הצילום המשותף האחרון. מיכל סלה ז"ל ודפנה שערטייה עם בנותיהן

הצילום האחרון: 'מיכל עטפה את בתה ביד אחת, ובשנייה אותי. למה אני לא חיבקתי אותה?'

מיכל סלה ז"ל ובת דודתה דפנה שערטייה היו חברות טובות שגרו אחת ליד השנייה וגידלו יחד את בנותיהן. בטור מיוחד כותבת דפנה על הערב הנורא שבו התגלתה גופתה של מיכל, על התוכניות שלעולם לא יתממשו, ועל תחושות החרטה כשהיא נזכרת בתמונה המשותפת האחרונה

דפנה שערטייה
פורסם: 16.03.21 , 12:20
צפיתי בשירה איסקוב ניצבת יפיפייה בשמלת סטרפלס, בתצוגת אופנה שמוטי רייף הזמין אותה אליה. התרגשתי ושמחתי לראותה עומדת זקופה, ובעודי צופה בה דמיינתי את מיכלי, בת דודתי האהובה, עומדת לידה בשמלה ארוכה, שתיהן משלבות ידיים, מביטות האחת בשנייה נבוכות ומבוישות מהמעמד מול קהל רב שמוחא להן כפיים ומריע לכבודן. הן הרי מייצגות כל כך הרבה נשים. נשים שחלקן כאן וחלקן כבר לא איתנו. והדמעות לא הפסיקו לזלוג. הוצפתי במהלך הצפייה, זה הכה בי שוב, זה פרי דמיוני. אני פה, במציאות צורבת, שורפת, חונקת, בלתי נתפסת, המכה בי בכל יום מחדש ומסרבת לעזוב.
מיכלי האהובה, חברתי הטובה, בת דודתי הקרובה, בדיוק כמוני – גם היא אם לתינוקת בכורה. היא נרצחה באכזריות בביתה והעולם ממשיך, כאילו כלום.
זה קרה ביום הנישואים שלי לאהוב ליבי. באותו ערב, 3.10.19, הזמנו מקומות במסעדה האהובה עלינו, "נאיה", לשעה 21:00. רק שנינו, אני והאיש שלי, כדי לחגוג את אהבתנו. השעה הייתה שש בערב, אני בבגדי בית, עם בתי בת השנה. האיש שלי היה בעבודה ואני האכלתי את בתי, כפית אחר כפית. לפתע הטלפון הנייד שלי צלצל. התבוננתי על הצג - זו הייתה חברה של אמי. "היא בטח רוצה את אמא, ואמא לא עונה לה", חשבתי לעצמי. "אני עכשיו באמצע ההתארגנויות, לענות או לא לענות?". החלטתי לענות.

הגילוי: "תביאי לי עכשיו את אמא לטלפון"

"הלו, תביאי לי מהר את אמא" זיהיתי את קולה מעבר לקו, היא התנשפה ונשמעה מבוהלת מאוד. השבתי לה: "הכל בסדר? תתקשרי לאמא. היא תענה לך. אני באמצע ארוחת הערב של בתי". היא חזרה על דבריה והפעם בקול רם יותר "תביאי לי עכשיו את אמא לטלפון! רוצי אליה!"
נבהלתי מהקול שלה. זה לא אופייני לה. אחזתי בטלפון הנייד ורצתי יחפה לאמי, שגרה סמוך אליי. בתי נשארה לבדה. פתחתי את הדלת וראיתי את אמי על הספה, משוחחת בטלפון הנייד שלה. "אמא, זה דחוף! נתקי מהר את השיחה שלך וקחי את הטלפון שלי! מהר! קרה משהו!" נתתי לאמא את הטלפון שלי ורצתי בחזרה לבתי.
כעבור דקות, אמא נכנסה אליי הביתה, כולה חיוורת. היא אמרה שמשהו נורא קרה בדירה של מיכל ואלירן. "מיכל כנראה לא בחיים ואלירן חי, אבל אני לא בטוחה. אלך לשם עכשיו. אעדכן אותך". אמא התקשרה לאחיה, אבא של מיכל, ולאח נוסף, והם נסעו לשם יחד במהירות. אמא חששה מאוד שההורים של מיכל יגיעו לשם לבד.
החברה הטובה של אמא שהתקשרה אליי, גרה בשכנות למיכל ואלירן, בבתים המדורגים ברמת מוצא. היא הראשונה שראתה את מיכל מוטלת מתה, מתבוססת בדמה בסלון ביתה. לפני כן ראתה את אלירן פצוע במדרגות המשותפות. היא הכירה את מיכל ונכנסה לבית לבדוק מה שלומה ואז ראתה אותה, ומיד התקשרה לדודתה, אמי, וכשלא תפסה אותה - אליי.
אמא נסעה לשם ואני המתנתי לעדכונים. צלצלתי לאיש שלי. הוא ציפה לשמוע שבתנו נרדמה ואני מוכנה ליציאה. הטון שלי היה מבועת: "בוא הביתה מהר. אני צריכה אותך. קרה משהו נורא".
אמא הגיעה לרמת מוצא ומצאה במקום ניידות משטרה ואמבולנסים. הרחוב היה חסום בסרט משטרתי אדום. אמא התקשרה אליי ואמרה: "תארגני מהר מלא בגדים לתינוקת, כי היא בלי בגדים. היא צריכה גם חיתולים ובקבוק". מיד, ללא מחשבה, רועדת, ניגשתי לשידת ההחתלה של בתי והוצאתי את כל הבגדים שראיתי. הכנסתי הכל לתיק, וגם בקבוק, מטרנה, חיתולים ומוצצים. "היא לוקחת בכלל מוצצים?" שאלתי את עצמי ולא זכרתי את התשובה. מיררתי בבכי ובמקביל ניסיתי להיות חזקה מול בתי הפעוטה, שהייתה עדיין ערה. הכל היה מעורפל: זה באמת קורה? מיכל מתה? זה קרה במשפחה שלי? ניסיתי להשכיב את בתי ורעדתי בכל הגוף. שרתי לה כדי שתירדם, תוך כדי שהדמעות זולגות ובגופי צמרמורות. היא נרדמה. בתי גדולה מהבת של מיכל בארבעה חודשים בלבד. מי מרדים את הבת של מיכל עכשיו?

יום לפני הרצח: קבענו לטייל בצפון

באותם רגעים לא עיכלתי את ממדי האסון, ועם כל הכאב, עדיין לא הצלחתי לקלוט את עוצמתו המלאה. קצת כמו לראות פצצה אטומית מתפוצצת במרחק ולהמתין לגל ההדף שיבוא וישטוף ויאדה אותך. גל הדף שהולך לרדוף אותי ואת משפחתי לכל החיים.
רק יום קודם, אלירן ומיכל היו אצלנו בבית. תכננו לבלות ולטייל יחד בצפון הארץ, בעוד שבועיים, בחול המועד סוכות. מיכל ואני דיברנו על כך שחשוב לנו שבנותינו יגדלו יחד, יתפתחו וכמונו יהיו שכנות וחברות קרובות. זה כבר לא יקרה.
מיכלי ואני היינו נפגשות המון, מדי יום כמעט. היינו פורשות בד על הדשא ומתבוננות על שתי הקטנטנות שלנו, התמוגגנו לראות אותן מתהפכות, מגרגרות, יחד, זו לצד זו. מיכלי הייתה מקפידה להביא פרי או ירק. אני זוכרת אותה שולפת מהתא התחתון של העגלה אבטיח, קלחי תירס, עוגה או חפיסת שוקולד. שיהיה לנו משהו טעים שפותח את הלב. היא ידעה להעריך את הדברים הקטנים של החיים, נהנתה לראות את בתה מתפתחת, יונקת, מלאת גאווה על כל דבר קטן. "תראי איך היא מחייכת!", היא הייתה משתפת. לפעמים הייתה אומרת, "היא ישנה היום מעט, מה דעתך?" שמחתי כל כך שבת דודתי, שגדולה ממני בשלוש שנים, סממן השמחה והחיוניות במשפחותינו, מתייעצת איתי.

שנה וחצי אחרי: הגעגועים לא מרפים

הגעגועים לתוכניות שמיכל ואני רקמנו לא עוזבים אותי עד היום. שנה וחצי אחרי. אני מדמיינת את הטיול שחשבנו לעשות בסוכות וזה לא מרפה: מדמיינת אותנו עם הילדות שלנו, ואז מדמיינת שהן נרדמות ואנחנו יושבות יחד, מדברות, צוחקות ומתכננות מה נעשה מחר. מתבכיינות שאנחנו נורא עייפות ומשתפות את התחושה שאנו לא עושות מספיק למען הבנות, ואת הצורך לשלוח אותן לעוד חוג להתפתחות תינוקות.
מיכלי הייתה זו שמחברת בין כולן. היא צירפה אותי לקבוצת הווטסאפ "אימהות בדשא או במקום אחר" וכך יצרה מפגשים וחברויות. מאז שמיכלי איננה, הקבוצה לא פעילה. מיכלי הייתה חברותית מאוד ומקבלת כל אחת באשר היא. היא לא הייתה ביישנית, להפך. "את מכירה אותה?", הייתה אומרת לי, ומיד ניגשת לאחת האימהות ומכירה ביננו: "הי, תכירי, זו בת דודה שלי". אני הייתי נבוכה ומנסה להספיק ללחוש לה: "בואי נשב רק אנחנו". היום, כאשר אני משחקת עם בתי בדשא, וזה רק אנחנו, האצבע שלי רוצה להקיש את שמה של מיכל בווטסאפ, מוכנה להקליד את המנטרה הקבועה: "באה לדשא?", מהר מאוד היד רועדת והאצבע לא מסוגלת להקיש את האות "מם" ברשימת אנשי הקשר.
הזיכרונות של מיכלי עם בתה לא מרפים. היום, כאשר בתי גדלה והרחיבה את סט הכישורים שלה, לזיכרונות התחילו להתלוות חזיונות של משאת לב: מיכלי יושבת איתי בדשא. הבנות כבר לא זוחלות, אלא רצות סביבנו. הן בנות שנתיים פלוס, שובבות, ואנחנו עושות תורות מי רצה להביא אותן. אחת הלכה מאחורי בית הכנסת, אחת מאחורי המזכירות. ואני מתעוררת ומבינה - מיכלי איננה.
יום לפני הרצח, מיכלי ובתה ביקרו אותנו. שתינו, אוחזות בבנותינו, עמדנו לצאת יחד מהבית אל הוריי ולסעוד איתם את סעודת היום השני של ראש השנה. על סף הדלת מיכל עצרה אותי וביקשה: "בואי נצטלם לפני שאנחנו יוצאות". השבתי, "מיכלי, עזבי, תראי, אני לא לבושה לצילום", והיא התעקשה שננצור את הזיכרון הזה יחד. זרמתי איתה. האיש שלי צילם אותנו עם התינוקות שלנו. יום למחרת היא נרצחה. היום אני חושבת: איזה מזל שהסכמתי להצטלם. אני מסתכלת על התמונה הזו ומנסה לפענח אותה. בתמונה אני מחזיקה את בתי בשתי הידיים ומיכלי עוטפת את בתה ביד אחת, וביד השנייה מחבקת אותי. מחבקת תמיד את כולם. למה אני לא חיבקתי אותה? אולי היא הייתה צריכה את החיבור הזה? לגעת, לתפוס, להיאחז. ואילו אני תפסתי את בתי בשתי ידיים, ולא חשבתי לאחוז גם בה. עכשיו מנת חלקי לאחוז רק כאב וזיכרון.
מיכלי, אין יום שאת לא עוברת במחשבותיי ואין לילה שאת לא הולכת לישון איתי.
תמיד תישארי חלק ממני. אוהבת אותך.
דפנה

לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.