מימין: סרן ד"ר הראל , סגן ד"ר בר, סגן ד"ר מעיין

"אני חייבת להיות בפנים עם הלוחמים": גבורת הרופאות הצבאיות בעזה

הן נמצאות בתוככי עזה כבר שבועות ארוכים, מפנות פצועים מהסמטאות, מעניקות טיפול דחוף תחת אש - ועדיין נשאלות למה יש עליהן נשק. שלוש רופאות צבאיות מספרות על הנחישות להתרכז במשימה למרות הפחד וגם על הגעגועים למקלחת

עודכן:

"כל עוד הגדוד שלי פה - אני פה"

סגן ד"ר בר, קצינת רפואה של גדוד שריון
יומיים אחרי שנכנסה לעזה איבדה סגן ד"ר בר (27), קצינת הרפואה של גדוד השריון 53, את המג"ד שלה, סא"ל סלמאן חבקה ז"ל. "כל הגדוד היה בהלם ממותו", היא מספרת. "סלמאן שמע שהגדוד שלידנו נכנס למארב, נסע לשם עם הטנק שלו כדי לסייע ובדרך נפגע מטיל נ"ט. לפי התיאורים בקשר הבנתי שהוא נהרג במקום, ובכל זאת החלטתי להגיע אליו, כדי לדעת שעשינו הכול כדי להציל אותו. הגענו אליו תחת אש, במשך כמה שעות לא קיבלנו אישור לצאת מהנמר, ורק לקראת הבוקר קבענו את מותו".
כבר חודשיים וחצי שד"ר בר נמצאת בעזה עם הגדוד שלה, ובנוסף ל"שריונרים שלי", כדבריה, היא מטפלת גם בחיילי גולני. "אנחנו פועלים ביחד עם צוות קרב חטיבתי של גולני וזו חוויה מטורפת", היא מספרת. "אני שוקלת בקושי 45 קילו ותיק הרופאה שוקל יותר מ־30 קילו. בשבוע שעבר, למשל, היה לנו אירוע עם נפגעים. היינו צריכים לרדת מהנמר עם הציוד ולרוץ אל הפצועים בסמטאות של עזה, וזה לא היה פשוט".
נשמע מפחיד.
"ברור שיש חששות, כמו לכל אדם שחוצה את הגבול לעזה, אבל אני בוחרת לא להתרכז בזה אלא במשימה, מתוך הבנה שהפחד לא משרת אותי כרגע. אני מבינה את הסכנות ויודעת למה אני נכנסת, אבל זו המשימה שלי ואני אעשה אותה הכי טוב שאני יכולה, כדי לוודא שאני מחזירה הביתה כמה שיותר חיילים".


קרה שהיית בסכנת מוות?
"בשבוע שעבר היינו באירוע של טיפול בפצועים אחרי שאחד הטנקים שלנו נפגע. רצנו לטנק תחת אש צולבת, ובמהלך הריצה הפרמדיקית והחובש נפצעו. למזלי יצאתי מהאירוע בלי פגיעות משמעותיות, אבל בנוסף לפצועים שהיו לי הייתי צריכה לטפל לבדי גם בצוות שלי".
הייתה לך דילמה אם להיכנס לעזה?
"מבחינתי זו לא שאלה, כל עוד הגדוד שלי פה - אני פה. אלה אנשים שאני מכירה ומטפלת בהם כבר שבעה חודשים, ולא היה לי ספק שאני רוצה להיות איתם".
יש פחד מנפילה בשבי?
"אני משתדלת לא להתעסק בזה. אני מקווה שלא אני ולא אף אחד אחר יעמוד בסיטואציה הזאת".
"אני שוקלת בקושי 45 קילו ותיק הרופאה שוקל יותר מ־30 קילו. לרוץ אל הפצועים בסמטאות של עזה, זה לא היה פשוט"
איך זה להיות האישה הכמעט יחידה בין גברים?
"לרוב אני לא מרגישה שוני משמעותי, אבל זה פוגש אותי בדברים הקטנים. אני מוצאת שיטות ומסתדרת".
אילו שיטות, למשל?
"דאגתי מראש להביא איתי חצאית ארוכה, פטנט שאחד הקצינים המליץ לי עליו ואימצתי. אני פשוט מבקשת מהבנים להסתובב ועושה פיפי מתחת לחצאית. לפעמים אי־אפשר לצאת מהנמר הרבה שעות, אז התארגנתי על ג'ריקן לפיפי משל עצמי".
ומה עם מקלחת?
"אין מקלחות לצערי. האמת היא שזה לא נורא. בסוף המשימה היא זו שחשובה והכול מתגמד לידה".
עד המלחמה התקיים ויכוח בנוגע לנשים לוחמות. איך את מרגישה עם זה?
"אני מאמינה מאוד שנשים יכולות לעשות הכול כמו גברים, והמלחמה הזאת מוכיחה לי את זה יותר מתמיד. כרגע יש איתי בצוות עוד שתי פרמדיקיות, שהן לוחמות לא פחות - ולפעמים גם יותר - מחלק מהלוחמים".

"להציל חיים זו הרגשה מטורפת"

סגן ד"ר מעיין, קצינת רפואה בגדוד שריון
מתקפת ה־7 באוקטובר תפסה את סגן ד"ר מעיין (26) 20 דקות מהבסיס שלה ברמת הגולן, בחופשה עם המשפחה. "יום קודם עשיתי להם סיור בבסיס, הראיתי להם את התאג"ד שלי, ולמחרת בבוקר קמנו למלחמה", היא מספרת. "ברגע שהתחילו דיווחים על חדירה בשדרות, החלטתי להתארגן על דעת עצמי ולנסוע לבסיס. פגשתי שם את החובשים וחיכינו לפקודה לרדת דרומה. אני נמצאת בעזה כבר יותר מחודש".
הייתה לך דילמה אם להיכנס לעזה?
"באיזשהו מקום הייתה התלבטות, אבל די מהר הבנתי שאני הרופאה של הגדוד וחייבת להיות בפנים עם הלוחמים. אני מרגישה מחויבות כלפי הגדוד וכלפי החיילים, התפקיד שלי הוא להחזיר אותם הביתה בשלום".
יש פחד להיות שם?
"ברור שיש פחד, אבל ברגע שנכנסתי עשיתי סוויץ' במוח. פשוט שמתי את הפחד בצד והתרכזתי במשימה, בלי לחשוב יותר מדי על מה שקורה מסביבי".
איבדת חיילים במהלך הלחימה?
"איבדנו ששני חיילים - אור ברנדס ויהונתן מלכה ז"ל, והיו לנו עוד חמישה אירועים של פינוי פצועים. בלילה הראשון של הלחימה נשרף מנוע של טנק והיו לנו שלושה פצועים משאיפת עשן. הגענו מהר לזירה כדי לפנות אותם, חלקם לא רצו בכלל להתפנות אלא להמשיך בלחימה. כמה ימים אחר כך היה האירוע הכי משמעותי - פגיעה של טיל נ"ט ב־D9 ופציעה של המפעילים. המ"מ שלנו הצליח לחלץ אותם במהירות לפני שהכלי התחיל לעלות באש. הוא עצר להם את הדימום ובעצם הציל את החיים של שניהם. הפרמדיקית ואני פינינו אותם בשני כלים במקביל, וכשהגענו לגבולות הארץ אמרו לנו שזה היה הפינוי הכי מהיר באוגדה. זו הייתה הרגשה מטורפת, של 'הנה, אנחנו עושים את זה, אנחנו ממש מצילים חיים'. בהמשך התעדכנתי שהם בסדר, וזו הייתה בשורה ממש טובה".
"הפרמדיקית ואני פינינו את הפצועים בשני כלים במקביל, וכשהגענו לגבולות הארץ אמרו לנו שזה היה הפינוי הכי מהיר באוגדה"
איך זה לתפקד כאישה לוחמת ביחידה שמורכבת מגברים?
"אני לא מרגישה שונה ולא מרגישה שאני מקבלת יחס אחר. אין לזה יותר מדי משמעות בשטח, חוץ מזה שהגברים שאיתי בכלי צריכים לשמור במצבים שבהם לי או לפרמדיקית יש פיפי או כשאנחנו מתקלחות 'פעם ב'. חוץ מזה, אין תנאים מיוחדים ואין הנחות. אנחנו מסתדרות טוב גם עם העניינים הנשיים, אגב".
איך החיילים קיבלו אותך בגדוד?
"די בטבעיות, בשנתיים האחרונות זו תופעה רחבה. נשים כבר ניפצו לפניי את תקרת הזכוכית, אנחנו פשוט מנרמלות את זה והופכות את זה למשהו שאפילו לא צריך לחשוב עליו".
היו מקרים שלוחמים לא רצו לקבל ממך טיפול בגלל שאת אישה?
"היו מקרים שחיילים הרגישו חוסר נוחות, אבל בסופו של דבר אף אחד לא סירב שאבדוק אותו. טיפלתי גם בחיילים של הגדוד החרדי 'נצח יהודה' וגם להם לא הייתה בעיה".

"ניסרנו את המנעול של ארון הציוד הרפואי"

סרן ד"ר הראל, קצינת רפואה של חטיבת שריון
סרן ד"ר הראל (27) חלמה תמיד להתגייס לחיל קרבי, וגם ההחלטה ללמוד רפואה במסגרת פרויקט "צמרת" של העתודה הצה"לית לא עצרה אותה. "היה לי ברור שאני הולכת על קרבי עד הסוף", היא אומרת. בסיום הלימודים הוצבה בגדוד הנדסה קרבית של חטיבת שריון, ושבוע לפני 7 באוקטובר נכנסה לתפקידה כקצינת רפואה של חטיבת השריון 188. ביום המתקפה עצמו היא כבר השתתפה בלחימה ובהצלת פצועים.
7 באוקטובר תפס אותה בבית הוריה בקריות. "איך שהתחילה המלחמה התקשר אליי מפקד תורן מהחטיבה ואמר לי להגיע לבסיס במיידי", היא מספרת. "כשהגעתי לעוטף פגשתי שם את בר, קצינת הרפואה של הגדוד (שמרואיינת אף היא בכתבה זו. ד"ח). לא היה לנו מפתח למכולת החירום שבה היה הציוד הרפואי, אז היינו צריכות לנסר את המנעול. הנטייה הטבעית שלי הייתה לרדת לשטח ולטפל באנשים, אבל בשלב הראשון נשארתי במפקדה כדי לנהל את האירוע מלמעלה".
"לוחמים התפלאו שאני באה איתם לעזה. הם שאלו אותי, 'למה הרופאה צריכה נשק?'. עניתי, 'כי אני לוחמת'"
לא היית חייבת להיכנס לעזה. למה בכל זאת את נכנסת?
"בהתחלה נשארתי בחוץ, אבל אז היו לנו שני פינויים שלדעתי יכלו להתנהל טוב יותר, והרגשתי שאני צריכה להיות בשטח כדי להשתפר. אני לא נמצאת בעזה כל הזמן, אני עושה גיחות לגדודים, מנסה להבין מה עובד טוב ומה פחות ואיך מנהלים את הפינוי בצורה טובה יותר".
בכל כמה זמן את נכנסת לעזה?
"פעם־פעמיים בשבוע, ליום־יומיים, ואני מנסה להסתדר עם התנאים. אין שם מקלחות, אז אני פשוט לא מתקלחת. אין לי בעיה עם זה. יש שם בנות שנמצאות בפנים יותר מחודש, אז אני לא יכולה להתלונן".
רוב הלוחמים הם גברים. מה התגובות אלייך כאישה?
"אני לא חושבת שיש לזה חשיבות. לפני הכניסה הקרקעית לוחמים התפלאו שאני באה איתם לעזה, התפלאו שיש לי נשק בכלל. הם שאלו אותי, 'למה הרופאה צריכה נשק?' עניתי, 'כי אני לוחמת'. עדיין יש לוחמים שזה מפתיע אותם, אבל אני מעריכה שבקרוב זה יהפוך להיות נורמה".
הכתבה המלאה עם הרופאות הצבאיות מתפרסמת בגיליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
2 צפייה בגלריה
סרן ד"ר הראל
סרן ד"ר הראל
(צילום: דובר צהל)
פורסם לראשונה: 08:05, 25.12.23
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
The Butterfly Button