כשפוגשים לראשונה את מיכל מרקס, אי־אפשר שלא להסתקרן מהמכשיר הקטן המחובר לאוזנה, שממנו יוצאות אלקטרודות המודבקות ליד עינה הימנית. במבט ראשון הוא נראה כמו מכשיר שמיעה, אך למעשה מדובר בפיתוח רפואי מהפכני: קוצב מצמוץ. תפקידו לשחזר את פעולת המצמוץ ולהשיב לעין תפקוד תקין במקרים של שיתוק פנים ופגיעה ביכולת למצמץ. המכשיר פותח במיוחד עבורה ושינה את חייה באופן דרמטי - לא רק בשיפור יומיומי של איכות חייה, אלא גם בכך שהציל אותה מאובדן ראייה.
עד לפני 11 שנים ניהלה מיכל מרקס (48), תושבת מושב צפריה, חיים עמוסים ויציבים בתוך המרוץ היומיומי: עורכת דין מצליחה בתחום המקרקעין, נשואה לארז ואם לארבעה. ואז, בגיל 37, משהו החל להשתבש. השמיעה באוזן ימין הלכה והידרדרה. "פתאום לא שמעתי טוב באוזן ימין. בהתחלה חשבתי שאולי הבעיה היא בטלפון", היא מספרת, "אבל די מהר הבנתי שזו בעיה באוזן. הגעתי לבדיקות אצל רופא אף־אוזן־גרון שאבחן ירידה קלה בשמיעה.
"כדי להסיר את הגידול היה צריך להוציא את עצב השמיעה. היום אני חירשת באוזן ימין, ואין אפשרות להתקין שתל או להיעזר במכשיר שמיעה. זה לא נעים, אבל למדתי לחיות עם זה"
כעבור שנה של החמרה מתמשכת במצבה, פנתה מרקס לבדיקות נוספות בניסיון להבין מה עומד מאחורי אובדן השמיעה. "דיברתי עם קלינאית תקשורת, והיא סיפרה לי שבמקרים מסוימים הרופא מפנה לבדיקת MRI. באותו הרגע נפל לי האסימון. הבנתי שאני חייבת לעשות את הבדיקה בדחיפות כי אני כבר שנה חיה עם זה", היא משחזרת. "הגעתי לבדיקת MRI, ושם מיד ראו שיש בעיה גדולה. בדרך כלל מטופלים עושים את הבדיקה, הולכים הביתה ומחכים עשרה ימים לתשובה. אני קמתי מהבדיקה ושמתי לב שמשהו אחר קורה. ניגשו אליי בתשומת לב מטרידה, שאלו איך אני מרגישה, אם אני בסדר, אם הגעתי לבד או שמישהו מחכה לי בחוץ. ואז הגיע רופא ואמר שיש לי בראש גידול גדול מאוד שיושב על גזע המוח, שהתפתח במשך כשלוש עד חמש שנים וגרם לאובדן השמיעה".
ישיבות עבודה עם משקפי שמש
הגידול שאובחן היה מסוג אקוסטיק נוירומה - גידול שפיר שבגלל גודלו ומיקומו דרש ניתוח דחוף. מרקס הופנתה להליך כירורגי מורכב במיוחד, שנמשך כעשר שעות וכלל סיבוכים לא מעטים. הגידול הוסר אך הותיר אותה עם נכויות שונות. "כדי להסיר את הגידול היה צריך להוציא את עצב השמיעה. היום אני חירשת באוזן ימין, ואין אפשרות להתקין שתל או להיעזר במכשיר שמיעה. זה לא נעים, אבל למדתי לחיות עם זה. המחיר הקשה ביותר של הניתוח היה פגיעה חמורה בעצב הפנים, שגרמה לשיתוק קבוע ובלתי הפיך בחצי מהפנים שלי".
איך מתמודדים עם שיתוק בחצי פנים?
"בימים הראשונים אחרי הניתוח הייתי בעיקר בהכרת תודה על זה שאני בכלל בחיים, אמנם התקשיתי להביט על עצמי במראה, אבל הסביבה הקרובה תמכה בי מאוד. בעלי והילדים היו מדהימים, והתגובה שלהם למצב חיזקה אותי. עברתי כמה ניתוחים בבית החולים איכילוב בניסיון לשפר את מראה הפנים, אבל עד היום אני מתמודדת עם השיתוק".
מעבר לאתגר האסתטי, השיתוק פגע בעין שלה: "כשיש שיתוק בפנים, העין נשארת כל הזמן פקוחה. היא לא נסגרת ולא ממצמצת, לא ביום ולא בלילה, וקשה להסביר עד כמה זה כואב ובלתי נסבל", היא מסבירה. "המצמוץ חיוני כי הוא מפזר דמעות על פני העין, שומר עליה לחה ומוגנת ומונע יובש, זיהומים ונזק מתמשך לקרנית שעלול לפגוע בראייה. מעבר לסכנה הממשית לעין עצמה, התקשיתי לתפקד.
"כשהעין לא ממצמצת זה גורם לכאבים שהולכים ומחמירים. היו לי כאבי ראש נוראיים. היו ימים שבהם נאלצתי להיכנס למיטה כבר בשעות הערב המוקדמות, להניח רטייה על העין ולסיים את היום. לא יכולתי להיות במקום מואר. לא בשמש, אבל גם לא בתאורה רגילה של בית או משרד. היה לי קשה אפילו לשבת לארוחת ערב אצל שכנים כי התאורה שלהם הציקה לי באופן בלתי נסבל. במשך 14 חודשים לא יכולתי לעבוד, וגם כשחזרתי לעבודה זו הייתה התמודדות יומיומית. כעורכת דין אני חייבת לקרוא הרבה ולעבוד מול מחשב, אז הייתי מכבה את האור במשרד, מורחת משחה בעין, יושבת בישיבות עם משקפי שמש וכאבי ראש, ומחכה שהן יסתיימו. מה שהטריף אותי זה שלא הייתה לי מנוחה מהמלחמה הזאת ולא יכולתי לתכנן שום תוכניות".
כמו מגב של מכונית
הסבל נמשך כמה שנים מסויטות. מרקס עברה שני ניתוחים בעין שלא הועילו והשתמשה בטיפות ובמשחות לעיניים שגם הן לא הקלו את המצב. "פניתי לרופא מומחה שהסביר לי שהטיפול התרופתי שאני שמה בעין לא עובד אצלי, כי אין לי מנגנון מצמוץ. הוא הסביר שהמצמוץ הוא כמו וישר של רכב, שכל כמה שניות מנגב את התרופה על משטח העין ומוודא שהיא מגיעה לכל מקום שצריך. כשאין מנגנון כזה, התרופה לא נמרחת, לא מגיעה לאיפה שהיא אמורה להגיע וברור שהיא לא עושה את העבודה. ברגע הזה נפל לי האסימון לגבי הקשר בין השיתוק לחוסר המצמוץ ולעובדה ששום טיפול לא באמת עוזר. הוא אמר שגם אם אחליף תרופות או משחות, זה לא ישנה דבר. ואז הוא הנחית עליי בשורה שהיה לי קשה לשמוע".
"כשיש שיתוק בפנים, העין נשארת כל הזמן פקוחה. היא לא נסגרת ולא ממצמצת, לא ביום ולא בלילה, וקשה להסביר עד כמה זה כואב ובלתי נסבל"
מה הייתה הבשורה?
"הוא אמר, 'מיכל, אני חייב להגיד לך משהו. המצב הזה רק ילך ויחמיר'. שאלתי אותו מה זאת אומרת, הרי חשבתי שזה כבר הכי גרוע. והוא אמר לי, 'את בחורה צעירה, ואין פתרון לבעיה הזאת'. בכל יום שעובר מצטבר נזק נוסף לעין, ועם השנים זה עלול להגיע גם לאובדן ראייה. הוא היה הראשון שאמר לי את זה בצורה כל כך ברורה. הרגשתי חוסר אונים גדול. דאגתי מאוד איך אוכל לתפקד ובעיקר איך אוכל לדאוג לילדים שלי".
דווקא בנקודה הכי נמוכה של חוסר תקווה, הגיע פתרון ממקום בלתי צפוי. "זוג חברים שלנו מהמושב - חגית ואסף דויטש, היא גינקולוגית והוא בעל דוקטורט בהנדסה - הזמינו אותנו לארוחת ערב באותו יום שבו ביקרתי אצל רופא העיניים. לא היה לי מצב רוח לצאת, אבל בעלי, ארז, שכנע אותי שכדאי קצת להתאוורר. כשהגענו אליהם סיפרתי מה היה אצל הרופא, ואז אסף, שהוא יזם, אמר לי: 'מיכל, מה שאת צריכה זה קוצב למצמוץ, מכשיר שישלח אותות חשמליים מלאכותיים לעין במקום העצב שלא עובד ויגרום לעין למצמץ. אם כבר המציאו קוצב לב, כמה מסובך יכול להיות לייצר קוצב לעין'".
עוד באותו הערב אסף חיפש מידע באינטרנט על קוצב מצמוץ והופתע לגלות שאין מכשיר כזה. כמה ימים לאחר מכן פגשה מרקס את שחר פז, חבר משותף, פיזיקאי ומהנדס אלקטרוניקה, שגם הוא הציע פתרון זהה. "שחר ואסף התחילו לחקור את הנושא. הם רצו למצוא משהו שיקל עליי, ואז גילו שבעיית המצמוץ הפרטית שלי היא משהו שהרבה אנשים מתמודדים איתו. בארצות הברית, למשל, יש בכל שנה 200 אלף משותקי פנים חדשים. הם התחילו לגלגל את הרעיון ואז החליטו לפתח מכשיר כזה בעצמם".
הניסוי הצליח
בתוך שלושה חודשים הצליחו דויטש ופז לייצר למרקס אבטיפוס ראשוני של קוצב המצמוץ. המכשיר היה דמוי ביפר, והוא חובר למכשיר קטן שהונח על האוזן באמצעות חוטים המושחלים מתחת לחולצה. מה"ביפר" נשלחו פולסים חשמליים לאלקטרודות שממוקמות ליד העפעף, והאלקטרודות עוררו מצמוצים מתוזמנים ובכך שחזרו את פעולת המצמוץ הטבעית. "זה היה מכשיר גדול, מסורבל, רועש ומלא חוטים, אבל בפעם הראשונה ששמתי אותו עליי, זה מיד עבד. העין פשוט נסגרה", מספרת מרקס.
זה לא היה כרוך בכאב?
"זה באמת היה האתגר. יש לנו בפנים עצבים סנסוריים שאחראים על התחושה, והם משולבים עם עצבים מוטוריים שאחראים על התנועה. בדרך כלל, כשמפעילים גירוי חשמלי בפנים, זה כואב. חלק מהאתגר היה למצוא את הפולסים הנכונים. אסף ושחר הצליחו לעמוד באתגר הזה, והשימוש לא כאב. זה עשה פלאים".
הרגשת שיפור כבר ברגע הראשון?
"לחלוטין. בהתחלה השתמשתי בו רק לכמה דקות להתנסות ראשונית, וזמן קצר לאחר מכן היה פסח והייתי בחופש בבית. אז התחלתי להשתמש במכשיר שעות רבות. כעבור כמה ימי שימוש רצופים נעלמו כל הכאבים וכל התופעות מהניתוח. פתאום יכולתי להיות באור בלי שום בעיה, וכל הסבל נעלם. כשהחג נגמר אמרתי לעצמי שאני הולכת לקחת את המכשיר גם לעבודה, בלי לחשוב מה יגידו. סוף־סוף מצאתי פתרון". עם הזמן, המכשיר עבר שדרוגים ושיפורים: "בהתחלה הכנסתי את החוטים לתוך פאוץ' והלכתי איתו באופן קבוע. בהמשך שחר הוציא את החוטים וגם החליף את הממסר לפחות רועש. אמרתי לו שהלוואי שהייתי יכולה לשלוט בתזמון של המצמוצים - וקיבלתי גם את זה".
3 צפייה בגלריה
עם אסף דויטש ושחר פז, לאחר זכייתם בתחרות היזמות "מיראז' 45 פלוס"
(צילום: דני כתרי עבור קרן מיראז')
דויטש ומרקס הציגו את המכשיר לפרופ' אייל גור, מומחה לכירורגיה פלסטית ואסתטית ומנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית בבית החולים איכילוב, שאצלו מרקס עברה את הניתוח לשחזור הפנים. "הוא התלהב מאוד מהמכשיר ומיד שאל איך הוא יכול לעזור. אסף אמר לו: 'אנחנו שמחים מאוד שזה עובד אצל מיכל, אבל אין לנו ידע איך זה ישפיע על חולים אחרים. אנחנו רוצים לבדוק את המכשיר על עוד אנשים, כדי לראות שהוא לא עובד רק במקרה המיוחד של מיכל'. פרופ' גור הציע מיד לבצע ניסוי קליני במחלקה שלו, ובאמת ראינו שהמכשיר עוזר גם לחולים אחרים, גם לאלה שעברו ניתוחים וסובלים משיתוק קבוע וגם למי שיש להם שיתוק זמני. זה נתן לנו מין זריקת עידוד ותחושה שיש כאן משהו רציני שאפשר לעזור איתו לעוד אנשים".
חזרה לתפקוד רגיל
מתוך רצון להנגיש את המכשיר ואת הפתרון הזה לאנשים בכל העולם, שכנעה מרקס את דויטש ופז להקים יחד איתה חברה שתתמקד בפיתוח המכשיר. בשנת 2018 נולדה נוירוטריגר (Neurotrigger), וקוצב המצמוץ זכה לשם Blinker. המכשיר נרשם כפטנט, והחברה זכתה במקום הראשון בתחרות היזמות היוקרתית "מיראז' 45 פלוס" בתל אביב: "זכינו בתחרות ב־100 אלף דולר, סכום חשוב לכל סטארט־אפ בתחילת דרכו, אבל אני חושבת שהכי חשוב היה האישור של אנשים חיצוניים שמבינים בתעשיית המכשור הרפואי שאמרו שיש לנו משהו אמיתי ביד".
"הרופא אמר לי, 'את בחורה צעירה, ואין פתרון לבעיה הזאת. כל יום שעובר מצטבר נזק נוסף לעין, ועם השנים זה עלול להגיע גם לאובדן ראייה'"
כיום הגרסה המתקדמת של קוצב המצמוץ היא מכשיר קטן ואלגנטי, עם סטימולטור שמורכב על האוזן. המכשיר שולח פולסים לאלקטרודות שמתחברות בקלות לסטימולטור באמצעות מגנט, ומודבקות לעור עם מדבקות חד־פעמיות המוחלפות מדי יום. הוא פועל באמצעות סוללה שנמצאת בתוך הסטימולטור ונטענת מדי לילה. אפשר לשלוט על פעולת המצמוץ ולבחור באיזה קצב ובאיזו עוצמה העין תמצמץ באמצעות אפליקציה ייעודית.
המכשיר קיבל את כל האישורים הרפואיים הנדרשים, ובימים אלה הוא משווק לקהל הרחב: "אנחנו נתחיל בשיווק בישראל ובהמשך נגיע לשוק הבינלאומי", אומרת מרקס. "חשוב לי שאנשים יכירו את המכשיר ויֵדעו שהפתרון הזה קיים. בזכות המכשיר אין חשש שאאבד את הראייה שלי. חזרתי לתפקוד נורמלי ורגיל לחלוטין. אני עובדת ומגדלת את הילדים. יש תחושה שהחיים שלי חזרו. האור חזר לחיים שלי. כשכל הרופאים אמרו שאין פתרון, דווקא הפתרון הגיע מהחברים הכי קרובים אליי, החברים המדהימים שלי, שהחליטו שהם חייבים למצוא משהו שיקל עליי. הרגשתי שחוץ מהחוכמה, היצירתיות והחשיבה מחוץ לקופסה, מה שהוביל להצלחה היה גם מרכיב של אהבה - הרצון שלהם לעזור באמת. הם שברו את הראש ולא עצרו, למרות כל הקשיים, והצליחו במקום שאחרים לא הצליחו, פשוט כי הם ראו את הסבל שלי והיו נחושים למצוא פתרון. זה מסע ארוך, מורכב ומאתגר, אבל המוטיבציה שלהם באמת גרמה להם להמשיך, וזה מרגש אותי מאוד".
ייתכן שנמצא הפתרון למיליוני אנשים בעולם
כ־4 מיליון מקרים חדשים של אנשים הסובלים משיתוק פנים מדווחים מדי בשנה ברחבי העולם. שכיחות התופעה בעולם המערבי עומדת על כ־50 מקרים חדשים בשנה לכל 100 אלף איש ויכולה להיגרם עקב סיבות שונות: שיתוק בל, פגיעות כתוצאה מניתוחי מוח, שבץ מוחי ומצבים רפואיים נוספים, מסביר ד"ר ניקולאי קוניצ'ר, מנכ"ל "נוירוטריגר".
לפגיעה בעצב הפנים יש השלכה ויזואלית אך גם תפקודית, שכן כאשר עצב הפנים נפגע, העין חדלה למצמץ או ממצמצת באופן חלקי. אדם בריא ממצמץ כל שתיים עד עשר שניות, כאשר בכל מצמוץ נמרחת שכבת לחות מעל הקרנית המגינה על העין. שיתוק בעצב הפנים פוגע ביכולת למצמץ או לסגור את העין (ביום ולילה), חלקית או באופן מוחלט.
ללא מצמוץ ואספקת דמעות תקינה, איכות הראייה של המטופל מידרדרת, נוצר טשטוש ראייה, והעין נעשית רגישה מאוד לתנאי תאורה שונים. הדבר גורם לפגיעה בלתי נמנעת בראייה של האדם הסובל משיתוק פנים ולסבל גדול הכולל כאבים עזים, יובש בעיניים, כיב בקרנית, ליקוי ראייה ואפילו אובדן ראייה קבוע.
"לאחרונה חברת נוירוטריגר קיבלה את אישור ה־FDA ואישור משרד הבריאות למערכת ה־BlinkER ויוצאת לשיווק בישראל בימים אלה על ידי חברת טרדיס גת", אומר ד"ר קוניצ'ר. מחיר המכשיר: 1,000 דולר + 8 דולר עבור מדבקה חד־פעמית יומית של אלקטרודה (ניתן לרכוש דרך טל': 03-9260400).
