נועה לוי בת ה־65 זוכרת את השיר הראשון שכתבה על אוננות. זה היה במסגרת תרגיל בסדנת הספוקן וורד (שירה מדוברת) שאותה עשתה לפני כעשור. "אין לי מושג איך, אבל מצאתי את עצמי כותבת על ילדה שמאוננת לבד בחדר", היא נזכרת. "'בחדר הסגור אני עושה את כל מה שאסור', משהו כזה. הקראתי את זה לחברה והיא אמרה לי, 'וואו! על זה את כותבת! תעזבי הכול, זה הנושא שלך'. "אז המשכתי לכתוב, והגעתי לשיר השני שבו כתבתי על אישה בת 60 פלוס, שמוצאת שהידיים הרועדות שלה הן לא תוצאה שלילית של הזקנה, אלא שהן עושות בדיוק את מה שצריך כדי ליהנות. כלומר, שזה דווקא יתרון! השיר הזה ממש נשפך מתוכי החוצה. קראתי לו 'שיר האפון' והוא נהיה שיר הדגל שלי ממש, למרות שהוא מעט בעייתי ולא מתאים לכל סיטואציה".
"כן, גם גוף מזדקן יכול להתרונן
אם רק נדע לנגן בו
אפשר לחולל ניסים ונפלאות
אם רק נטפח אותו בידיים אוהבות
תנו לאצבעות ללכת
זאת מלאכת יד, זאת מלאכת מחשבת
וכשהידיים רועדות זה אפילו עוד יותר טוב"
(מתוך "שיר האפון", נועה לוי)
למה?
"כי הוא מאוד חשוף ועוסק בנושא מושתק, למעשה טאבו כפול: גם לדבר על אוננות, ועוד של אישה מבוגרת, וגם להעיד שאת עושה את זה, כי זה פויה ולא מדברים על זה. אבל אני רוצה להוציא את הבושה מהארון. אני רוצה לדבר על זה".
אז את עומדת מול הכיתה ומקריאה שיר על ידיים רועדות ואוננות? לא חששת?
"ברור! היו לי רעידות וגלי חום וקור. בתגובה לשיר חלק מהמשתתפים הסמיקו והזיעו, וחלק אמרו לי, 'נועה, עם השיר הזה את עולה לבמה'. ואכן, הקבוצה שלנו השתתפה בפסטיבל שירה מדוברת, והשיר שלי העיף את התקרה של האולם. בהמשך כתבתי עוד שירים על הנושא הזה".
"הגעתי ללימודים עם דימוי עצמי נמוך מאוד, עם היסטוריה של כישלונות, וסיימתי בממוצע 96. התחלתי ללמוד לתואר ראשון בגיל 50, בגיל 55 לתואר שני ובגיל 60 לתואר שלישי
אתן ודאי מרימות עכשיו גבה, ותוהות: מה פתאום אישה בת 65 מדברת על אוננות? לוי, אמנית שירה מדוברת וד"ר ללימודי מגדר וגרונטולוגיה מאוניברסיטת בר־אילן, נשואה ואם לשניים מקריית טבעון, תענה לכן שאתן חוטאות בגילנות. לַזכות לחוות עונג, היא אומרת, אין גיל. "אוננות לימדה אותי לאהוב את עצמי מחדש בלי העיניים השיפוטיות, בלי לתהות אם אני מספיק רזה, מספיק יפה, מספיק מתוחה, מספיק בלה־בלה־בלה", היא אומרת. "היא לימדה אותי לאהוב את עצמי כמו שאני, וזה אחד המסרים שהכי חשוב לי להעביר במופע שלי".
למה לא לימדת אותי לאונן?
כשמסתכלים על סיפור חייה של לוי, מבינים שגיל הוא לא פונקציה מבחינתה בשום תחום. היא נולדה וגדלה בקיבוץ ניצנים. "הייתי סקרנית מאוד לגבי מיניות, אבל לא היה עם מי לדבר ואת מי לשאול, אז חקרתי בעצמי", היא נזכרת. בגלל בעיות קשב וריכוז ודיסלקציה שלא אובחנו, סיימה את התיכון ללא בגרות. בגיל 28 עזבה את הקיבוץ, נישאה והביאה לעולם את ילדיה (בני 35 ו־33).
עד גיל 50 עבדה כהידרותרפיסטית ומדריכה לשחייה טיפולית. יום אחד נתקלה במודעה שקראה לבני 50 פלוס להירשם לתוכנית ייעודית שתאפשר להם לקבל תואר ראשון. "הגעתי לשם עם דימוי עצמי נמוך מאוד, עם היסטוריה של כישלונות, וסיימתי בממוצע 96. התחלתי ללמוד לתואר ראשון בגיל 50, בגיל 55 לתואר שני ובגיל 60 לתואר שלישי". בימים אלו ממש סיימה את עבודת הדוקטורט שלה, שעוסקת בנשים ב"גיל הביניים" - מונח שטבעה בעצמה ומגדיר את קבוצת הגיל של בנות 50 עד 70 - שכותבות שירה מדוברת. במקביל היא עובדת על מופע חדש שיעסוק בנשים בגילים האלו.
לפני כעשור, במהלך התואר השני שעשתה באוניברסיטת חיפה, אחת המרצות הקרינה בכיתה סרטון של ספוקן וורד, ולוי צפתה בו המומה. "לא ידעתי שאפשר להעביר מסרים בצורה כל כך מדהימה", היא אומרת. זמן קצר אחרי כן נרשמה לקורס שירה מדוברת. "פשוט נשאבתי לתוך העולם הזה. התחלתי לכתוב את סיפור החיים שלי דרך השירים וליצור מופעים. גם הפעם המצאתי את עצמי מחדש: ממישהי שאין לה יכולת הבעה עצמית למישהי שפתאום גילתה את הקול שלה. היום אני אמנית שירה מדוברת וגם חוקרת את הנושא באקדמיה".
איך נשים מגיבות לשירים שלך על האוננות?
"בפעם הראשונה שהקראתי את 'שיר האפון' מול קהל, מישהי שאני לא מכירה באה אליי אחרי ההופעה, חיבקה אותי ואמרה לי, 'וואו! איזה טוב שאת מדברת על זה. זה כל כך חשוב'. למחרת התקשרה אליי חברה שהזמנתי למופע ואמרה לי, 'נועה, אני כועסת עלייך'. לא הבנתי מה קרה, ואז היא אמרה לי, 'למה לא לימדת אותי לאונן?'. וזהו. גיליתי שהשיר הזה לא רק בוטה ומתריס, אלא שיש לו ממש כוח לעשות שינוי בתפיסות של אנשים, בעיקר נשים".
"מדובר בטאבו כפול: גם לדבר על אוננות ועוד של אישה מבוגרת, וגם להעיד שאת עושה את זה. אבל אני רוצה להוציא את הבושה מהארון"
סיפור נוסף שקרה לה עם השיר אירע כשעבדה באופן זמני כמדריכת התעמלות לקשישים. "סיפרתי לאחת הנשים שהתחלתי לעשות שירה מדוברת ושאני מופיעה. ביצעתי מולה את השיר הזה בזמן שבעלה, ניצול השואה, ישן. הייתי בטוחה שזה יביך אותה, אבל פתאום היא התחילה לספר לי איך חברות שלה נסעו לצרפת ושאלו אותה מה להביא לה, והיא אמרה להן בצחוק, 'ויברטור'. מתברר שהן אכן קנו לה ויברטור - וזה ממש התניע מחדש את חיי המין שלה. היא סיפרה לי שהיא לא דיברה על זה עם איש ושהשיר שלי פתח בפניה את האפשרות לדבר על הנושא האינטימי הזה".
חברה נוספת, היא משתפת, סיפרה לה שאיבדה את החשק למין עם בעלה. "אמרתי לה, 'את יודעת, אם תגרי את עצמך אולי יהיה לך יותר חשק', וביצעתי מולה את השיר. ואז היא אמרה לי, במילים האלה ממש, 'אמא שלי לימדה אותי טוב־טוב ששם אני לא נוגעת'. אישה בת קרוב ל־60, שתפסתי אותה כהכי חכמה, פתוחה, אשת העולם הגדול. הבנתי איך המסרים שקיבלנו בילדות חלחלו אלינו כל כך עמוק עד שהם עיצבו את המיניות שלנו, וכמה עצוב שנשים שיש להן דגדגן - איבר שהמטרה היחידה שלו היא לגרום לעונג - לא משתמשות בו. הרבה נשים בנות 70-60 ומעלה איבדו בני זוג והתאלמנו, או שבני הזוג שלהן חולים, ולפעמים זה העונג היחידי שיש לנו בחיים".
איך בן זוגך הגיב לשירים האלה?
"אני זוכרת את הפעם הראשונה שהוא והבן שלי נכחו בקהל במופע שלי. את הבן שלי ניסיתי להכין, אבל אחר כך הוא דווקא נתן לי בראש", היא צוחקת. "כששאלתי את בעלי הוא אמר, 'אה, האוננות? שטויות'. הוא לא התרגש. אבל אני יכולה לספר שבבית עברנו הרבה התפתחות סביב הנושא הזה - הוצאנו אותו מהארון. היום בעלי מגיע לכל המופעים והוא תמיד לצידי ותומך בי. הוא יודע שאני אוהבת לדבר על זה. אני מרגישה שזאת שליחות".
