כבר שלוש שנים שהבן שלי משחק כדורגל בליגה של המקצוענים. אני זוכרת את עצמי כשהוא רק התחיל, בגיל תשע, תופסת פינה צדדית ביציע, גוללת חרישית בנייד כדי לא להפריע להורים האחרים לחטוף התמוטטות עצבים. מדי פעם הייתי מרימה את הראש, רק כדי לראות שהילד בסדר. אם הייתי צריכה להקביל את עצמי לטרנד מעולמות האופנה, הייתי בוחרת ביוקרה שקטה. בחורה קטנה וקוקטית שמדי פעם מריעה כשהכדור נכנס לשער הלא נכון (זה נורא מבלבל כשהשוערים לבושים באותו צבע). אף פעם לא באמת הבנתי את הטירוף שאוחז הורים בזמן שהילדים שלהם נלחמים על כדור. האם הבטתי בהם בעיניים שיפוטיות? הבטתי. האם הלכתי רכיל מאחורי גבם? הלכתי. האם סברתי שאני חכמה יותר מהם? סברתי.
קאט למאי 2026: אני מגיעה למגרש עם כל המטר חמישים שלי ומוודאת שהילד יודע שאני שם באמצעות צווחה: "תווווווווום, אמא פההההה כפרה!", כאחרונת הטורטלים. לא משנה באיזה חלק של המגרש הוא נמצא – הילד שומע אותי היטב. מרגע שנחתו רגליי על ערימות של קליפות גרעינים ביציע, אני כל כולי בתוך האירוע, מושקעת רגשית כאילו שאני אברם גרנט ומיליוני דולרים מונחים כעת על הכף.
אני לא יודעת לומר מתי בדיוק זה קרה, אבל באיזשהו שלב הפסקתי לשלוט על דברים שיוצאים לי מהפה בזמן שהבן שלי משחק ועל העוצמה שבה הם נאמרים. בהתחלה הילד היה מבסוט שאני מעודדת אותו, כי אבא שלו מעולם לא יצא מגדרו בגלל גול או קילל את האמאמא של השופט הבן אלף שגנב לנו את המשחק גביע. היום הוא ודאי יעדיף שאשאר בבית, אבל טו לייט – יצא המרצע מן השק והוא קולני, אז פאק.
באותו משחק גביע גורלי, אגב, הבן שלי הכניס גול בדקה ה־80 ומשהו ועלינו ליתרון 1:0 על קבוצה ממש חזקה. את צווחות השמחה והבכי שיצאו ממני באותו אירוע מביך - אני לא יכולה להסביר במילים. להערכתי, כשהילד נולד אני לא שמחתי ככה. האופוריה, אגב, נקטעה מהר מאוד לאחר שהקבוצה היריבה הכניסה גול משווה ועברנו להכרעה בפנדלים. כל כך ברור ששום אישה לא הייתה מעורבת בהליך הזה של מה עושים בכדורגל במצב של שוויון - כי תנו לי לומר לכן, פנדלים הם השטן. אירוע לב בהתהוות. אסון שרק מחכה לקרות. אני דיברתי שם עם אלוהים, נדרתי נדרים והבטחתי הבטחות שלא ברור לי איך מקיימים. איזה מזל שהפסדנו.
בשבוע שעבר חמי וחמותי קפצו למגרש להביא משהו ונשארו כמה דקות כדי לצפות בנכד. כהרגלם בקודש, החמודים האלו הביאו איתם סנדביצ'ים, למקרה שיתקוף רעב את מי מהנוכחים (אצלנו במשפחה מעדיפים שכטב"ם יתקוף ולא חלילה רעב). "איזה יופי שבאתם!", שמחתי לראות אותם. "אבל בשביל מה הסנדביצ'ים? מצחיקולים. אנחנו מסוגלים להעביר 90 דקות בלי ללעוס משהו חחחח...", הוספתי. באותו רגע היה לי ברור שהם הולכים לצפות בצד שלי שהם לא מכירים – למרות שהם מכירים אותי מאז שאני קטנה.
חמש שניות אחרי, הכדור הגיע לרגל של תום שלי, כאשר שחקן מהקבוצה היריבה משך לו בחולצה והפיל אותו ברחבה. והשופטת? לא שרקה. כן, דווקא במשחק הזה הייתה שופטת – וכפמיניסטית שחשוב לה להעצים נשים, נאלצתי לעצור את עצמי מלהגיד לה מה אני חושבת עליה פלוס כמה דורות אחורה במשפחה שלה. כמובן שכדי להירגע מעוגמת הנפש, תקעתי את כל הסנדביצ'ים שהופיעו במערכה הראשונה.
נכון, יוצא שאני מביכה את עצמי משבת לשבת, פלוס חמי וחמותי לא יסתכלו עליי יותר באותו האופן לעולם. מה לעשות? לכו תסבירו לאנשים שזה לא הניצחון שמניע אותך – זה הלב שלך שרץ עכשיו על המגרש ואת רק רוצה לראות אותו זורח. אמנם הלב הזה הבטיח לרוקן את המדיח ולא עשה את זה ורבתם פיצוצים רגע לפני שיצאתם מהבית, ועדיין.
