כשמירב בלומנפלד בת ה־47 חזרה מביקור בישראל לאי קופנגן בתאילנד, מקום מגוריה, כשהיא נושאת בטן הריונית – התגובות נעו בין הלם להשתאות. "נשים שראו אותי היו בשוק", היא מספרת. "כולם ידעו שאני נוסעת לישראל לטיפולי פוריות, אבל כשחזרתי בהיריון חשבו שאני מכשפה. כמות המחמאות שקיבלתי הייתה גדולה וזה היה נעים. אמנם הגוף שלי הפסיק לייצר ביציות בערך בגיל 40, אבל הוא עושה הרבה דברים אחרים מצוין, ואני ממש מודה לו על זה".
לפני חודש וחצי ילדה בלומנפלד בבנגקוק את בנה השני, מעין, אח לתמרה בת הארבע וחצי. שני הילדים נולדו מתרומת ביצית מאותה תורמת, אחרי שנים של טיפולי פוריות שלא צלחו. "תמרה הגיעה לעולם אחרי שלוש שנים של טיפולים, שכללו שבעה ניסיונות של הפריה חוץ־גופית, ואחר כך עוד שנה של טיפולים בתרומת ביצית", היא מספרת. "בדרך היו לנו שתי תורמות ושתי הפלות. היו לנו חמישה ניסיונות של התורמת הראשונה שלא צלחו, ואז החלפנו תורמת. הייתי בטוחה שאחרי שהחלטתי לעבור לתרומת ביצית, אני עולה על מסלול המנצחים ותכף זה קורה לי, אבל גם שם היה לי סיבוב לא פשוט. מעין לעומת זאת נקלט על הוואן".
איך העזת לחשוב על ילד שני אחרי כל מה שעברתם?
"המזל הוא שנשארו לנו שלושה עוברים מוקפאים מהתהליך של תמרה. אם זה לא היה המצב, אולי לא הייתי חוזרת על הסיפור הזה. מתברר שהכול לטובה, גם כשזה לא מצליח והלב כל כך כואב. בסוף קיבלתי עוד עוברים שאחד מהם הוא אח של הבת שלי. חודש לפני ההחלטה ללכת על זה עוד היססתי וחשבתי לוותר, אבל העוברים האלה קראו לי".
איך היה לעבור היריון בגיל הזה?
"היריון בגיל 47 זה דילוגים ומחולות, אפילו יותר טוב מההיריון הראשון בגיל 43, שם הייתה לי חרדה לאבד. כבר לא התייחסתי למונח 'היריון בסיכון'. כל ההיריון טיילנו. היינו בברלין, וייטנאם וסינגפור והכול עבר פיקס עד הרגע האחרון. תכלס זה גם יכול להיות בלתי נסבל בגיל צעיר. כל אחת והקלף שלה".
לא חששת ללדת את מעין בתאילנד?
"תאילנד זה לא מה שחושבים, הכול שם סופר־מתקדם ומאוד אסתטי. אני פחדנית, ולכן מראש הלכתי על ניתוח קיסרי בשתי הלידות. בלידה של תמרה, שהתקיימה בארץ, בחרתי ללדת בקיסרי־צרפתי, שבו היולדת לוקחת חלק פעיל. לקראת הלידה של מעין, ד"ר ישראל הנדלר, שביצע את הניתוח, הגיע במיוחד לתאילנד, והלכנו יחד לפגוש את הרופאים בבית החולים בבנגקוק ולשכנע אותם לנתח אותי בשיטה הזאת. לצערי הם לא הסכימו, אז את מעין ילדתי בקיסרי רגיל. היום, חודש וחצי אחרי, אני סבבה לגמרי".
הייתי שבר כלי
בלומנפלד, אשת יחסי ציבור בתחום המוזיקה, מספרת שבצעירותה הייתה "הכי קונפורמיסטית בעולם, נורמטיבית ברמות שעמום. אם היית רואה את קורות החיים שלי היית נרדמת". בעשור האחרון, לעומת זאת, החיים שלה רחוקים מלהיות שגרתיים. זה שלוש שנים שהיא מתגוררת בקופנגן עם בעלה יאיר יונה (43), מורה להתפתחות אישית ואביהם הביולוגי של תמרה ומעין, בווילה עם בריכה שבנו.
"נשים שעשו ילד מתרומה אומרות לי 'אם רק הייתי יודעת שככה ארגיש, הייתי עושה את זה קודם'. מלא אומרים שתמרה דומה לי, אבל זה באמת לא מעניין אותי"
"כשתמרה הייתה בת שנתיים היינו כאן חודש והיה לנו נורא כיף", היא מספרת. "ראינו ישראלים שגרים כאן ומקימים קהילה, ואמרנו 'יאללה, עוד שנה נעבור'. בנינו כאן בית, כי יכולנו להרשות את זה לעצמנו - המחירים פה זה לא מה שאנחנו מכירים מהארץ. בישראל כבר מאוד התקשינו כלכלית. בקושי יצאנו יחד, כי היה יקר מדי להביא בייביסיטר, וכאן בייביסיטר עולה שליש.
"קופנגן מתאימה לנו. היא קצת תל אביב מבחינת מסיבות ואנשים שמחפשים חיי משפחה, אבל גם את הכיף שמעבר לזה. זה מקום שמאוד מעודד התפתחות אישית ורוחנית. תמרה לומדת בגן פרטי יחד עם ילדים מכל העולם ובעיקר מישראל. האנגלית שלה כבר יותר טובה משלי".
את יונה הכירה לפני שבע שנים במועדון "הבלוק" בתל אביב. "הכרנו דקה אחרי שאמא שלי נפטרה, הייתי רווקה עשר שנים וזה הרגיש כאילו היא שלחה אותו", היא נזכרת. "אני 1.85 מטר, גובה חריג מאוד לאישה, וזה הקשה עליי למצוא זוגיות. יאיר נמוך ממני בעשרה ס"מ".
שבע שנים לפני שהכירה את יונה, בלומנפלד הייתה נשואה זמן קצר לגבר אחר. הוא נפרד ממנה בעיצומו של ירח הדבש שלהם בדרום אמריקה, לאחר שהתאהב באישה אחרת. "אחרי שהכרנו לא זזנו אחד מהשני, ואחרי שנה של מגורים משותפים זה פשוט קרה", היא מספרת על ההחלטה להתחתן. "התחברנו בנשמות, אבל בדיעבד אני חושבת שהזוגיות הזו הייתה חסרה הרבה אלמנטים שלא שמנו לב אליהם, כמו משיכה, התפתחות כזוג, שאיפות כלכליות. אני עבדתי אז בהייטק והוא עבד בכל מיני עבודות זמניות".
אז איך הגעתם לחתונה?
"אמא שלי רצתה שנתחתן, אמרתי לו את זה והוא אמר לי 'טוב'. הלכנו לראות גני אירועים וזה לא עניין אותו בכלל. בסוף התחתנו על הגג של הדירה השכורה שלנו.
"אחרי כמה חודשים יצאנו לירח דבש וואן וויי טיקט לדרום אמריקה. היינו בקובה ובמקסיקו, ואחרי חודשיים פגשנו בקוסטה ריקה צרפתייה מהממת. פתאום בלילות היה לו חם מדי בבונגלו והוא רצה לצאת להתאוורר. הוא התחיל להתרחק ממני, והיינו חברים כל כך טובים. לא הבנתי מה עשיתי לו".
"כל הזמן שאלתי את עצמי איך זה שאני לבד כל כך הרבה זמן, עד שפגשתי את יאיר והבנתי שלוקח זמן למצוא מישהו כזה. הוא האיש הכי טוב בעולם"
איך גילית?
"בסוף הוא סיפר לי. הוא אמר שזו הפעם הראשונה שהוא מכיר מישהי שמעניינת אותו. אמרתי – אוקיי, קורה, בסדר, נתגבר על זה. אמרתי לו 'בוא נחזור לארץ, היה לנו טוב שם', ואז הוא אמר שהוא חייב להיות עם עצמו ועזב אותי לבד בקוסטה ריקה. אחי ניסה לשכנע אותי להמשיך את הטיול בלעדיו, אבל הלב שלי היה שבור. בסוף חזרנו יחד לישראל. לא ידעתי לאן זה הולך עד שראיתי את המיילים שלו והבנתי שיש ביניהם עדיין קשר רומנטי. הזוגיות כמובן הסתיימה".
איך האירוע הזה השפיע עלייך?
"הייתי שבר כלי אחרי הגירושים. גם התביישתי. היינו חמש שנים יחד, היינו חמודים, עם חתונה מגניבה ונסיעה לשנה לטיול בעולם. פתאום אנחנו חוזרים פרודים אחרי שלושה חודשים. זה היה קשה לעיכול, גם לי וגם לסביבה. עד היום אני מופתעת שהסיפור הזה הוא עליי. כמה אפשר להרגיש כל כך בהיי ובטוב ברגע מסוים, ולא הרבה זמן אחר כך להיות בקרשים".
לאחר גירושיה הייתה רווקה במשך עשר שנים. בתקופה הזו הרהרה מדי פעם באפשרות להיות אם יחידנית, אבל מיד גנזה את הרעיון. "כשאמא שלי חלתה בסרטן רציתי להביא לעולם ילד לבד, חשבתי שאולי זה ישאיר אותה בחיים, אבל היא אמרה 'את לא יכולה לבד', וויתרתי".
איך הכרת את יאיר?
"באותה תקופה הגעתי כל שבוע למועדון 'הבלוק', ויום אחד הוא הגיע לשם עם האחיינית שלי. הוא היה אז מוזיקאי וניגן בלהקה עם בן הזוג שלה. רקדנו אחד מול השנייה והרגשתי שיש בינינו חיבור. שבוע אחרי זה שוב נפגשנו שם, ואז פתאום התנשקנו, וזה פשוט נהיה. כל הזמן שאלתי את עצמי איך זה שאני לבד כל כך הרבה זמן, עד שפגשתי אותו והבנתי שלוקח זמן למצוא מישהו כזה. הוא האיש הכי טוב בעולם. כחצי שנה אחרי שהכרנו עברנו לגור ביחד, וכעבור שנה נוספת התחתנו. עשינו מסיבת חתונה שהייתה בעצם מסיבת פורים עם מאה מוזמנים בתחפושות ורצפת דיסקו".
דיברתם על ילדים?
"הוא ישר אמר לי שהוא לא רוצה ילדים. למרות שהייתי כבר בת 39 זה לא היה דחוף לי, חייתי חיים של ילדה. הלכתי כל יום להופעות, למסיבות, הייתי ציפור דרור, אבל בפנים, בלב, ידעתי שאני לא יכולה לוותר על זה. אמרתי לו 'אם זה יעבוד בינינו, בעוד חצי שנה אעלה שוב את הנושא'. אחרי חצי שנה הוא התאהב בי כל כך, שהוא בעצמו אמר לי 'אם את רוצה ילד, יהיה לך ילד'. הוא ליווה במסירות את כל הטיפולים. הלכנו על הסיפור הזה ביחד".
זרע של צדיק
כשבלומנפלד ובעלה התחילו בניסיונות להשיג היריון, היא כבר הייתה בת 40. "לא הופתעתי כשהרופא אמר לי שאצטרך טיפולי פוריות. באיזשהו שלב הוא אמר: 'היית צריכה מזמן להגיע, את כבר לא תוכלי להיות אמא ביולוגית, אצלך זה רק תרומת ביצית'. ואז הוא פנה ליאיר ואמר לו 'כל הכבוד, יש לך זרע של צדיק'".
איך הגבת?
"בקושי הבנתי מה נפל עליי. היה לי ממש קשה לשמוע את זה. אין אישה שאומרים לה 'תרומת ביצית', והיא לא בוכה. אבל ככל שגבר הרצון להיות אמא הסכמתי לעשות הכול בשביל זה. לא היה אכפת לי באיזה מדע בדיוני להשתמש, העיקר להיות אמא. תחשבי ש־30 שנה אחורה כנראה לא הייתי יכולה להיות בהיריון. חשוב להגיד שארבע שנים אני ללא מחזור, אבל בתרומת ביצית אין שום בעיה להיקלט בגיל מאוחר".
היה קשה לשחרר את הרצון להיות אמא מבחינה גנטית?
"ברור שהיה קשה. אבל אז שמעתי את העיתונאית שרית מגן, שכתבה את הספר 'ילד משלך', אומרת באיזה פודקאסט שיש סטטיסטיקה של 60% קליטה מתרומת ביצית. אמרתי לעצמי 'מה, יכול להיות שאני יכולה לקבל מספרים כאלה של הצלחה?' לאט־לאט השתכנעתי שזו הדרך".
איך הרגשת כשהפכת לאמא בפעם הראשונה?
"ברמה הרגשית היה לי דיכאון אחרי לידה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שפגשתי דיכאון, ממש נבהלתי. לא הבנתי איך הגשמתי חלום ויש לי בת כל כך מהממת ואני מרגישה ככה. הייתי גם חרדה לאבד אותה, לא סמכתי על עצמי בכלום. הכול הרגיש מלנכולי, כאילו העולם עצר מלכת. חברה שלי באה לגור אצלי וסוג של גידלנו את תמרה ביחד. במקביל הלכתי לטיפול פסיכולוגי, וזה היה הצעד הראשון בהחלמה שלי".
והיום את בעצמך מלווה נשים אחרות בדרך אל האימהות.
"כן. יש לי קורס דיגיטלי ואני מגישה את הפודקאסט 'ביצית של תקווה' (שבו היא מראיינת נשים על דרכן לאימהות, ד"ח). אני אומרת להן: 'יש תקווה. אל תאשימו את עצמכן ואל תשפטו את עצמכן'. כמעט כל הנשים שנמצאות בטיפולי פוריות מקיימות יחסים לא טובים עם עצמן ועם הגןף שלהן, הרבה מהן חוות מצבי רוח ודיכאון. אני רוצה לעזור להן להסתכל על עצמן בצורה חומלת יותר, להיות גאות ולעוף על עצמן שהן כל כך מתאמצות להגשים חלום. אני רואה את הייאוש שלהן וזה כואב לי מאוד. אמרתי שאם אצליח לחסוך להן כמה שנים של טיפולים, להגיד להן שהן יכולות להחזיק תינוק גם אם הוא לא יצא מהגנים שלהן, זכיתי".
"התביישתי אחרי הגירושים מבעלי הראשון. היינו חמודים, עם חתונה מגניבה ונסיעה לטיול בעולם. פתאום אנחנו חוזרים פרודים. אני מופתעת שהסיפור הזה הוא עליי"
מה את אומרת לנשים שחוששות להיעזר בתרומת ביצית מחשש שזה ישפיע על היחס לילד?
"אני אומרת להן שהקשר בין אם לילד לא נבנה מהביצית, אלא מהחוויה שהאמא נותנת לו לאורך החיים. החיבור נוצר מתוך המגע, המבטים, הקולות, החיבוקים והיומיום המשותף, והוא נבנה צעד אחרי צעד. ילד מרגיש מי האמא שלו דרך הלב, לא דרך הגנטיקה. החיבור הוא לא משהו שמגיע ברגע אחד קסום, אלא תהליך מתמשך שמתפתח עם הזמן. נשים שעשו ילד מתרומה אומרות לי 'אם רק הייתי יודעת שככה ארגיש, הייתי עושה את זה קודם'. אגב, במקרה שלי אישית, איכשהו מלא אומרים שתמרה דומה לי. זה נחמד, אבל זה באמת לא מעניין אותי".
את מדברת איתה על זה?
"בוודאי, אני אומרת לה שאמא הייתה צריכה עזרה. אני מקלילה. אם אנחנו לא עושים סיפור, אז אין סיפור".
הבת של שלום חנוך
בלומנפלד, כיום בעלת משרד יחסי הציבור "מיוזיק פקטורי", גדלה בנצרת עילית. בגיל 21 עברה לתל אביב, סיימה תואר שני בהתנהגות ארגונית ועבדה במשאבי אנוש בחברת הייטק. "לעבוד 12 שעות ביום תחת אורות ניאון היה קשוח. בשלב מסוים לא יכולתי לשאת את זה והחלטתי לעזוב. שנתיים הייתי בלי עבודה קבועה, עד שהתגלגלתי ליחסי ציבור למוזיקאים".
איך זה קרה?
"העליתי פוסט בפייסבוק שאני מחפשת עבודה, וחברה הציעה לי לעבוד בחברה שעשתה הפצה של דיסקים לחנויות. השכר היה נמוך אבל עפתי על זה. אחרי שנה הבעלים פשט את הרגל והחלטתי להיות עצמאית.
"מההתחלה נמשכתי לאמנים בתחילת דרכם, כי הם לא לוקחים כמובן מאליו שום דבר. כל השמעה של שיר ברדיו מרגשת אותם, כל אייטם בעיתון מעיף אותם. הרגשתי שיש לי ערך משמעותי להוסיף להם, לעומת המוזיקאים המוכרים יותר שכבר לא מתרגשים מכלום. עבדתי עם כמה בנים של כמו נועם בנאי, הבן של מאיר; איתי סחרוף, הבן של ברי; תומר עפרון, הבן של סי היימן ורומי חנוך, הבת של שלום".
את רואה דמיון בין ליווי מוזיקאים לליווי נשים בדרך אל האימהות?
"הכול אותו דבר, כל הנשמות רוצות להגשים חלום. אחד רוצה לפרוץ עם המוזיקה שלו ואחת רוצה להיות אמא, כולם רוצים שיקשיבו להם. המשותף הוא חוסר הוודאות וההבנה שלא תמיד הדברים תלויים בך. את יכולה לעשות עוד ניסיון להרות או לעשות עוד ניסיון להוציא שיר לרדיו, לפעמים זה מצליח ולפעמים לא קורה כלום. המטרה היא לנסות עד שזה מצליח".
