איילת זוסמן ולינוי אשרם. "בשיחות הכי אינטימיות שלנו אף פעם לא הזכרנו את היעד הבא אחרי טוקיו"

איילת זוסמן, המאמנת של לינוי אשרם: "היא היתה בת 10 עם ברק בעיניים. התאהבתי בה"

מאחורי מדליית הזהב של לינוי אשרם נוצצת המאמנת האישית, איילת זוסמן, שהייתה בעצמה אלופת הארץ בהתעמלות אמנותית ופרשה בגיל 17. כעבור שנה היא איבדה את אחותה שחלתה בסרטן, ובמשך שנים סירבה לאמן מחשש לאבד עוד אדם קרוב. אבל אז באה לינוי

פורסם: 13.08.21, 07:34
איילת זוסמן (42) הגיעה רגועה לאולימפיאדה. "הגעתי לטוקיו סמוכה ובטוחה שלינוי בשיאה ותעשה את מה שהיא יודעת. אמרתי לה, 'גם אם היה לנו חודש פחות לעבוד, את עדיין היית מגיעה להישגים"
"עבדנו כל השנה נכון כל כך, לפי תוכנית מדויקת. מבחינתי, כמתעמלת אמנותית לשעבר שגדלה בחולון, להיות שוב בטוקיו זה חלום שמתגשם. בגיל 14 הייתי אלופת ישראל, ובגיל 17 נסעתי ליפן לתחרות בינלאומית. זו הייתה התחרות האחרונה שלי, וכמו שרציתי לסיים את הקריירה שלי ביפן, כך יצא שהגעתי שם לשיא הקריירה שלי".
מה עבר לך בראש כששמעת את המנון ישראל בטקס חלוקת המדליות?
"רץ לי בראש סרט של כל הדרך שעברנו יחד, לינוי ואני, וכמה שהאמנתי שהיא מסוגלת לעשות את זה. אגב, הייתי שמחה באותה מידה אם היא הייתה זוכה במדליית כסף או ארד. עוד לפני הזכייה אמרתי ללינוי, 'כל תוצאה שתתקבל אנחנו נשמח, את כבר על הפודיום'".
הספקת לטייל קצת בטוקיו?
"לא, הדבר היחיד שעניין אותי זו התחרות. חוץ מזה אסרו עלינו להסתובב יותר מדי. לפי התכנון המקורי, המשפחות שלי ושל לינוי היו אמורות להגיע ליפן לטיול של חודש אחרי האולימפיאדה. הקורונה שיבשה הכל".

3 צפייה בגלריה
לינוי אשרם
לינוי אשרם
"הייתי שמחה באותה מידה אם היא הייתה זוכה במדליית כסף או ארד"
(צילום: צילום: REUTERS/Lindsey Wasson)


אחרי הזכייה של לינוי נשאלת אם פריז 2024 היא היעד הבא. לא נתת תשובה ברורה.
"עניתי שנהנה מהתהילה ואז נראה מה הלאה. האמת שאף פעם לא דיברנו על מה יהיה אחרי טוקיו. המטרה וההתכווננות היו אך ורק המשחקים האולימפיים ביפן, ולכן לא הסכמתי שעיתונאים יראיינו אותה לפני התחרות, כדי שלא יציקו לה בשאלות כאלה ויסיחו את דעתה. האמת גם שלא קל להסיח את דעתה, אבל רציתי שהיא תהיה מפוקסת אך ורק על המטרה הזו. גם אנחנו, בשיחות הכי אינטימיות שלנו, אף פעם לא הזכרנו את היעד הבא".
איך הולכים להיראות חייך מעכשיו?
"בכנות, אני מקווה שהחיים שלי לא ישתנו. אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה, קמה כל בוקר עם אושר גדול, נהנית מהעשייה, מהאפּס והדאונס, מהאדרנלין. אני לא מרגישה שאני עובדת, אני בשליחות".
האם באמת אפשר לזהות אצל ילדות צעירות את הבייגלה מעל הראש?
"כשהגעתי לאגודת הפועל ראשון־לציון (זה המקום להודות לחברה העירונית ראשון־לציון ולמנכ"ל אלי פולק) הייתי רק כוריאוגרפית. לינוי הייתה בת עשר וכבר הייתה שונה מהאחרות. היה לה מין ברק בעיניים, רצון לנצח ותחרותיות שקיימת גם בי. התאהבתי בה. ידעתי שיש בה משהו שמחובר אליי וידעתי שאני יכולה לעזור לה".
"כנערה היו ללינוי כפות רגליים נוראיות, בלי פוינט. היא עבדה עליהן, 'שברה' לעצמה את הרגליים, כדי שיהיה לה פוינט כמו של הרוסיות"
מה את זוכרת ממנה בתחילת הדרך?
"כנערה היו ללינוי כפות רגליים נוראיות, בלי פוינט, היא לא נראתה מתעמלת קלאסית. סביב גיל 14, במהלך כל חופשת הקיץ, היא עבדה על כפות הרגליים שלה, וכשנפגשנו בסוף הקיץ היינו בהלם. הילדה 'שברה' לעצמה את כפות הרגליים כדי שיהיה לה פוינט יפה כמו של הרוסיות. אז הבנתי שיש פה משהו אחר".
דוגמה נוספת לנחישות שלה?
"בגיל 15 היה לה קרע במיניסקוס. זה היה לפני אליפות אירופה וקרוב מאוד לאליפות העולם. היא הייתה צריכה לעבור ניתוח, והתחננתי בפני המנתח שלה שלא יתפור אותה, שיסתפק בהוצאת החתיכה שנקרעה, כדי שההחלמה תהיה יותר מהירה. אמרתי לו, 'זו לא סתם מתעמלת, היא יכולה להביא הישג אדיר, היא העתיד שלנו'. הוא הסתכל לי בעיניים וידעתי שיהיה בסדר. כמה ימים אחרי הניתוח היא כבר התאמנה בלי קביים. אחרי חודש, בגביע העולם בטשקנט, היא כבר ממש קפצה".
גם כמאמנת את עדיין תחרותית כל כך?
"זה משהו שלא עובר. אני מאוד תחרותית אפילו עם חברים כשאנחנו הולכים לרוץ ביחד. אני יודעת מראש שאני הולכת להפסיד אבל עושה הכל כדי לנצח. גם כשאני משחקת במשחקים הטיפשיים שיש לי באפליקציות בטלפון, עד שאני לא מקום ראשון במשחק, אני לא הולכת לישון".
החלטת לפרוש מהתעמלות אמנותית בגיל 17. מה הייתה הסיבה?
"התקשיתי מאוד להתמודד עם השמירה על המשקל. כנערה הייתה לי נטייה להשמנה, והייתי צריכה לחשב עשר פעמים מה נכנס לי לפה וכמה אני צריכה לרוץ כל יום כדי להיות במשקל שלא יזיק לגוף שלי כמתעמלת. הרי ברגע שיש משקל יתר, נוצר עומס על הגוף ומתחילות להופיע בעיות גב, ברכיים וכפות רגליים, זה אפילו לא עניין של נראוּת. אבל גם איך שמתעמלת נראית על משטח זה משהו ששופטים אותנו לפיו. לא יכולתי להתמודד עם זה".
עברת גם משבר אישי קשה.
"באותה תקופה אחותי האמצעית, עידית, חלתה בסרטן, ורציתי להתמקד בהחלמה שלה, להיות איתה כמה שיותר. ההתעמלות איבדה משמעות עבורי. כשהגעתי לאולם הספורט לא הבנתי איך אנשים ממשיכים לשמוע מוזיקה ולחיות. דחיתי את הגיוס כדי לתרום לה מוח עצם, אבל זה לא הצליח. כשהייתי בת 18 עידית נפטרה. היא הייתה בת 22, והעולם נראה שחור. נכנסתי למשבר עמוק. עידית לא הייתה רק אחותי אלא גם החברה הכי טובה שלי. אחרי מותה הכל היה נראה לי לא הגיוני. הייתי חודשיים לפני גיוס ולא רציתי להתגייס".
"אחותי עידית חלתה בסרטן, ורציתי להתמקד בהחלמה שלה, להיות איתה כמה שיותר. ההתעמלות איבדה משמעות עבורי. כשהגעתי לאולם הספורט לא הבנתי איך אנשים ממשיכים לשמוע מוזיקה ולחיות"
מה עזר לך להתמודד?
"אמא שלי אמרה לי, 'לא משנה מה, אל תדחי את הגיוס שוב'. כשהתגייסתי, ראיתי שיש חיים מעבר להתעמלות. הייתה לי טירונות מטורפת, כל כך נהניתי. פתאום גיליתי עולם, אנשים שהכילו אותי, הכרתי חברים טובים שהם איתי מאז. הצבא הרים אותי והתחלתי לחיות. קודם חייתי בבועה של ההתעמלות האמנותית, אחר כך בבועה של בית החולים עם אחותי, ואז בבועה משלי, כשהיא נפטרה. המסגרת הצבאית עזרה לי להתמודד. נעזרתי כמובן גם בפסיכולוגים ובהרבה תמיכה מסביב".
מה עשית בצבא?
"הייתי מדריכת קרב מגע, השתחררתי בדרגת סגן".
ומה עשית אחרי השחרור?
"למדתי תואר ראשון במִנהל עסקים וניהול ספורט במכללת רופין ועבדתי ככוריאוגרפית עם נבחרת ישראל ונטע ריבקין".

3 צפייה בגלריה
איילת זוסמן
איילת זוסמן
"אני לא מרגישה שאני עובדת, אני בשליחות"
(צילום: אורן אהררוני)

באיזה אופן מותה של אחותך שינה את חייך?
"הרבה שנים לא רציתי להיות מאמנת. לא רציתי להיקשר לאנשים כדי לא לאבד אותם. רק היום אני מבינה את החיבור של ההחלטה הזו למוות של אחותי. המתעמלת הראשונה שהסכמתי לאמן בדרך למשחקים האולימפיים בבייג'ינג הייתה אירה ריסנזון ממועדון הספורט חולון. אירה ויגדורצ'יק הייתה, ועדיין, המאמנת הראשית, ועבדתי צמוד אליה. כשריסנזון פרשה הייתי במקביל כוריאוגרפית בראשון ובחולון ולא רציתי לאמן. עד שפגשתי את לינוי".
לספורטאים כמו לינוי כמעט אין חיים פרטיים. איך זה אצלך?
"אני בוחרת את הזמן הפנוי שלי ומה לעשות בו. להגיד לך שיש לי חיי חברה מטורפים? לא, אין לי. לינוי הקדישה את עצמה להתעמלות והיה לה חבר ראשון בגיל 20. אגב, גם החבר הראשון שלי היה בגיל 20. כל דבר בעתו. כשאת מסורה למטרה, את לא רואה דברים אחרים. כל הזמן אמרתי לה, ולעצמי כשהייתי בגילה, ברגע שזה יסתיים אתחיל לחיות. לינוי תחליט מה שהיא רוצה, יש לה חבר כבר שנתיים, בחור מדהים, מלח הארץ".
אישרת אותו?
"(צוחקת) הוא לא היה צריך לעבור אישור שלי. יש את אורן אשרם, אבא שלה, הוא בודק את כולם. יש ללינוי אבא שהוא באמת סופר־דדי".
"לינוי הקדישה את עצמה להתעמלות והיה לה חבר ראשון בגיל 20. אגב, גם החבר הראשון שלי היה בגיל 20. כל דבר בעתו"
יש לך אמונות תפלות?
"לא, אבל אני לא אוהבת לדבר על מדליות לפני תחרות. כעסתי על אמא שלי כשהיא אמרה שיש לה הרגשה שלינוי תזכה בזהב. היא יודעת שאני לא אוהבת לדבר על הדברים האלה. גם חברים קרובים כתבו לי, 'הולך להיות לה זהב'. אני לא עונה להודעות כאלה. זה מוציא אותי מהפוקוס, והפוקוס הוא לא המדליה. המטרה היא שלינוי תביא את עצמה לביצועים מקסימליים".
מה את עושה כדי שהיא תביא את עצמה למקסימום?
"ללינוי יש אוסף מדליות שהיא מאוד אוהבת. לפני תחרות חשובה אני תמיד שולחת לה צילום של מדליית התחרות. הפעם, כשהיינו במחנה האימונים, עוד לפני שהגענו לכפר האולימפי, ראיתי שהיא מאוד לחוצה, יורדת במשקל ומוטרדת. חששתי שאם משהו יפיל אותה, זה רק המצב המנטלי.
"שאלתי אותה, 'נו, ראית את המדליות? הן יפות?'. היא ענתה, 'כן, אשלח לך', ושלחה צילום של מדליית זהב. אולי היא הסתכלה גם על המדליות האחרות, אבל היא רצתה שאראה כמה יפה מדליית הזהב".
מה בעצם קרה עם תרגיל החישוק במוקדמות?
"היא הייתה על השטיח כשקראו לה, ואז החזירו אותה. זה הוציא אותה מפוקוס, הבלבול הזה ערער אותה".
את שותפה למחאה נגד תשלום מס הכנסה על מענק המדליה שהיא תקבל?
"מצער אותי מאוד שספורטאים ברמה כזו, שמקדישים את כל חייהם, צריכים לשלם מס על מענק זכייה. אדם שזוכה בכסף בתוכנית ריאליטי, עושה את זה בשביל פרסום והכרה. לינוי הבינה כמה כבוד זה מביא למדינה שלנו, וספורטאים כמוה וכמו ארטיום לא צריכים לשלם על הכבוד שהם מביאים.
"ייאמר לזכות השרה לשעבר, מירי רגב, שניסתה לשנות את זה בקדנציה שלה אבל לא הצליחה להעביר את החוק, לכן העלתה את סכום המענק".
"מצער אותי מאוד שספורטאים ברמה כזו, שמקדישים את כל חייהם, צריכים לשלם מס על מענק זכייה. ספורטאים כמו לינוי וארטיום לא צריכים לשלם על הכבוד שהם מביאים"
פגשת את המאמנות של התאומות הרוסיות, דינה וארינה אוורינה, שערערו על הזכייה של לינוי?
"לא, וזו באמת סיטואציה מאוד לא נעימה כשאנשים לא יודעים להפסיד בכבוד. אבל כן פגשתי את המאמנת של אלינה הרנסקו מבלארוס, שזכתה במקום השלישי. גם נגד הזכייה שלה הן מחו, כי דינה אוורינה הגיעה רק למקום הרביעי. מבחינתי, כל מי שעמדה על הפודיום הייתה צריכה להיות שם".
מה את מתכוונת לעשות בשבועות הקרובים?
"לבלות עם המשפחה שלי, כי בגלל הקורונה לא יכולתי להתראות עם אף אחד. נכפה עליי ריחוק חברתי מטורף. אני רוצה לחבק את אמא ואבא שלי, האחים והאחיינים שלי. לא יכולתי לבלות עם החברים הקרובים שלי, ואני רוצה להיות שוב עם האנשים שעוטפים אותי. ובעיקר לפנות לעצמי שקט בראש, בלי לחשוב על איך לשפר את התרגיל שבניתי. גם במהלך האימונים תמיד מצאתי זמן ללכת לים, אבל הראש שלי לא היה שקט. עכשיו יהיה לי יותר זמן לעצמי, לאיילת".
זוגיות עומדת על הפרק?
"בחיים לא חלמתי להתחתן ולהיות בשמלה לבנה. זה לא משהו שהוביל אותי. תמיד עשיתי מה שהרגשתי. אני אוהבת את הדרך שלי ולא מתחרטת על שום דבר".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.