איילת גרוזניק כתב. "מהסרטן לא בכיתי כמו שבכיתי מהסטנדאפ"

הפכה לסטנדאפיסטית בגיל 50: בהתחלה הקהל צחק, אבל לא מהבדיחות שלי

לאחר שחלתה בסרטן, החליטה איילת גרוזניק־כתב להגשים חלום ישן ולהיות סטנדאפיסטית. בפעם הראשונה שעלתה על במת "קאמל קומדי קלאב", חזרה הביתה בבכי, אבל זה לא גרם לה להתייאש

פורסם: 26.11.21, 07:33
סיפורה של איילת גרוזניק־כתב (55) מהוד־השרון, יועצת עסקית ובעלת מופע סטנדאפ בשם "סטנדאפ עם השראה", נשואה ואמא לשלושה (תאומים בני 29 ובת 26):
"לקראת גיל 50 התחלתי לסבול מדימומים בלתי פוסקים. עברתי בדיקת קולפוסקופיה של צוואר הרחם, הרופא מצא נגע חשוד ושלח אותו לביופסיה. כמה ימים אחרי זה, בזמן שהייתי בפגישת עבודה, הטלפון צלצל. על הצג היה רשום 'מרפאה'. ישר הבנתי לאן זה הולך: אם הרופא מתקשר, מדובר בחדשות רעות.
הלב שלי התחיל לדהור במהירות, אבל אז, תוך רגע, החלטתי שאני מתייחסת לזה בהומור. הרגשתי שזו תהיה הדרך היחידה עבורי להתמודד עם המצב. המשפט הראשון שאמרתי לרופא היה: 'היי דוקטור, כמה סרטן?'. הוא אמר בתדהמה: 'מה?'. עניתי: 'תגיד איזה שלב'. הוא אמר: 'זה לא ככה. אני צריך שתבואי אליי'. אמרתי: 'טוב, אבל אני בפגישה. אז תגיד לסרטן שהוא צריך קצת לחכות'.
תמיד הייתי אדם עם הומור. מגיל צעיר נמשכתי לעולם הבמה ובתוך תוכי חלמתי להפוך לסטנדאפיסטית, אבל מעולם לא העזתי. הילדות שלי לא הייתה פשוטה. נולדתי בקיבוץ שדות־ים להורים צעירים. כשהייתי בת שנה ושלושה חודשים אבא שלי נהרג במלחמת ששת הימים. כשהגעתי לגיל שנתיים עוד לא הלכתי והתברר שאני סובלת מעיכוב מוטורי. בנוסף סבלתי מפזילה, מליקויי למידה והיו לי שיניים צהובות. תמיד אני אומרת לאמא שלי שהיא לא התרכזה כשהיא עשתה אותי. העובדה שסבלתי מליקויים שונים גרמה לילדים לצחוק עליי, ובילדותי סבלתי מדימוי עצמי נמוך. כשגדלתי למדתי בין היתר עיתונות, מדעי החברה והנחיית קבוצות, אבל חלום הבמה תמיד נשאר בתוכי.
"שאלתי את הרופא בטלפון: 'תגיד איזה שלב'. הוא אמר: 'זה לא ככה. אני צריך שתבואי אליי'. אמרתי: 'טוב, אבל אני בפגישה. אז תגיד לסרטן שהוא צריך קצת לחכות'"
הרופא אכן אישר שיש לי סרטן ושאני צריכה לעבור ניתוח של כריתת הרחם והחצוצרות. בזמן ששכבתי על שולחן הניתוחים נדרתי נדר עם עצמי: 'אם אחרי הניתוח יגידו שהחלמתי ושאני אישה בריאה, אני מגשימה את החלום ועושה מופע סטנדאפ'.
מכרה סיפרה לי שיש מקום בשם 'קאמל קומדי קלאב' שבו אמנים מתחילים יכולים להגיש מופע בן ארבע דקות. הייתי בטוחה שזה קטן עליי. כתבתי חומרים והזמנתי את בעלי והילדים שיגיעו לצלם. דיברתי על דברים שקשורים אליי. על סרטן, על לוויות, על פולניות. מישהו מהקהל צעק: 'לוויות, מוות ופולניות זה אותו נושא'. הקהל נקרע מצחוק. הבעיה היא שהם צחקו רק מההערה שלו. חזרתי הביתה בוכה ושבורה. זה החזיר אותי לזיכרונות הילדות הקשים שלי.
אחרי כמה ימים של בכי החלטתי שאני לא מוותרת. הבנתי שבדיוק כמו שאנשים שוכרים את שירותיי לייעוץ עסקי, אני צריכה לשכור מישהו שילווה אותי בסטנדאפ. יצרתי קשר עם הסטנדאפיסט רוני ששון, ואחת לשבוע נפגשתי איתו למשך שעתיים. אני כתבתי חומרים, והוא שפצר אותם.
עברו כמה שנים עד שהמופע שלי באמת השתפר. התחלתי לעשות המון הופעות הרצה, שאליהן הזמנתי חברים, ומהפידבקים שלהם למדתי איזה חומרים עובדים ואיזה לא. זה היה תהליך קשה מאוד. היו חברים שהחמיאו אבל גם הרבה שאמרו משפטים כמו: 'זה לא זה. או שאת יורדת מזה או שאת עושה חומרים אחרים'. תמיד אני אומרת שמהסרטן לא בכיתי כמו שבכיתי מהסטנדאפ.
אבל למזלי הייתה לי סביבה תומכת. בעלי עודד אותי מאוד. הוא אמר: 'צאי עכשיו להופיע! לכי תופיעי בכל יום! תגשימי את החלום!'. שאלתי: החלום להיות סטנדאפיסטית?'. הוא ענה: 'החלום שיהיה לי שקט'.
"בעלי עודד אותי מאוד. הוא אמר: 'לכי תופיעי בכל יום! תגשימי את החלום!'. שאלתי: החלום להיות סטנדאפיסטית?'. הוא ענה: 'החלום שיהיה לי שקט'"
היום כבר יש לי מופע שלם שאיתו אני מופיעה במקומות עבודה, ארגונים ובכל מיני פאבים. החלום שלי הוא להתפרנס מהסטנדאפ. בגילי אני לא מחפשת את התהילה או את הזוהר. וזה טוב, כי אין הרבה זוהר. הופעתי פעם בפאב בדרום תל־אביב. בכניסה אמרתי לשומר: 'מה זה? יש פה חולדה!'. הוא ענה: 'זה בסדר, היא מופיעה לפנייך'.
במהלך תהליך שיפור המופע שלי, הומלץ לי ללמוד גם ליצנות רפואית. זה אכן עזר לי למופע, והיום אני גם מתנדבת כליצנית רפואית בבתי אבות. בנוסף, בניתי הרצאה שמספרת על התהליך של להפוך לסטנדאפיסטית בגיל 50".

שורה תחתונה: "באנו לעולם לזמן מוגבל. אם נהיה עסוקים במה שאנשים יגידו, נחיה את החיים שלהם ולא את שלנו".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.