"אני יוצא הערב", מכריז המתבגר, "כל החברים שלי נפגשים, ונמאס לי להיות תקוע בבית". אני מרימה את ראשי מהמחשב, ומנסה להבין על מה הוא מדבר לעזאזל. אני עושה סקירה מהירה, רק כדי להיות בטוחה שלא פספסתי שום דבר: מלחמה – יש, התרעות – יש, טילים – יש, הודעה על הפסקת אש – אין. אני לא מבינה איך לא ברור לילד שכל עוד המלחמה נמשכת לא יהיו פה שום יציאות בערב או בילויים. מי בכלל יכול ליהנות כשטילים מתעופפים לו מעל הראש? מתברר שהמתבגר יכול. הוא לא רק יכול, הוא מסביר, הוא מוכרח. הוא מספר לי שהחברים שלו נפגשים כבר מתחילת המלחמה, בכל פעם הם עוברים מבית לבית, כזה שיש בו ממ"ד או מקלט. עד עכשיו הוא ישב בבית, הוא מסביר, אבל די, הוא מתגעגע לחברים שלו, ליציאות בערב, לצחוקים ־ וגם ככה משעמם ואין כלום.
אני מביטה בו והנטייה הראשונית שלי היא להגיד לו: "ממש לא!", בעיקר כי הדבר האחרון שחסר לי עכשיו זה לילות נטולי שינה לא רק בגלל הטילים אלא גם בגלל דאגה. ביני לביני, ברור לי שהדאגה הזאת היא לא רק בגלל הדרך מבית לבית. בראשי עולים כל הסקרים שקראתי בסבב המלחמה האחרון ־ כאלה שהוכיחו כי שעמום של בני נוער, חיפוש אחר אדרנלין ותחושה של "חיים רק פעם אחת", עלולים לגרום לשימוש מוגבר באלכוהול וחומרים ממכרים.
אני חושבת על זה, וכנצר לדור של פולניות גאות מיד עושה פרצוף עגום, ומרגישה חולה. מה זה חולה? מחנק בגרון, צמרמורות ולחץ שמטפס לי כמו נמלים בכל הגוף. בעוד רגע אני מבקשת שיביאו לי מלחי הרחה כאילו הייתי סקרלט אוהרה בכבודה ובעצמה. אבל אז אני מסתכלת עליו, על המבט שלו ומבינה אותו. גם אני מתגעגעת לחברים, ליציאות בערב ובעיקר להרגיש שפיות ־ ולו לזמן קצר. זה מה שהוא צריך לבריאות ולחוסן הנפשי שלו. השאלה היא איך אני מתמודדת עם זה.
הכנה לעתיד
בגיל ההתבגרות, שלפי מחקרים מתחיל כיום בגיל תשע לערך ונמשך עד גיל 30, אחד הדברים החשובים ביותר למתבגרים הוא החברים. כחלק מגיל ההתבגרות, הם עוברים תהליך של היפרדות מההורים. במקביל, קבוצת בני גילם, שנקראת "קבוצת השווים", נעשית משמעותית יותר ויותר עבורם. מחקרים מראים כי היא זו שעוזרת להם לעצב את הדימוי העצמי שלהם, עמדותיהם והתנהגותם. באמצעותה הם לומדים ומתנסים בפיתוח מיומנויות חברתיות והתמודדות עם מצבים שונים ־ אלה בעצם מכינים אותם לעתידם כמבוגרים. מעבר לזה, לשייכות לקבוצה יש הרבה יתרונות, בעיקר כאשר הם רואים בחבריהם מקור לתמיכה, הבנה ועזרה בעת הצורך.
הבעיה היא שיחד עם היתרונות שמספקת קבוצת השווים, הרי שיש בה גם לא מעט חסרונות, ובהם תחרותיות ולחץ חברתי. מחקרים מראים כי למעמדו החברתי של המתבגר ולמידת המקובלות החברתית שלו יש השפעה רבה על כל תחומי חייו, החל מהסתגלות כללית, דרך תפיסת העצמי ועד ההערכה העצמית שלו. בשלב זה המתבגר נע בין שני כוחות מנוגדים: הרצון שלו להתאים את עצמו לחבריו ולדרכי התנהגותם כדי להרגיש שייכות, והצורך שלו בייחודיות ובשונות. בעצם המתבגר נע בין רצונו להיות ייחודי ואותנטי, ובין הצורך להרגיש כמו כולם. לעתים זה בדיוק מה שעלול לגרום למתבגר להיגרר אחר חבריו ולקבל החלטות שגויות בכל הנוגע לסכנות ולסיכונים.
אז מה עושים? לתת למתבגר לבלות עם חברים או לא?
* קודם כול, קבלו החלטה. אנחנו נמצאים במצב קיצוני, בזמן מלחמה. במצב הזה אין "נכון" או "לא נכון", מה שתחליטו יהיה בסדר. לכן, לפני שאתם משוחחים עם המתבגר, כדאי שתקבלו החלטה בעצמכם, לפי מה שמתאים לכם ולמשפחה שלכם. אם אתם לא מעוניינים שהמתבגר ייצא בערב, הסבירו לו את עמדתכם. אולי תשמחו שהוא יפגוש חברים במשך היום או שיזמין חברים אליכם.
- שיחה עם המתבגר. אם החלטתם שאתם מוכנים שהמתבגר ייפגש עם חבריו מחוץ לבית, כדאי לשוחח עמו ולקבוע מראש גבולות וכללים. קודם כול, כדאי להבין מהי התוכנית לאותו הערב: עם מי נפגשים, למי הולכים, היכן הוא גר, איך מגיעים אליו והאם ישנם מקלטים בדרך. בשיחה חשוב לסכם עם המתבגר שהוא הולך רק לבתים שיש בהם ממ"ד או מקלט. קבעו, יחד עמו, שעת חזרה, כזו שהוא מבטיח כי יעמוד בה.
- תיאום ציפיות וגילוי אחריות. שוחחו עם המתבגר על כך שאנחנו לא נמצאים במצב רגיל, ושלמרות זאת אתם מאפשרים לו לצאת בערבים. אתם סומכים עליו ומבקשים שהוא יגלה אחריות מעבר לרגיל. עליו להקפיד על שעות החזרה, להבטיח שהוא נכנס לממ"ד או למקלט בכל אזעקה, ומחכה שם כמה שצריך ־ ובכלל, מתנהג באופן אחראי.
- ווטסאפ בכל התרעה/ אזעקה. ציינו כי בכל פעם שיש התרעה או אזעקה, אתם רוצים שהוא יכתוב לכם היכן הוא נמצא והאם הוא בסדר.
- שיחה על לחץ חברתי. כדאי לחשוב יחד על פתרונות למצבים מסוימים של לחץ חברתי, למשל: מה עושים כשכולם ממשיכים בבילוי, ואתה רוצה לחזור הביתה? איך פועלים במקרה שבו כולם שותים, ואתה לא רוצה?
- טלפון בכל שעה. ודאו שהילד יודע שאתם זמינים לו בכל שעה ובכל מצב. אם הוא במצוקה, אתם הכתובת הראשונית שלו לעזרה.
הכותבת היא חוקרת תרבות הילד והנוער, מנכ"לית פורטל "עשר פלוס" להורים ומחברת ספר ההורות "שוקולד לארוחת בוקר: ניסויים משפחתיים" (2024)
