האמת? לרגע חשבתי לפתוח את הטור במשפט: "אף פעם לא הייתי טיפוס חרדתי". אלא שאז גיחכתי לעצמי: '"נו, באמת יפעת, על מי את בדיוק עובדת? מספיק שמישהו יראה איך את מתנהלת אחרי בדיקות דם תקופתיות. איך את נכנסת כל חמש דקות לאפליקציה של קופת החולים לראות אם כבר עלו תוצאות, כשהלב שלך דופק כמו מטרונום על סטרואידים, רק מחשש שיקפוץ איזה ערך באדום. את לא חרדתית? פחחח".
אז אסייג ואבהיר: אף פעם לא הייתי טיפוס חרדתי בכל מה שקשור למלחמות וטילים. אין לי מושג למה גלוקוז 101 יכול להלחיץ אותי יותר מכטב"מים שמתעופפים מעליי, אבל גם אחרי 7 באוקטובר לא ויתרתי על הריצה הקבועה שלי בחוץ. ידעתי שאם תבוא אזעקה, פשוט אתן ספרינט לחדר מדרגות של איזה בניין בסביבה - ובמקביל, ברור, אתקשר לבת שלי לוודא שהיא נכנסה לממ"ד. באמת שהייתי רגועה לגמרי. עד שפרצה המלחמה עם איראן.
ככה פתאום, בלי שום התרעה מפיקוד העורף, התפרצה אצלי חרדה חדשה: בעת אזעקות, לא הספיק לי לדעת שבתי בטוחה. הייתי חייבת לראות אותה בעיניים. מה שאומר שגם בימים שהיא הייתה בבית של אבא שלה, בכל פעם שהיה שיגור, הגוף שלי נדרך, הראש שלי השתולל, והלב? רקד טראנס. אם היא הייתה לידי, גם כשהשמיים רעדו מפיצוצים, הייתי בשלווה. אבל כשהיינו בשני בתים נפרדים? אפילו ששרר שקט מופתי בחוץ, הראש שלי רעש מבפנים.
בקבוצות הגרושים בפייסבוק שמחתי לגלות (זה סבבה להגיד ש"שמחתי"?) שאני לא היחידה. יש עוד אמהות שלא רק התקשו לשחרר את הילדים לבתים של חברים, אלא שגם כשהם, היו אצל האבא, הרגישו שהדאגה פרטה להן על כל נים. ברור להן שהגרוש שלהן אחראי, בדיוק כמו שלי, ברור. אם נהיה כנות (במידה וזה לא היה מובן עד עכשיו מהנטייה שלי לרוץ בחוץ בזמן טילים), הגרוש שלי הרבה יותר אחראי ממני. בואו נגיד שאם חלילה נצטרך להישאר שעות ארוכות במרחב מוגן, הבת שלי הרבה יותר מסודרת אצלו. יש שם תאורת חירום, ווקי־טוקי, ארגזי מים, שימורים, חטיפים, ערכת חילוץ של יחידת עוקץ, לא אתפלא גם אם פצצת עשן. ואצלי? אולי במגירה תמצאו כמה סוכריות מנטה, שבטח פג תוקפן.
מנגד, התוודעתי גם לאמהות מהצד השני. כאלה שאמרו שהמלחמה עצמה הכניסה אותן לחרדה כל כך משתקת, שדווקא הימים שבהם הילדים היו איתן, היו הקשים מכולם. כי אז צריך היה לשדר תפקוד, יציבות, להיות "המבוגר האחראי". וכשאת בקושי נושמת, אבל צריכה כל הזמן לחייך ולהרגיע, זה כמו לקבל אוסקר על תפקיד שלא ביקשת לשחק בו.
חלקן הודו שברגעים הללו היו מעדיפות שהילדים יהיו אצל האבא, או אפילו… שלא היו מתגרשות. כי, כן: את לומדת לחיות עם הדוחק הכלכלי, עם החגים שאת לא עושה עם ילדייך, עם התמונות שלהם בסטורי מחופשה שאת לא חלק ממנה. אבל להיות לבד בממ"ד עם ילדים מפוחדים, או גרוע מזה: להיות לבד ולדמיין אותם מפוחדים - זה מינוס אטומי. ויותר מזה: מינוס גיאופוליטי.
אני די בטוחה שגרושות משוודיה לא צריכות להתמודד עם זה. הן אולי מקטרות: "גוסטב נסע לסן מוריץ עם אבא שלו, אני לא אראה אותו עושה סנובורד בפעם הראשונה", אבל הן לא כותבות לחברות: "גוסטב במקלט עם אבא שלו, אמרו שנפל טיל לידם. אני לא נושמת כבר שעה". זה קורה רק פה או בעיקר פה. לגרושות הישראליות.
אבל מי יודע, אולי עכשיו, בזכות טראמפ, גם אנחנו נוכל להתפנות לשאלות הקיומיות באמת: האם המנורה בסייל של איקאה מתאימה לקונסולה בכניסה.