סיפורה של ציפה רובין (80), אלמנה, אם לארבעה וסבתא ל־,11 חברת קיבוץ ניר עוז שפונתה מביתה שנשרףב־7 באוקטובר, מתגוררת בדיור מוגן "נווה אפעל":
"התחלתי את חיי בשואה. הוריי היו חברי גרעין ועמדו לעלות ארצה להגשמה בקיבוץ, אבל אז התחילה המלחמה ונמלי אירופה נסגרו. הגרעין התפזר, והוריי, שהיו אז חברים, ברחו מפולין לליטא, שבה עדיין היה שקט. בשלב מסוים הם הלכו לעירייה להתחתן ופגשו שם פרופסורית ליטאית שהתנגדה לנאצים וזייפה תעודות ליהודים. היא יצרה להם תעודות של נוצרים ולמחרת נתפסה ונרצחה. למרות התעודות הם הוכנסו עם כלל היהודים לגטו בפאתי וילנה. לאבא היה אישור עבודה והוא נכנס ויצא. אמא פגשה בגטו אישה ליטאית מבוגרת וענייה שהגיעה לשם ואמרה לה: 'אם תרצו לברוח, בואו אליי'. כשהחלו האקציות והיהודים החלו להתמעט, אבא ואמא ברחו אליה, לצריף נטול הרצפה שבו גרה עם בעלה. אבא יצא כנגר לכפרים רחוקים, שם שילמו לו במזון, ואחת לחודש היה חוזר בסתר ומביא להם אוכל. בדיעבד התברר שבמקלט בחצר הבית הוחבאה משפחה עם ילדים ובבית עצמו היה עוד נער יהודי. כעבור שנים, הוריי דאגו לבני הזוג שהחביאו אותם ושלחו להם חבילות, ובהמשך, לאחר פטירתם, הם הוכרו כחסידי אומות העולם.
בשלב מסוים אמא נכנסה להיריון ואני נולדתי ב־21 ביוני 1944. כיאה לתינוקת נוצרייה הוטבלתי בכנסייה וקראו לי על שם הקדושה פלורנטינה. כשהייתי בת שבוע וילנה הופצצה. רגע לפני שהצריף עף מההדף, עטפו אותי בכרית וזרקו אותי לבור ששימש מקלט ובו התחבאה המשפחה האחרת, ואמא ובני הזוג הליטאים הצטרפו אלינו.
הייתי בת שנה כשהסתיימה המלחמה. הצטרפנו לקבוצת יהודים שיצאה ארצה בדרכים מחתרתיות. הגענו למילאנו באיטליה, שהינו כשנה וטופלנו שם על ידי נציגי המדינה שבדרך. לישראל הגענו ב־1947, עם תעודות שאולות, כדי לעקוף את איסורי המנדט הבריטי על עליית יהודים.
אחרי שלושה שבועות במחנה אוהלים עברנו לדירה בגבעת שמואל. אבא גויס למלחמה, אמא עבדה בקטיף תפוזים, ואותי הכניסו למעון של ויצו. הייתי בת שלוש וחצי. שנתיים אחר כך נולדה אחותי הצברית.
לא גדלתי כדור שני לשואה. ההורים לא רצו לספר לי על קורותיהם בשואה, 'כי לילדים לא מספרים זוועות'. הם עצמם למדו מיד עברית והתערו בארץ. הייתה לי ילדוּת מאושרת, והרבה שנים אף אחד לא ידע שנולדתי בשואה. לא שהסתרתי, אבל זה לא היה בחיי היומיום שלנו בבית. ההורים השתדלו מאוד שנגדל ללא אימת המלחמה.
"הבית שלי בניר עוז שרוף לגמרי. עפר ואפר. הצלחתי להציל כמה רהיטי מתכת וכמה מיצירות האמנות שלי שהיו במחסן"
למדתי בתיכון חדש בתל אביב, הייתי בתנועת 'השומר הצעיר', הצטרפתי לגרעין, התגייסתי לנח"ל, ואחרי הצבא הקמנו את ניר עוז. חייתי שם 60 שנה, עד 7 באוקטובר 2023, ואני 'עדיין שם'.
בניר עוז התחתנתי עם צבי ('השי') רובין, בן הגרעין שלי. נולדו לנו שני בנים ושתי בנות, אף אחד מהם לא נשאר בקיבוץ. השנים הראשונות היו לא פשוטות כלכלית, אבל בהמשך צבי עשה חיל. בגיל 26 הוא היה מנכ"ל המשחטה של כל יישובי הנגב המערבי, בהמשך כיהן כמרכז המשק של ניר עוז, ואחרי שלמד כלכלה חקלאית בפקולטה לחקלאות ברחובות שב לתפקיד מרכז המשק. הוא גם ניהל את יח"מ - המפעלים האזוריים של התוצרת החקלאית של הנגב המערבי - ובין השאר יזם את מותג תפוחי האדמה 'דוד משה'. אני עבדתי חלק ניכר מהשנים בחינוך וכמה שנים עסקתי בקדרות. היה לנו בקיבוץ מפעל קטן של דברי אמנות שנמכרו בשוק נחלת בנימין, ואני עשיתי מוביילים ועציצי חמר מפוסלים.
ב־7 באוקטובר היו אמורים להגיע אלינו הבן הבכור ומשפחתו. הנכדה שלי ובעלה הגיעו כבר בערב החג. הם ישנו בממ"ד, וכשהתחילו האזעקות בן זוגה של הנכדה סגר את חלון הברזל של הממ"ד ואת הדלת, שאין לה מנעול, וחיכינו שהכול יירגע. פתאום הוא שמע דיבור בערבית בתוך הדירה שלנו, אמר שנכבה את האור ואת הטלוויזיה ושניכנס מתחת למיטה. אני ונכדתי עשינו כך, בעלי נרדם על המיטה וכיסיתי אותו בשמיכה מעל הראש. בן זוגה של הנכדה עמד מוסתר מאחורי פינת הקיר, עם אקדח שכוון למי שייכנס, אבל הוא ידע גם שאם יירה, המחבלים שהסתובבו בדירה ישמעו את זה. פתאום אחד מהם פתח את הדלת והכניס את הראש. בפנים היה חושך מצרים והוא צעק לחבריו: 'אין אף אחד!', טרק את הדלת ויצא. ואז המחבלים שלפו את צינור הגז והציתו את הבית.
התחיל להתאבך עשן, וכשכבר לא יכולנו לנשום, החתן של נכדתי פתח את חלון הממ"ד ואמר שנצא. למזלנו לא היו שם מחבלים. בעלי התעורר ולא קלט מה קורה סביבו. אני התיישבתי על החלון וקפצתי החוצה, ונכדתי ובעלה הורידו את בעלי. בהליכה כפופה רצנו לכיוון המחסן שלנו, שהייתה סביבו גדר שהסתירה אותנו. התיישבנו שם, צמודים וכפופים, בשמש הקופחת ובחום נורא מהבית שנשרף, ומסביב רצו הנוח'בות על השבילים.
רק ב־14:30 הגיעו חיילים ועזרו לנו להגיע למקלט, שבו רוכזו ניצולים, כולל תינוקות ופצועים. למחרת בבוקר באו אוטובוסים ולקחו אותנו לאילת. אנחנו ירדנו בדרך, בתי באה ולקחה את בעלי ואותי אליה למודיעין.
"אמא ואבא ברחו מהגטו למשפחה ליטאית שגרה בצריף נטול רצפה. כעבור שנים הם הוכרו כחסידי אומות העולם"
אחרי חמישה שבועות אצל בתנו עברנו לדיור המוגן 'נווה אפעל', לשם הגיעו כ־50 מפונים מקיבוצי העוטף ומהצפון. מצבו של בעלי הידרדר והוא נפטר ב־29 באוגוסט 2024, אחרי שהמשפחה חגגה לשנינו יום הולדת 80. הפעם הראשונה שחזרתי לניר עוז הייתה כדי לקבור אותו בבית הקברות של הקיבוץ. הבית שלי שרוף לגמרי. עפר ואפר. הצלחתי להציל כמה רהיטי מתכת וכמה מיצירות האמנות שלי שהיו במחסן ולא נפגעו. זמן קצר לפני האסון הזמנו מטבח חדש שהיו צריכים להתקין אחרי סוכות. המטבח נשאר בנגרייה, הבית שרוף, והנגר, עופר קלדרון, נחטף.
עכשיו אני חיה בדיור המוגן עם מעט חברות מניר עוז ומתגעגעת מאוד לבית, לגינה המטופחת, לחברים שאינם, לחברים שישנם. הייתי רוצה מאוד לחזור לניר עוז. מתחילים לשקם את הקיבוץ, להרוס את הבתים השרופים ולבנות חדשים, אבל זה ייקח כמה שנים, ומה אני יודעת איך אהיה כשנוכל לחזור ומי החברים שיחזרו איתי?
היו לי ציפיות לזִקנה טובה, אבל בזמן האחרון אני מרגישה שחיי מתנהלים בין שואה לשואה. נולדתי בשואה ועכשיו עברתי שואה שנייה.
לאחרונה הצטלמתי למיזם ההתנדבותי, 'עדות 710', שהוקם במטרה ליצור ארכיון לאומי של עדויות מצולמות לאירועי 7 באוקטובר, וביום השואה הבינלאומי (27 בינואר) תתקיים בסינמטק תל אביב הקרנה מיוחדת שלהן. בעיניי, חשוב מאוד להנציח את העדויות של השואה הנוכחית, כי מדובר באירוע טראומטי שאסור שיחזור, וכדי שהוא לא יחזור, צריך לדעת עליו מפי אנשים שחוו אותו. הם אלה שיודעים בדיוק מה קרה להם. זה נכון הן לגבי השואה של יהדות אירופה והן לגבי השואה הנוכחית, שלגיטימי בהחלט לכנות אותה שואה, אף על פי שהיא שונה במהותה. אז לא היה אף אחד שיעזור לנו, לא הייתה לנו מדינה. הפעם התסכול הוא שיכולנו להינצל והמדינה לא עשתה את תפקידה, לא שמרה עלינו ואפשרה את השואה הזאת. האכזבה גדולה מאוד.
יש הבדל משמעותי בין ההתייחסות של הציבור הישראלי לשתי השואות. בעבר היישוב לא ידע לטפל בניצולי השואה ולא רצה לשמוע אותם. היום מקשיבים ורוצים לשמוע, אולי כי האסון קרה לכל הרבדים של היישוב".
שורה תחתונה: "למרות שהאמון שלנו במדינה התערער, אני מקווה שמהמקום הכואב הזה נצמח להיות טובים יותר, שהביטחון יהיה אמיתי ושיהיה שוויון בנשיאה בנטל".
