ב-15 במאי ייחנך שביל כרמל-כנרת שיעבור על תוואי שביל ישראל. השביל יחבר בין עוספייה שבכרמל ובין המושבה כנרת, ואורכו כ־100 ק"מ. "מדובר בפרויקט הנצחה שמחבר בין סיפור החיים של כנרת וכרמל גת, אמא ובת שנרצחו על ידי מחבלי חמאס", מסבירה הטריאתלטית איה מידן־בכר (42), אמא לשלושה שתשתתף במירוץ. "זהו מיזם חברתי־חווייתי, של משפחת גת (אשל, אלון ואור), שמטרתו להמשיך את פועלן של השתיים שהיו נשים של דרך, עשייה ואהבת הארץ. מלבד מרוץ השליחים הקבוצתי, ייכללו באירוע תכנים הנוגעים לערכים שאפיינו את השתיים. הכוונה היא שאירוע כזה יתקיים בכל שנה בחודש מאי, מסע שבו כל צעד ממשיך את הסיפור שלהן, לזכרן ובשבילן".
מי הן היו בשבילך? "כנרת, שהייתה מורת דרך, הייתה המטפלת שלי בגן. אני זוכרת שהיא קראה לי בחיבה יולה בילבולה, והייתה מודל של חמלה, צדק וערכים עבורי. כרמל למדה איתי מכיתה א' בכיתת פטל והייתה חברה טובה שלי בילדות. ב־1.9.24 קראתי על הרצח שלה בקבוצת הווטסאפ של כיתת פטל. באותו בוקר בני נגב עלה לכיתה א', ואני זוכרת את עצמי עומדת בטקס ובוכה על כרמל. זה היה שוק, היא הייתה כל כך חזקה וחסינה, כולנו היינו בטוחים שהיא תצא משם".
"באמת האמנו שנוכל לחיות עם העזתים בשלום, הסענו חולים, נתנו כסף, עבודה. אבל אין עם מי לדבר, הם לא יעצרו עד שהאדמה הזאת תהיה שלהם"
איך את ניצלת ב־7 באוקטובר? "יצאתי מהקיבוץ ב־6:20 לאימון רכיבה לקראת תחרות ישראמן. הייתי אמורה להיפגש עם השותף שלי לרכיבה, ליאור ויצמן משדרות, שנרצח באותו יום. בעלי לשעבר, שהיה בכיתת הכוננות, הודיע לי שיש חדירת מחבלים, ובדרך חזרה לקיבוץ רצו לכיווני שלושה חבר'ה שעבדו בחדר האוכל, בני משפחת אלקרינאווי מרהט, ואמרו שיש מחבלים בבארי. זרקתי את האופניים והתחלנו לברוח ברגל. באיזשהו שלב התפצלנו, ואני ברחתי עם הישאם. הסתתרנו בחורשה במשך שבע שעות עד שבני הדודים שלו הגיעו לחלץ אותנו. בדרך נתקלנו בחיילים עם נשקים שלופים שחשבו שאנחנו מחבלים וכמעט ירו עלינו".
מתי התאחדת עם משפחתך? "רק לאחר 24 שעות. הילדים היו עם אבא שלהם בממ"ד וניצלו. לעולם לא אשכח את הרגע שפגשתי אותם, חיבקתי אותם חזק, ורק נגב, שהיה אז בן חמש, לא הסכים להתחבק, הוא כעס שלא הייתי איתם. זה היה משבר אימהי גדול".
איך את מתמודדת עם הטראומה? "בעיקר במפעלי ההנצחה שעזרו לי לקום על הרגליים ומילאו קצת את הבור העמוק שנפער. למשל, אחת לשנה אני עושה אירוע זיכרון ל־11 רוכבי אופניים וטריאתלטים שנרצחו באותו יום".
הילדים שלי היו עם אבא שלהם בממ"ד וניצלו. לעולם לא אשכח את הרגע שפגשתי אותם. נגב, שהיה אז בן חמש, כעס עליי שלא הייתי איתם. זה היה משבר אימהי גדול"
במה את עוסקת? "אני מורה לחינוך מיוחד. אחרי 7 באוקטובר ריכזתי את החינוך הבלתי פורמלי של בארי, בהתחלה בים המלח ואז בקיבוץ חצרים. לפני שנה עזבתי את מערכת החינוך ויצאתי עם שתי הרצאות: 'לפיד התקווה', שבה אני מספרת את הסיפור שלי מהשבת הנוראית, ו'להרכיב מחדש את התמונה', על החינוך הבלתי פורמלי בקהילה שנעקרה מביתה. במקביל אני מתאמנת ומתחרה בטריאתלון. בינואר השתתפתי בתחרות חצי איש הברזל עטופה בדגל ישראל שעליו דמותו של ליאור, כדי שיעבור יחד איתי את קו הגמר. למחרת עליתי לקברו, הנחתי עליו את המדליה וסגרתי מעגל".
תחזרי לבארי? "אני מאמינה שכן, יחד עם אחי, אבידע בכר, שאיבד ב־7 באוקטובר את אשתו דנה ובנו כרמל, ואיבד גם רגל באותו יום. זה יקרה כנראה ביולי 2027, כשיסיימו לבנות את הבתים. כרגע אנחנו גרים בקיבוץ חצרים וכשנחזור לבארי הוא יהיה קיבוץ חדש, כולנו השתנינו והתעוררנו. באמת האמנו שנוכל לחיות עם העזתים בשלום, הסענו חולים, נתנו כסף, עבודה, אבל אין עם מי לדבר, זו מלחמה על אדמה, והם לא יעצרו עד שהאדמה הזאת תהיה שלהם".
מה העצה הכי טובה שקיבלת? "אל תחכי לפנסיה כדי להגשים חלומות".
והכי גרועה? "אפשר לעשות שלום עם עזה"