופרת מאירה ברנע־גולדברג המליצה שאשלח את הספר להוצאת 'שתיים', והם קיבלו אותו. הספר, שנקרא 'מזל של מתחילים', יצא לפני שנה ותוך זמן קצר הפך לרב־מכר, גם בחנויות וגם באתר עברית, ונמצא בתהליכים להפוך לסדרת טלוויזיה עם חברת הפקה צרפתית.
2 צפייה בגלריה
"גיבורת הסיפור השתנתה יחד איתי. ככל שהשנים עברו היא עברה איתי דירות והחליפה מקצוע"
(עטיפת הספר)
אחרי שהגשתי את הספר להוצאה, הסכר נפתח: מאז הספקתי לכתוב טרילוגיה ששמה 'החיים השניים של אביגיל גרין'. הספר הראשון מתוך שלושה ייצא לאור בחודשים הקרובים. בנוסף, אני כותבת תסריט לסרט ולא פחות חשוב - כמו שמאירה עזרה לי, עכשיו אני עוזרת לסופרים מתחילים שרוצים להוציא ספר ותקועים.
ובהיבט הבריאותי: אחרי הניתוח המליצו לי לעשות כריתה מניעתית. התייעצתי עם שלושה מומחים וקיבלתי שלוש תשובות שונות: 'תורידי שד אחד', 'תורידי את שניהם' ו'אל תורידי בכלל'. בחרתי לא להוריד. אני נקייה מסרטן ונמצאת במעקבים שגרתיים.
כשאני חושבת על 'מזל של מתחילים', אני מבינה שהוא לא יכול היה לצאת לפני 20 שנה. אם הייתי מצליחה לכתוב אותו אז, הוא היה גולמי. ניסיון החיים שלי השפיע על הספר ונתן לו הרבה, ויש סיבה לכך שהוא הפך לרב־מכר.
שורה תחתונה: "גילוי מוקדם הציל את החיים שלי. אני ממליצה לכל אישה לא לפחד ולהיבדק".
