ללי שמר חושפת מכתבים גנוזים של אמה, נעמי שמר, בסרט חדש "נעמי שמר, בין דשא לאבן", שיוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה בחול המועד סוכות ובהמשך ישודר ב'כאן בוקס' (בשני חלקים, 29־28 בספטמבר).
נתחיל בשאלה המתבקשת: איך זה להיות הבת של נעמי שמר?
"בילדות המוקדמת זה היה הרבה יותר מורכב ומאתגר. הייתה קירבה גדולה מאוד בינינו, אבל בשנים הראשונות לחייה היא הייתה מסורה כל כולה לעבודה. היא הייתה פרי ספיריט שעושה ואומרת מה שבא לה, והייתה גם די אימפולסיבית. אמא שלי הייתה בן אדם חם מאוד, אבל החום היה לכל הכיוונים – כועסת על כלום ואחר כך מצטערת ועוברת הלאה ואני עוד תקועה בצער ובעלבון, כי אני הפוכה ממנה.
"בגיל ההתבגרות גם אני אמרתי דברים שהיו קשים לה, לא חסכתי, אבל בתור ילדה קטנה חוסר היציבות והתחושה שיש דברים נורא חשובים שהם לא בדיוק אני, לא היו קלים.
אם התחשק לה לנסוע היא נסעה, קודם לארצות הברית לכמה חודשים ואחר כך גם לפריז. היא השאירה אותי אצל סבתא בקיבוץ ואחר כך עשתה מהומה גדולה כדי להביא אותי אליה. נורא נחמד שהיה חוץ לארץ, אבל בתור ילדה לא הבנתי מה יש לי לחפש שם".
"אמא הייתה אדם חם מאוד, אבל החום היה לכל הכיוונים, כועסת על כלום ואחר כך מצטערת ועוברת הלאה, אני הפוכה ממנה"
איך התייחסו אלייך בבית הספר, כשכל שנה נפתחת עם "בתשרי נתן הדקל" ומסתיימת ב"החגיגה נגמרת"?
"למדתי בא"ד גורדון בתל אביב, כולם שם היו בנים של, אנשי רוח, עיתונאים וסלבס, למשל, עלי מוהר, הבן של יחיאל מוהר. המורים די עזבו אותי בשקט, יכולתי לשיר ולנגן בכיף".
חשבת ללכת בדרכה המוזיקלית?
"יש לי נטייה מוזיקלית, אבל נלחמתי בה. העדפתי את הריקוד, רקדתי הרבה שנים אצל רנה שיינפלד, ולפני 22 שנה הגשמתי חלום והפכתי את התחביב למקצוע. הלכתי ללמוד תנועה והיום אני מורה לתנועה.
"לפני כן הייתי עורכת ספרים במקצועי, ובשנים האחרונות רתמתי את כישורי העריכה והכתיבה שלי לעריכת המורשת של אמא שלי. אני מרצה עליה, מופיעה ומנחה ערבי זמר ותרבות, וזה הדבר הכי מרגש והכי מעניין שיכולתי לחלום עליו בשלב זה של חיי. אני מופיעה עם נתן סלור, הנכד של נתן אלתרמן, במופע שנקרא 'שמר פינת אלתרמן' ובמופע נוסף עם ורד פיקר ותמר גלעדי, גיסתי האהובה, שנקרא 'פסיפס נשי'".
בסרט נחשפת מערכת יחסים מורכבת עם אמך גם בבגרותך.
"הסרט עוסק במורכבות היחסים בעיקר סביב פוליטיקה. היא עברה צד ויצאה בהתבטאויות ימניות חריפות מאוד, ואותי זה קומם כי הדעות שלי התפתחו לכיוון ההפוך. אם גמרנו לריב את גיל ההתבגרות, התחלנו לריב על פוליטיקה. זה היה קושי ממשי עם הרבה מאוד ויכוחים שהגיעו עד לדמעות ולטריקת דלתות".
"כשאמא הכירה את אבי, גדעון שמר, הוא היה מוכר והיא אלמונית. כשהיא התחילה להתפרסם, לו כבר לא הייתה עבודה. הוא היה אומלל"
מה היא הייתה אומרת על המצב בארץ, לו הייתה חיה היום?
"אין לי מושג ואסור לנחש, היא היא הייתה 'פתאומית לעד' בלשון אלתרמן. אף אחד לא חשב ולא ציפה שאחרי רצח יצחק רבין היא תספיד אותו ותכתוב עליו שיר כל כך מרגש כמו 'רב חובל'".
איך את מרגישה לקראת שידור הסרט?
"עברנו תהליך מאוד לא קל, אבל בסופו של דבר שיתפנו פעולה ואפשרנו לחשוף דברים מאוד אישיים של אמא, כי הדמות שלה מרתקת והיצירה שלה היא חלק מהמורשת שלנו.
"כשראינו קטעים מהסרט היה לפעמים קצת לא נוח, אבל הכול היה במסגרת המנדט שיוצרי הסרט, רון עומר ושי להב, קיבלו".
כל כך הרבה נכתב ונאמר עליה, אפשר לצפות לגילויים חדשים?
"הם יצרו רצף יפה מאוד מהילדות המאוד לא פשוטה בקיבוץ והייעוד שהיא הרגישה שיש לה, ובין אורח חייה ומה שקרה לה בהמשך. גם המכתבים שנחשפים בפעם הראשונה הם באמת מקור נפלא להלך הרוח שלה, כי זה באמת מראה את האישיות המורכבת והייחודית שלה".
את מתכוונת, למשל, למכתב שבו היא מבקשת מהוריה לא להתבייש בה יותר מדי, וכותבת להם: "אולי כדאי לא לשפוט את מעשיי לפי מה שחושבים עליהם בקיבוץ".
"זה מדהים, נכון? הקיבוץ של אז היה מאוד תובעני. לא מספיק שאת לא חקלאית, לפחות תהיי רצינית. שלחו אותך לאקדמיה, מה את כותבת שטויות כאלה? היא ממש התביישה וזה ניכר במכתבים שהיא שלחה להוריה, שהיו כאובים מאוד, מאוכזבים, מלאי עלבון וצער. לקח הרבה מאוד שנים עד שהם קיבלו את זה שהיא כותבת פזמונים. המפנה חל עם 'ירושלים של זהב', זו הייתה הפעם הראשונה והכמעט יחידה שאמא שלה כתבה לה מכתב אוהב ומעריך, עדות יחידה לגאווה שלה.
"זה לא היה הקושי היחיד שלה, אחרי הפרידה מאבא שלי, השחקן גדעון שמר, היא חוותה שנים סוערות, נלחמה על פרנסה ועל המקום שלה בעולם התרבות שהיה אז עולם גברי מאוד".
"עברנו תהליך לא קל, אבל בסופו של דבר שיתפנו פעולה ואפשרנו לחשוף דברים מאוד אישיים של אמא, כי הדמות שלה מרתקת"
את זוכרת את הורייך ביחד?
"לא, הייתי בת ארבע כשהם נפרדו. לקח להם הרבה מאוד שנים להתגרש סופית. רק כשכל אחד מהם כבר עמד להתחתן עם מישהו אחר, הם סגרו עניין ברבנות".
בסרט אנחנו מגלים גם את הסיבה לפרידה שלהם.
"כשהם הכירו הוא כבר היה מוכר ומצליח והיא הייתה אלמונית. הוא מאוד עזר לה ופתאום היא התחילה להתפרסם ולו כבר לא הייתה עבודה. הוא היה אומלל מאוד והיה לו קשה עם זה שהיא פתאום כל כך מצליחה".
איזה קשר היה לך איתו אחרי הפרידה?
"קודם כול הוא נעלם לשנתיים ללונדון, הפך שם מבמאי לשחקן וכשחזר לארץ הייתה לו הצלחה יוצאת דופן. הייתי מאוד קשורה אליו בילדותי המוקדמת, הוא היה חסר לי מאוד, אבל כשאמא נסעה לניו יורק לחודשים ארוכים, היה לי קשה יותר".
איך הרגשת כשמרדכי הורוביץ, בעלה השני של אמך, נכנס לחייכן?
"שמחתי, בוודאי מבחינה כלכלית. אמנם גם היא הצליחה מבחינה כלכלית, אבל לא ידעה לשמור על הכסף. היא הייתה מקבלת צ'ק וטסה לפריז. הוא היה יקה, אחראי, הוא הרגיע את המערכת ועשה לנו סדר. נהיינו משפחה יציבה".
ואז פתאום יש לך אח תינוק, אחרי 14 שנה שאת הנסיכה היחידה בממלכה.
"איזו נסיכה? לא הייתי נסיכה אפילו לרגע. האמת היא שקרה לי נס, לכולם היו אחים ומאוד רציתי גם, עד שהגיע הדבר המתוק הזה. מאוד נהניתי ממנו, אבל כשהוא היה בן שש כבר לא הייתי בבית. יש בינינו קשר מאוד משמעותי – אריאל, תמר והילדים הם אוצר חיים בשבילי".
את מרוצה מהמקום שאמך תופסת בתרבות הישראלית ומהאופן שבו היא מונצחת?
"היא תופסת מקום יפה, מכובד ובמיוחד אהוב, ואני גם משתתפת במאמץ שזה יקרה. כמעט בכל עיר בארץ יש רחובות ובתי ספר על שמה. בתל אביב אין רחוב על שמה, אבל יש בית ספר נפלא בתל ברוך, וגם ברחוב רוטשילד בתל אביב יש שלט עם השיר 'העיר הלבנה'. את זה היא ממש ביקשה לפני מותה, וראש העיר נענה לבקשתה".
איזה שיר שלה את הכי אוהבת?
"בתקופות שונות אני אוהבת שירים שונים, אבל בעיניי פסגת היצירה שלה היא 'לשיר זה כמו להיות ירדן'".
איזה משפט שהיא כתבה הולך איתך?
"שורה מהשיר 'מה שלומך אחות', ששרות חוה אלברשטיין וריימונד אבקסיס: 'יד נעלמה כונסת, גם את פירורי החסד, גם את המכות'. ברגעים לא קלים אני משננת לעצמי את השורה הזאת כמנטרה. תחשבי רגע כמה שזה מנחם".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"מספר משלי: 'אל תען כסיל כאיוולתו פן תשווה לו גם אתה".
והעצה הכי גרועה?
"להישאר במקום, בזוגיות או בעבודה, גם אם לא תמיד טוב".
