האהבה של יותם ולינוי החלה לפני עשר שנים. היא ניהלה עגלת קפה בעיר הבה"דים. הוא, נגד לוגיסטיקה בקבע, הגיע לשם לקורס. בכל בוקר, במשך חודש שלם, הוא הגיע לשתות אצלה קפה, ואת החיזורים שלו לא היה אפשר לפספס. המראה המזוקן שלו מעט הרתיע אותה בהתחלה, אבל ככל שהכירו המחיצות נפלו והאהבה ניצתה. בתוך שלושה חודשים הגיעה הצעת הנישואים, ובתוך חצי שנה הם כבר עמדו תחת החופה.
היום לינוי ג'רבי (33) מנהלת מאבק יומיומי עיקש ומורט עצבים על הבית שלה, על שני ילדיה (בן 8 ובת 6) ועל בעלה, יותם בניהו (34), הגבר שחזר מהקרב אבל נותר, במידה רבה, מאחור. יותם מתמודד עם פוסט־טראומה קשה בעקבות השירות הצבאי. המלחמה האחרונה, שאליה גויס כבר ב־7 באוקטובר בעשר בבוקר, הייתה החותמת הרשמית על מה שבעבע מתחת לשטח עוד מימי מבצע צוק איתן.
את המלחמה החל יותם בפינוי גופות בבארי, המשיך כנהג D9 בלבנון, ומשם נכנס לעזה לחודשים ארוכים של הריסת מבנים תחת אש בלתי פוסקת. הוא ניצל כמה פעמים מירי שכוון לעברו, עד שנפצע. אחרי שעבר תהליך שיקום בחר לחזור לצבא, ליחידה ולחברים. ביוני 2024, אחרי שמונה חודשים אינטנסיביים, חזר הביתה להפוגה ארוכה. שבועיים אחרי שחזר ניסה לשים קץ לחייו. זה היה הניסיון הראשון מתוך חמישה.
"היינו בארוחת שישי ופתאום אחותי צעקה, 'יותם שלח לי סרטון'. רואים אותו שם לוקח קופסה של כדורים למיגרנה ומכניס אותם לפה. הרגשתי שאני לא יכולה לזוז"

עכשיו לינוי פותחת צוהר למציאות הבלתי נתפסת של "הנשים השקופות", בנות הזוג של פוסט־טראומטים, שמוצאות את עצמן מתפקדות כמטפלות וכמגינות, זאת בזמן שהמדינה, לדבריה, פשוט לא רואה אותן. "אני מרגישה שאני כל הזמן במלחמה על הבית", היא אומרת. "אנשים אומרים לי, 'לא נורא, זה יעבור'. הם לא מבינים את המורכבות, שהפוסט־טראומה פה כדי להישאר, היא לא עוזבת".
איך החיים שלכם נראים מאז המלחמה? "אלה חיים חדשים לגמרי. פעם היינו אוהבים לצאת, ללכת למועדונים. כיום אם אנחנו מגיעים לאירוע, אחרי עשר דקות הוא יכול להגיד לי 'אני לא יכול יותר'. יש ימים של התקפי זעם ויש של דיכאונות. פתאום על מילה קטנה קופץ לו הפיוז, או שיש לו התקפים של רעידות או שהוא יכול לבכות יום שלם. יותם הוא איש טוב, הבעל שכל אישה הייתה רוצה, אני לא יכולה לוותר עליו. הוא היה במלחמה עבור כולנו עד הרגע שזה תפס אותו. הוא לא ביקש את זה לעצמו, לא עשה בכוונה. אני לא יכולה לעזוב אותו".

בין הסיגריה למיטה

בני הזוג מתגוררים בירוחם. לינוי, קוסמטיקאית במקצועה, סובלת מדלקת פרקים כרונית, מחלה תורשתית שגם שני ילדיהם מאובחנים בה. המחלה גורמת לה לקושי פיזי והיא עובדת כיום לעתים רחוקות ומקבלת קצבת נכות. גם יותם לא עובד מאז ששב מהמילואים. הוא אובחן כפוסט־טראומטי ומקבל קצבה ממשרד הביטחון.
לפני המלחמה, מספרת לינוי, "היינו במקום טוב. יותם עזב את הצבא כדי לעזור לי עם הבן שלנו. הוא מצא עבודה בחברה סולארית בשדרות, היה קם בחמש בבוקר, לוקח טרמפים ואוטובוסים, חוזר בלילה. העריכו אותו בעבודה, הוא התקדם, קיבל רכב, הרוויח טוב. אני עבדתי בעבודות מזדמנות. הרמנו את הראש מעל המים".
איך הייתה הזוגיות שלכם עד המלחמה? "הייתה אהבה גדולה ויותם דאג להביע אותה, לחזר אחריי. הוא היה מביא פרחים, מתנות קטנות, היה מכין פתאום ארוחה עם נרות. זו הייתה תקופה שבנינו את עצמנו, את החיים שלנו. ואז הגיע 7 באוקטובר".
אל המלחמה יותם יצא, כאמור, כשברקע קושי נפשי לא מטופל מצוק איתן. "הוא איבד הרבה חברים שם", היא אומרת. "היו לו לילות שבהם הוא היה מתעורר ואומר שהיה לו סיוט. אבל לא ייחסנו לזה חשיבות. זה לא היה כמו עכשיו, לא הייתה מודעות לפוסט־טראומה".
"אנשים אומרים לי, 'לא נורא, זה יעבור'. הם לא מבינים שהפוסט־טראומה פה כדי להישאר, היא לא עוזבת"
מ־7 באוקטובר ובמשך שמונה חודשים יותם יצא הביתה לעתים רחוקות. "כשהוא היה מגיע לכמה שעות של הפוגה, לא באמת היה לו כוח", מספרת לינוי. "הוא היה אבא נוכח לפני המלחמה, משחק עם הילדים, נהנה איתם, ופתאום הוא לא שם. עשיתי הכול לבד. אמנם ההורים שלי גרים לידי, אבל אמא שלי נכה ולא יכולה לעזור".
לא אמרת לו כלום? "דיברתי איתו והוא אמר, 'תיקחי לי הכול, רק אל תיקחי את המילואים. זה מה שמניע אותי, זה עושה לי טוב. אני חייב להיות עם החברים שלי, אין מצב שהם יילחמו לבד, אין מצב שיקרה להם משהו ואני לא אהיה שם'. כשהוא היה יוצא להפוגה, הוא לא מצא את עצמו. היה הולך בין הסיגריה למיטה. כל הזמן בוכה, כל הזמן עצוב. לא ידענו מה קורה, לא ידענו מי יכול לעזור לנו. בסופו של דבר יותם פנה בעצמו לצבא, ורק אז שידכו לו קצינת נפגעים".
ניסיון ההתאבדות הראשון אירע בערב שבת. "הייתי עם הילדים אצל ההורים שלי לארוחת שישי, ויותם נשאר בבית כי הוא לא רצה לבוא. פתאום אחותי צעקה, 'בואי תראי, יותם שלח לי סרטון'. בסרטון רואים אותו לוקח קופסה של כדורים למיגרנה שהיו לי, ומכניס אותם לפה. הרגשתי שאני לא יכולה לזוז. התקשרתי לקצינת הנפגעים. אני והאחיינית שלי רצנו לכיוון הבית, נכנסתי לשכן וביקשתי ממנו שיפתח את הבית שלנו, פחדתי ממה שאני אמצא שם. מצאנו אותו בהכרה חלקית".
יותם אושפז בבית חולים לשטיפת קיבה. כמה ימים לאחר מכן נשלח למשך ארבעה חודשים ל"בית מאזן", מסגרת טיפולית המהווה חלופה לאשפוז פסיכיאטרי. "חטפתי כאפה", לינוי אומרת. "למה אתה עושה את זה כשיש לך אישה וילדים ובית? למה אתה מוותר? אמרתי לעצמי שזו תקופה, שאני אנשוך שיניים עד שהוא יחזור הביתה ואולי סוף־סוף הוא יחזור להיות בעלי. זה היה קשה, הילדים לא הבינו מה קורה. אף אחד לא הסביר לי ולא נתן לי הכוונה".
ניסיון ההתאבדות השני אירע חודשיים אחרי שיותם חזר מהבית המאזן. "בכל הפעמים תפסתי את זה בזמן כשהוא היה עם הכדורים ביד", היא מספרת. "הוא אמר, 'אני רוצה לסיים עם זה, נמאס לי, אני לא רוצה שתסבלו בגללי'. זו יותר זעקה לתשומת לב, אבל אני לא יודעת מה היה קורה אם לא הייתי שם.
"באחד המקרים הוא ישב במטבח בוכה עם כוס מלאה בכדורים, כשכולנו היינו בבית. העפתי לו את הכוס מהיד. אמרתי, 'מה אתה חושב שאתה עושה?'. החבאתי את כל הכדורים בבית. הפסיכולוגית שלי אומרת שלא מחביאים כדורים, שמי שרוצה למות ימות. אמרתי לה, 'את צודקת, אבל אני אעשה הכול כדי שזה לא יקרה'. אפילו מתוך שינה, אם אני שומעת שהוא קם לשירותים, אני שואלת 'איפה אתה?' ו'מה אתה עושה?'. אני תמיד עם העיניים עליו".
אחרי שני ניסיונות אובדניים נשלח יותם על ידי עובדת סוציאלית ל"בית בטוח". "זה מקום שמגיעים אליו ל־24 שעות עד שבוע אחרי התקף קשה. הוא היה שם כמה פעמים, מאזנים אותו עם כדורים.
"כיום, יש ימים שהוא קם שמח וצוחק ואני אומרת 'איזה כיף', ואז מגיעים התקפי זעם. לפעמים אני אומרת, 'לאן זה יגיע? כבר אין לי כוח להכיל את זה'. כל הבית מושפע מהמצב שלו".
ואיך את מרגישה בכל הזמן הזה? "לפעמים יש לי התקפי חרדה. אני יכולה להישאב למיטה עם רעידות וכאבי בטן. בהתחלה לא הבנתי מה קורה לי, ואז הבנתי שהעמסתי על עצמי, שהגוף מדבר את כל מה שהוא חווה. כשההתקפים התגברו, חברה הכירה לי פסיכולוגית. אני מטופלת אצלה וזה עשה לי טוב לפרוק את כל מה שעבר עליי. היא מכוונת אותי ומראה שיש אור בקצה המנהרה. השיחות איתה עזרו לי לקלף את שכבות ההגנה ששמתי על עצמי, והאהבה שלי ליותם, שקצת נעלמה, חזרה".

יום שישי זה השטן

המפנה האמיתי עבור לינוי הגיע לפני כחודשיים, כשהתוודעה לקהילת "מקום בשבילך" של אגודת ידידי ארגון נכי צה"ל (ראו בהמשך), המפעילה קבוצות תמיכה לנשים של פוסט־טראומטים. "בהתחלה התביישתי להצטרף לקבוצה", היא אומרת. "לא רציתי עוד משהו שיעמיס לי על הנפש, לא רציתי עוד טיפול. אבל זה מקום שמאפשר לי להשתחרר. אנחנו נפגשות, קצת מדברות על מה שעבר עלינו, נותנות טיפים אחת לשנייה".
מה זה נותן לך, לפגוש נשים שחוות בדיוק את אותו הדבר? "זו תחושה שאת לא לבד, שהמקרה שלך לא הכי גרוע, שיש גרועים מזה. יש לנו מכנה משותף ויש הבנה למה שכל אחת עוברת. זה לא כמו חברה בחוץ שאומרת, 'הכול טוב, זה יעבור לו', בלי להבין. בקבוצה, למשל, אני שומעת על משפחות שאומרות, 'אנחנו לא נזמין אתכם אלינו בשישי כדי שהוא לא יתפרץ ויהרוס את השולחן'. פוסט־טראומה מתה על ערבי שישי. ככה היה גם אצלנו. יותם היה אומר, 'השטן עומד מולי בימי שישי'.
"יש נשים של פוסט־טראומטים שלא מטפלות בעצמן. אני רוצה להגיד להן: זו לא בושה, אפשר לצאת עם זה לאור. שימי הכול בצד ובואי לקבוצה, זה באמת עושה טוב".
כששאלת הכאב והתסכול מופנית כלפי המערכת, העיניים של לינוי מתמלאות בכעס. היא חשה שהמדינה הפקירה את חיילי המילואים ואת המשפחות שלהם ברגעים הכי קריטיים והותירה אותם להסתמך על טוב לבם של תורמים ועל מידע שעובר מפה לאוזן.
מה את מרגישה שהמדינה פספסה בדרך? מה היה צריך להיות? "יותר מודעוּת, יותר מענה, לא לתת להם להגיע למצב שהם הגיעו אליו. בשבועיים שלפני הניסיון האובדני הראשון, יותם חיפש עם מי לדבר, מי שיענה לו, הרגיש שהוא לא בטוב. יש לו חברים טובים מהמילואים, אבל כל אחד עם השריטות שלו ואין למי לפרוק. עד שהבן אדם לא עומד למות, אף אחד לא מסתכל עליו, וזה עצוב. גם עלינו, הנשים, לא מסתכלים. כל מה שאנחנו מקבלות - ריטריטים, ימי כיף - הכול זה מתרומות".
מה מחזיק אותך היום חזקה? "פעם הייתי יכולה לבכות על החיים שיש לי. היום האמונה מחזיקה אותי, וגם הילדים, החברים והאנשים שמסביב שיודעים לעזור. אני מרגישה נחמה, שיש עוד מי שנותן לנו יד".

אל תשפטו את האישה. תעזרו לה

תוכנית ״חזקות בעורף״ של קהילת "מקום בשבילך", השייכת לאגודת ידידי ארגון נכי צה”ל, מלווה בנות זוג של מתמודדים עם פוסט־טראומה ומונחית על ידי אנשי מקצוע מהתחום. לצד המפגשים הקבוצתיים, המשתתפות לוקחות חלק בסדנאות תוכן והעצמה, טיולים, פעילות קהילתית ועוד. "המטרה היא לראות אותן, שיהיה להן מקום", מסבירה עדי לברון עטיה, עובדת סוציאלית קלינית, מטפלת רגשית ומנחה צוותים מקצועיים בנושא טראומה. "אנחנו אומרות שחוסן הוא מידבק, והמטרה של קבוצת התמיכה היא שמתוך השיתוף יבוא החוסן".
על מה מדברים במסגרת המפגשים?
"זו לא קבוצה שהיא רק של כאב. נכון, יש על מה לבכות ולכאוב: זה לא מה שבחרתי, היה לי בעל כזה ועכשיו הוא אחר, ואני צריכה לבחור בו מחדש וזה לא קל. יש שאלות, כמו איך החיים שלי ייראו מעכשיו, אבל כשפוגשים פתאום עוד נשים יש תחושה שאני יכולה להתרחב, אני יכולה לכעוס עליו או לצפות ממנו שיעשה דברים, שייקח שליטה על החיים שלו. אני יכולה לשים לו גבול, להגיד לו שלא נעים כשהוא צועק עליי ומתעצבן. הקבוצה נותנת לזה תוקף".
תני דוגמאות. "היה לנו מקרה של מישהי שבעלה כבר המון שנים עם פוסט־טראומה, והבנות מכניסות לה פלפל. הוא למשל לא היה מוכן להכניס איש מקצוע הביתה, וכבר שנים המזגן שלה היה מקולקל, ולא היה מי שיתקן אותו. הן נתנו לה תמיכה, ובמפגש הבא היא אמרה, 'סוף־סוף יש לי מזגן עובד בבית', וכולן מחאו לה כפיים. הקבוצה מצליחה להזיז נשים מהמקום שבו הן היו, וזו המטרה: להראות את המוביליות, את היכולת לנוע".
מה אנשים לא יודעים על הנשים האלה? "שיש סיטואציות קשות שהן נמצאות בהן ולא תמיד הן מספרות הכול, צריך להביא את זה בחשבון. יש הרבה משפחות ששופטות את האישה, לפעמים אומרים לה, 'הוא עושה הצגות'. במקום זה כדאי לשאול: 'במה את צריכה עזרה?'. אם תשפטו אותה, זה יחריף את תחושת הבדידות שגם ככה היא נמצאת בה".‬‬

אל תתמודדו לבד

עמותת נט"ל, המסייעת לנפגעי טראומה ממלחמה וטרור, הרחיבה בשנים האחרונות את פעילותה ונותנת מענה גם לבנות הזוג. העמותה מציעה לנשים טיפול נפשי פרטני, המלווה את שני בני הזוג, מסגרות קבוצתיות וכן קבוצות יוגה, ריצה ופעילויות קהילתיות. בנט"ל מדגישים כי פעמים רבות עצם הפנייה לעזרה והשיתוף הם כבר חלק משמעותי מההתמודדות. קו הסיוע זמין 24/7 במספר הטלפון 3362* ובצ'אט באתר.