מירב גלבוע-דלאל, גיל: 57. מצב משפחתי: נשואה, אם לשלושה (30, 23, 17). מגורים: אלפי מנשה.
איך את מרגישה בימים מורטי עצבים אלה?
"יכול היה להיות יותר טוב. כמו שאת יודעת, יצא סרטון מחריד של הבן שלי ושל אביתר דוד, החבר הכי טוב שלו, צופים בשחרור חטופים אחרים. אני רק חושבת מה עבר עליהם באותם רגעים ולבי נחמץ, אין אכזריות גדולה מזו. הם ממש התחננו לעזרה, ואני לא יכולה לעשות כלום. מצד שני, שישה חטופים חזרו וזה אושר גדול".
את חושבת שהוא יודע כמה אתם נלחמים עליו?
"ממה שהבנתי מהחטופים שחזרו, הוא לא היה חשוף לתקשורת, אבל אני מאמינה שבתוך תוכו הוא יודע שכן. הוא מכיר אותנו ויודע שבחיים לא נוותר עליו".
יש גם הקלה לראות שהוא חי ונראה סביר?
"לא ממש, כאמא שלו אני יכולה לזהות כל ניואנס, הוא פשוט ידע שהוא מצולם ועשה הצגה בשביל שלא אדאג יותר מדי. ראיתי את הכאב והגעגוע בעיניים, הוא מאוד רזה, והכי נורא שהם איבדו את יכולת השליפה, הם חזרו על אותם משפטים שוב ושוב, וזה מעיד על המצב הקוגניטיבי הקשה שלהם".
מה ידעתם על מצבו לפני פרסום הסרטון?
"ביוני 2024 קיבלנו מצה"ל מידע שיש אינדיקציה שהוא חי. אחרי 'מבצע ארנון' הורידו אותו למנהרות ומאז לא שמענו כלום, אבל אני לא צריכה אות חיים מגיא, אני מרגישה אותו, היקום שולח לי סימנים".
איזה סימן, למשל?
"לפני שנה הסתכלתי על עץ הלימון שלי, שכבר 12 שנה לא הצמיח פרי. הרמתי עיניים למרומים ואמרתי: 'תן לי סימן שגייגו חוזר'. השנה העץ מפוצץ לימונים. כל פעם שאני סוחטת לימון כל הגוף שלי רועד".
מה את יודעת על תנאי השבי שבהם הוא מוחזק?
"הוא נמצא במנהרה צפופה ומלאה בעובש, בלי אוויר, בלי שמש ובלי אור, מורעב וקשור בשלשלאות רוב הזמן. אני מקווה שהוא עדיין עם אביתר, הם כמו אחים תאומים, שומרים האחד על השני".
"לפני שנה הסתכלתי על עץ הלימון שלי, שכבר 12 שנים לא הצמיח פרי. הרמתי עיניים למרומים ואמרתי: 'תן לי סימן שגייגו חוזר'. השנה העץ מפוצץ לימונים"
את מרגישה שהממשלה עושה הכול בשביל להחזיר אותו?
"יש שם כל כך הרבה אינטרסים שקטונתי להבין אותם, אבל אני לא מאבדת תקווה, אני חייבת לסמוך עליהם שיחזירו לי את הבן, אחרת הלך עליי. בסוף רק מקבלי ההחלטות יוציאו את הילדים, ולכן אני כל הזמן בחששות ובתפילות. הכול כל כך שביר. אני קוראת לכולם לבוא ולחבק את משפחות החטופים כדי לתת לנו תחושה שהעם איתנו".
מתי חיבקת אותו בפעם האחרונה?
"בערב מסיבת הנובה. הוא יצא וחזר ארבע פעמים, בכל פעם שכח משהו אחר ובכל פעם התחבקנו מחדש.
"אצלנו מאמינים שאם חוזרים הביתה אחרי שיוצאים, זה מביא מזל רע. חששתי מתאונת דרכים, לא חשבתי על חטיפה. ב־6:15 הוא שלח לי סלפי עם אחיו הגדול גל, שהיה איתו במסיבה. ב־7:45 גל התקשר בצרחות שהם בורחים ממחבלים. המזל שלי הוא שהם התפצלו, אחרת היו חוטפים לי את שניהם".
לפני ארבעה חודשים עברת ניתוח לב פתוח. את חושבת שזה קשור לטראומה הנוראית שאתם עוברים?
"הסיבה לניתוח היא שיברון לב, הגוף שלי מדבר. בחיים לא סבלתי מבעיות לב, מאישה תזזיתית והיפראקטיבית הפכתי לאישה בת 90. לקחו לי את החיים וזה מתבטא בגוף.
"במקצועי אני קוסמטיקאית ופסיכותרפיסטית, הייתה לי קליניקה בכפר סבא, אבל סגרתי אותה ב־7 באוקטובר. הבנתי שכבר לא אחזור לטפל באחרים, אני קודם כול צריכה לטפל בעצמי. אני מחכה לגיא כדי שנבריא יחד ואחרי זה אהיה סבתא טובה לילדים שלו".
העצה הכי טובה שקיבלת?
"מאבא שלי ז"ל, שאמר 'לא לאבד את האמונה'. עצה שאני כל כך צריכה ליישם בתקופה הזאת".
העצה הכי גרועה שקיבלת?
"אין סיכוי שאזכור עצות גרועות".
