לידה ראשונה טראומטית שלחה את עירית אנג'ל (39) מנס ציונה, למסע של חיפוש והבנה עמוקה של תהליך ההיריון והלידה. בעקבותיו הגיעו גם שינוי קריירה, עמוד אינסטגרם מצליח וקהילה גדולה; הכול במטרה לשנות את חוויית הלידה לנשים. כיום היא אמא לארבעה: אנדי (שמונה וחצי), לני (חמש וחצי) והתאומים מילה ואון (ארבע).
לפני כתשע שנים, כשאנג'ל נכנסה להיריון ראשון, היא חשבה שעשתה ככל יכולתה כדי להגיע מוכנה ללידה. "הייתי תמימה, עברתי קורס הכנה ללידה, חשבתי שאני בכושר, לימדו אותי לתזמן צירים, אמרו לי שהפתיחה צריכה לגדול, למדתי סיבובי אגן, עיסוי בגב ונשימות, וצפיתי ב'בייבי בום'. הרגשתי מוכנה ללדת".
בפועל חוותה אנג'ל לידה מורכבת שהשאירה עליה חותם זמן רב אחרי שהשתחררה מבית החולים. "העוברית הייתה במנח עכוז. עברתי שני היפוכים, השני הצליח והלכתי ללדת. כשהתחילה הלידה, היא לא הייתה כפי שרציתי. היו כאבים מטורפים וצירים סדירים, אבל ללא התקדמות. הייתי גמורה מכאבים ולא הבנתי מה קורה. אחרי שעות של כאב וצירים, הצלחתי להגיע לפתיחה שלוש, להיכנס לחדר הלידה ולקבל אפידורל. אחר כך פשוט שכבתי וחיכיתי שהפתיחה תגדל, כי זה מה שחשבתי שאני אמורה לעשות.
"בדיעבד הקושי הכי גדול היה הטראומה שסחבתי - לא זה שפתחו לי את הבטן, הוואקום שלא הצליח או החתך - זה היה נפשי לא ידעתי איך להביע את מה שאני רוצה"
"בעלי היה לצידי. מדי פעם נכנס מישהו מהצוות, לחץ על כמה כפתורים, שמעתי צפצופים, בדקו אותי ויצאו. הייתי בטוחה שאני מתקדמת והכול טוב, עד שהגעתי לפתיחה מלאה והייתי צריכה להתחיל ללחוץ. לחצתי ולחצתי כמעט שעתיים, וזה לא קרה. ואז נכנסו עוד אנשי צוות לחדר, רופא אחד קפץ לי על הצלעות ורופאה הגיעה עם ואקום מקדימה - הכול מעל הראש שלי - לא היה לי מושג מה קורה. תוך כדי מישהו לחץ לי על כל הצלעות ובמקביל ניסו שני ואקומים שנכשלו. פתאום היו האטות בדופק העוברית. לא הבנתי מה קורה. בסופו של דבר עברתי ניתוח קיסרי בהרדמה מלאה. נכנסתי לאימהות עם תחושות נוראות של כישלון ואכזבה. הרגשתי שהגוף שלי בגד בי. הייתה שנה קשה של הסתגלות".
מה היה הקושי הכי גדול?
"היה לי קשה פיזית. אני חושבת שרק אחרי שהתאוששתי קצת, הפן הנפשי הכה בי. הרגשתי שהייתי מנותקת מהגוף שלי. לא הייתה לי יכולת להשמיע קול. לא ידעתי מה עושים לי, לא הבנתי שמשהו לא בסדר, לא היה לי מושג מה קורה. מבחינתי הפתיחה כל הזמן גדלה, וזה מה שהייתי צריכה שיקרה, כי זה מה שלימדו אותי.
"בדיעבד הקושי הכי גדול היה הטראומה שסחבתי - לא זה שפתחו לי את הבטן, הוואקום שלא הצליח או החתך - זה היה נפשי כי הרגשתי שלא השמעתי את הקול שלי ולא ידעתי איך להביע את מה שאני רוצה. מבפנים הרגשתי שאני צועקת, אומרת להם לעצור, שואלת מה קורה פה, אבל מבחוץ הייתי בשקט דממה. הייתי בובת סמרטוטים על מיטה".
חוויה מתקנת
אנג'ל, שעבדה עד אז כמאמנת כושר, רצתה למהר ולייצר חוויה חדשה כדי להתגבר על הלידה המטלטלת והחליטה להיכנס להיריון שני. "אני זוכרת שלא עברו שבועיים מהלידה וכבר חשבתי איך אני עושה לעצמי חוויה מתקנת, לפצות את עצמי על זה. אחרי שנה נכנסתי שוב להיריון, והתחלתי לחקור וקצת ללמוד. חשבתי לעצמי שלא הגיוני שלחצתי שלוש שעות ושום דבר לא קרה. הייתי בטוחה במאה אחוז שמה שדפק לי את הלידה זה האפידורל, אז את הילדה השנייה ילדתי באופן טבעי, עם דולה, ועברתי חוויה טובה - עדיין לא הכי שלמה, אבל מבחינתי ילדתי וגינלית, אז הצלחתי והשמעתי את הקול שלי.
"אחרי הלידה הזאת למדתי עוד על היריון ולידה. סיפור הלידה הראשון שלי הדהד לי בראש, שאלתי את עצמי איך נשים הולכות ללדת עם חוסר מודעות כל כך גדול לגוף שלהן, למסע שהן עוברות, לתינוק שלהן, לכל מה שקורה שם. יום אחד החלטתי שאני הולכת להיות דולה, כי אני רוצה שנשים ידעו מה הן הולכות לעבור.
"הלכתי ללמוד אקוויליבריו, טיפול של איזון אגן ורחם, וזה מה שפתח לי את הכול. בקורס הבנתי שיש שחקן ראשי בלידה והוא זה שמכתיב את הקצב, העובר. הבכורה שלי הייתה כאמור במנח עכוז, ובדיעבד זה היה סימן ראשון לקושי שאפגוש בלידה. אחרי חיפוש ארוך של מה אני רוצה לעשות בחיים שלי, בקורס הנחתי את הידיים בפעם הראשונה על בטן של אישה הריונית והתפוצצתי מבכי. התפרקתי כמו אישה שמרגישה שמצאה את הייעוד שלה. הבנתי שלידה היא הרבה מעבר לתזמון צירים או פתיחה, יש עולם שלם מעבר".
מה זה אקוויליבריו?
"עיסוי בטכניקות שחרור. המטרה היא קודם כול לעזור בכאבים, באי־נוחות ובהכנה פיזית ללידה. העובר מושפע מהמרחב, מרצועות השרירים והפאשיה, רקמת החיבור. לפי המרחב הזה הוא יבחר את המנח. אנחנו שואפות לשפר את התנאים של הגוף ולהיות בהקשבה אליו. כשאישה אומרת לי, 'אני לא יכולה לשכב על הגב, אני לא נושמת', זה מספר לי מה קורה בפנים: יש לה סרעפת תפוסה שמשפיעה על המרחב של העובר וזה עשוי להשפיע על הלידה".
מה היא רוצה?
במקביל ללימודים החליטה אנג'ל לפתוח עמוד אינסטגרם כדי להפיץ את הבשורה ולהגיע לכמה שיותר נשים. "בהתחלה לא כל כך הבינו מה אני רוצה. רופאים ומיילדות אמרו: 'מי זאת שמבלבלת את המוח עכשיו על פקיעת מים, פיטוצין, רצועות רחם, רקמה וצירים?', אבל נשים התחילו להתחבר לזה. פתאום התחילו להיות תגובות של 'יואו, גם אני חוויתי את זה'. בשלב מסוים הזמינו אותי להרצות בכנס. הייתה אפשרות רישום ל־20 נשים, הגעתי להרצאה וראיתי שמחכות לי 300. זו הפעם הראשונה שהבנתי שאני נוגעת במשהו מעבר".
היום היא מטפלת מבוקשת, מעבירה קורסים, מרצה ובעלת 50 אלף עוקבות. את השינוי שייחלה להביא דרך הרשת היא פוגשת לאט־לאט גם בחדרי לידה. "קודם כול עשינו שינוי מטורף במערכת הרפואית. באיכילוב, למשל, הצוות הרפואי מדבר אחרת, בשפה של ביומכניקה. זה אומר שבחדר הלידה רופא ימליץ על תרגילים מסוימים בשביל למנוע ואקום. גם המיילדות למדו קצת אקוויליבריו, אז הן מסתכלות קצת אחרת על הלידה. אני לא יכולה להגיד שיש שיתוף פעולה מלא, זה עדיין לא שם וזה לא בכל בית חולים. אנחנו נפגוש את זה יותר בבתי חולים במרכז, אצל מיילדות צעירות שנמצאות ברשתות וחשופות יותר למידע הזה".
מה היית רוצה להגיד לנשים בהיריון?
"השאיפה שלי היא שיבינו שפתיחה זה לא הכול בלידה, שאפשר למנוע טראומות וקושי בהתקדמות הלידה אם נבין כבר בהיריון את הגוף שלנו ואת התינוקות שלנו. תינוקות מדברים איתנו מהרחם, ואפשר כבר בהיריון להבין את המרחב שלהם, לשפר ולעבוד איתם, מה שגם יקל עלינו. השאיפה היא שהן ישאלו שאלות וידעו מה האופציות שלהן. אני חולמת שאישה תגיע למיון עם צירים שלא מתקדמים, והצוות לא יגיד לה, 'צאי לסיבוב של שעתיים־שלוש, אין לנו מה לעשות איתך', שיבינו שיש פה תינוק שמתקשה להיכנס לתעלת הלידה וייתכן שנפגוש את זה בוואקום או בקיסרי עוד כמה שעות. אני גם תמיד אומרת שלא משנה איך הלידה תסתיים, אם תביני מה קרה בה ותוכלי להשמיע את קולך ולשאול מה האופציות שלך, זו תהיה חוויה טובה יותר".
