בחיי, הייתי בטוחה שאני מדהימה. מקסימה אפילו. כזו שעומדת במילה שלה, אכפתית ואמפתית במידות של קדושה. עד שלאחרונה נתקלתי בו במקרה, והתברר, ובכן, שעפתי על עצמי הכי לא בצדק. הוא ממש לא חשב עליי ככה. אפילו להפך. אבל רגע. נחזור להתחלה.
לפני שלוש שנים הכרנו בפייסבוק ויצאנו לדייט. הוא היה בחור מקסים - נאה, אינטליגנט, הכול לפי הצ'ק־ליסט. אבל מהרגע הראשון שעינינו נפגשו, הרגשתי את זה מיד: אפס משיכה. למרות שממש רציתי, כן? במשך שעה שלמה הסתכלתי עליו לוגם קפוצ'ינו וניסיתי לשכנע את עצמי: "אולי בכל זאת? אולי הוא יגיד משהו מרתק ופתאום ארגיש שבא לי לנשק את הקצף משפתיו בסערה?". אבל בסוף הפגישה היה לי ברור, כצפוי, שלא.
וכפי שאני תמיד עושה במקרים כאלה, כי אני הרי אדם ישר, ערכי ובוגר, מיד כשהגעתי הביתה שלחתי את הודעת הנימוס הקלאסית: "היה ממש כיף להכיר, אתה מדהים, אבל לצערי לא הרגשתי את הניצוץ שיכול להוביל למשהו רומנטי. אשמח מאוד שנישאר חברים". הוא ענה בנימוס שגם לו היה כיף ושהוא ישמח. ואני? תייקתי זאת תחת "משימה הושלמה בהצלחה".
חודש אחרי כן ישבתי עם חברה גרושה, ופתאום נדלקה לי נורה: הוא! הוא יכול להיות מושלם בשבילה! הראיתי לה תמונות, היא התלהבה, ומיד שלחתי לו הודעה. סיפרתי שיש לי חברה מהממת, שלדעתי הם לגמרי יתאימו, וצירפתי את הפייסבוק שלה. הוא ענה שהיא חמודה ושהוא יכתוב לה, ואני, כמובן, המשכתי להחמיא לעצמי בלב: אין, יפעת, את פשוט נשמה טהורה. דואגת למצב הרומנטי של סובבייך, גם אם עדיין לא מצאת בעצמך את האחד. אמא תרזה של גוש דן.
רק שהוא לא כתב לה. ולאחרונה כאמור, נתקלתי בו. אחרי שיחת נימוסין לא התאפקתי ושאלתי "למה?". ואז הוא הפתיע. אמר שההודעה שלי ממש לא עשתה לו נעים. אפילו פגעה בו. כשראה את השם שלי על הצג, חשב לרגע שהתחרטתי, שבא לי שניפגש. אבל בלי התרעה חטף דחייה שנייה, רק הפעם עם פרס ניחומים: "אתה לא מתאים לי, אבל הנה חברה שלי, אולי היא תרצה אותך".
ואז הוסיף: "אני גם חייב להגיד לך שאין דבר יותר מעצבן ממישהי שאומרת אחרי דייט: 'בוא נישאר חברים'. גבר בן 50 לא מחפש עוד חברים. יש לי מספיק".
נשארתי המומה. אבל בהמשך ניסיתי לרגע להפוך את התסריט: מה היה קורה אם אני הייתי יוצאת לדייט עם מישהו שממש מצא חן בעיניי, הוא היה חותך אותי בטקט, ופתאום שולח הודעה: "היי יפעת, תשמעי, את לא הטעם שלי, אבל יש לי חבר מהמילואים שדווקא יכול לזרום עלייך". אני די בטוחה שלא הייתי חושבת "וואו, איזה גבר מקסים ומפרגן". הייתי מרגישה בעיקר כמו מוצר מאובק במדף עודפים, כזה שמעבירים הלאה בהנחה.
גם לגבי "בוא נישאר חברים", חשבתי שבסוף הוא צודק. מאיפה באמת היוהרה להניח שמישהו שזה עתה דחינו, משתוקק לצרף אותנו למעגל החברתי שלו? "לא בא לי לנשק אותך, אבל בא לי שתעזור לי להעביר דירה ביום שישי?". זו העסקה שאנחנו מציעות? ומצד שני, אולי אני סתם מחמירה ומכלילה? אולי יש גברים שדווקא יעופו על זה שבחורה שלא רצתה אותם תשדך להם חברה? אולי יש נשים שכן ישמחו שגבר שלא היה בעניין יציע להן מישהו אחר? באמת שאשמח לדעת. כי אולי תכלס אני מדהימה אחרי הכול.
