ב־4 בפברואר 1936 הגיע לביתו של וילהלם גוסטלוף, מייסד התנועה הנאצית בשווייץ, סטודנט יהודי צעיר ושמו דוד פרנקפורטר. הוא ירה בבעל הבית חמש פעמים והסגיר את עצמו לידי המשטרה המקומית בעיירת הקיט דאבוס שבה אירע הרצח. הוא נשפט ל־18 שנות מאסר, שלילת זכויות וגירוש לצמיתות משווייץ, לאחר ריצוי עונשו. בתום מלחמת העולם השנייה, ביוני 1945, זכה לחנינה, שוחרר ועלה באוניית מעפילים לארץ ישראל המנדטורית. הוא נפטר כאן ב־1982. חוקרי שואה מעריכים כי הרצח היה בין הגורמים לכך ששווייץ לא נכבשה על ידי הגרמנים ויהודיה ניצלו מכליה.
דמותו של דוד פרנקפורטר הסעירה את דמיונה של נגה דיין קמיל, מורה ותיקה להיסטוריה, וגרמה לה לכתוב את הספר "שובר גלים" שיצא לאור בימים אלה (הוצאת מטר). "הכרתי את סיפורו של הגיבור ששינה את ההיסטוריה לטובה, וציער אותי שלא מלמדים עליו בתיכונים. החלטתי לתקן את המעוות, וסביב זה טוויתי את עלילת הספר", אומרת דיין קמיל (62), מורה ומרצה להיסטוריה ואזרחות.
למרות הניסיון המקצועי של המחברת, לא מדובר בספר היסטורי אלא ברומן המתרחש ב־1978, סביב המגעים להסכמי קמפ דיוויד שהביאו לשלום עם מצרים. גיבור המשנה הוא סטודנט לארכיאולוגיה, נכה מלחמת יום הכיפורים, שרוצה לנקום במשה דיין כי הוא רואה בו את אדריכל ההסכם. סיפורו של פרנקפורטר, ששינה את ההיסטוריה, משמש לו כנקודת אחיזה.
העלילה מובאת דרך עיניה של תיכוניסטית תל אביבית, בת זוגו של הסטודנט. בשלב מסוים היא מתחילה לחשוד בו ומתלבטת אם לדווח על כוונותיו. "כתבתי את הדמות בהשראת מרגלית הר־שפי, ידידתו של הרוצח יגאל עמיר שהורשעה באי־מניעת פשע", אומרת דיין קמיל.
העדפתי לשתוק
היא תושבת וילידת תל אביב, נשואה ואם לתאומים. כשהייתה בת שלוש וחצי נולד אחיה היחיד. "בגלל בעיות בריאות שהתפתחו אצל אחי בילדותו המוקדמת, היה צורך להקדיש לו זמן ותשומת לב מרובה. מעולם לא הרגשתי זנוחה, אבל מכיוון שההורים היו בחרדה מתמדת לשלומו של אחי, חייתי בחשש שכל דבר עלול להשתבש בכל רגע. הייתי ילדה חרדתית וביישנית, והיו תקופות שנמנעתי מלהביא חברות הביתה, כדי לא לחשוף את הבעיות שהתמודדנו איתן. גם לא שיתפתי חברות במתרחש בבית. במקביל היה בי חשש מתמיד להשתתף בשיעורים בכיתה. מהפחד שאטעה העדפתי לשתוק, ולא פעם הפלגתי בכיתה למחוזות אחרים והחמצתי חלק מהסברי המורים. בדיעבד אני מאמינה שזה גרם לכך שלא מיציתי את מרב הפוטנציאל שלי. אחרי התיכון הייתי רכזת כוח אדם בבסיס צאלים של השריון. דווקא בצבא נפתחתי. הכרתי חברות חדשות, ביקרתי בבתיהן, והבנתי שגם לאחרים יש בעיות, מה שעזר לי לפתוח בפניהן את הבית שלנו", היא אומרת.
כוונתה המקורית הייתה ללמוד ריפוי בעיסוק, גם בגלל הרקע המשפחתי. "עברתי בהצלחה את הבחינה העיונית, אבל בדינמיקה הקבוצתית לא פציתי פה. שוב, כבעבר, פחדתי שלא אצליח להעביר כהלכה את הרעיונות שלי. מאחר שתמיד הצטיינתי בהיסטוריה, החלטתי ללמוד את הנושא. באוניברסיטת תל אביב למדתי היסטוריה של עם ישראל, ואחרי שסיימתי תואר ראשון בהצטיינות, הרגשתי שאני רוצה להרחיב את האופקים, כי ההיסטוריה שלנו מושפעת באופן הדוק מההיסטוריה הכללית. בלימודי התואר השני עשיתי גם תעודת הוראה, למרות שלא הייתי בטוחה שמתאים לי להיות מורה. הכוח המניע היה הרצון שלי להקנות לאחרים את הידע שלי".
הניסיון הראשון שלה במפגש עם תלמידי תיכון אישש את חששותיה. היא הוצבה באמצע שנת הלימודים כמחליפה למורה שנאלצה לצאת לשמירת היריון פתאומית. "בפעם הראשונה שנכנסתי לכיתה קם אחד התלמידים ואמר לי: 'שתדעי לך שאנחנו מאוהבים במורה שלנו ואנחנו לא מאמינים שתצליחי להיכנס לנעליה'. הרגשתי כאילו הוא שפך על ראשי דלי של מים קרים, אבל גם נכנס בי אתגר להוכיח להם את ההפך", היא מספרת. הסוף היה מאכזב. "מבחינה מקצועית כולם אמרו שאני בקיאה בחומר, אבל לא הצלחתי להתמודד עם בעיות המשמעת התמידיות ופוטרתי.
"כמורה להיסטוריה הצגתי הבעת קשיחות, שונה לחלוטין ממי שאני, וכך צלחתי שש שנות הוראה בתיכון"
"בשנה שאחר כך נכנסתי לכיתת תיכון בחולון כמורה מן המניין בתחילת השנה. הצגתי הבעת קשיחות - שונה לחלוטין ממי שאני - וכך צלחתי שש שנות הוראה בתיכון. אהבתי ללמד היסטוריה, אבל ההתמודדות עם בעיות המשמעת התישה אותי והעדפתי ללמד במכינות קדם־אקדמיות. זה שנים רבות אני מלמדת במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט".
היסטוריה זה לא סקסי
בגיל 33 נישאה לראשונה. "בעלי היה איש אשכולות - ארכיטקט, צייר ומשורר בוהמי. התגרשנו, בלי ילדים", היא מסכמת שמונה שנות נישואים. בגיל 41 החליטה שלא לוותר על אימהות ולהפוך לאם יחידנית. במהלך טיפולי הפריון הכירה רווק שנהפך לבעלה הנוכחי, אבישי קמיל, אז איש הייטק. "כשהתברר לו שאני מורה, ועוד להיסטוריה - מקצוע שהוא ממש השתעמם בו - זה נראה לו ממש לא סקסי", היא צוחקת. "מה גם ששני הוריו היו מורים ואביו גם היה מנהל בית ספר. אבל מצאתי חן בעיניו והוא נשאר. חצי שנה אחרי ההיכרות נישאנו, והיום גם הוא מורה - מלמד פיזיקה בתיכון".
נולדו להם תאומים, כיום בני 18. "אחד מהם התגלה מהר מאוד כאוטיסט בתפקוד נמוך", היא אומרת. "מאחר שמדובר בתאומים, שמתי לב שאחד מהם מתפתח בצורה שונה מאחיו. האבחון הרשמי כבר היה כשהיה בן שנה ושלושה חודשים. לגדל יחד שני ילדים כשהאחד מתפתח כשורה והשני עם צרכים מיוחדים זו התמודדות לא פשוטה, בלשון המעטה. באיזשהו מקום הייתה פה סגירת מעגל עם הבית שגדלתי בו".
מתי ואיך הצלחת להכניס כתיבת ספרים ללו"ז שלך?
"התחלתי לכתוב באמצע שנות ה־30 שלי. כתבתי סיפורים קצרים למגירה. החלום הגדול היה לכתוב על מורה ולספר לעולם על הבעייתיות של המקצוע - את עומדת מול תלמידים חסרי סבלנות ולא קשובים, ומשימתך היא לגרום להם עניין בחומר ולרתק אותם".
4 צפייה בגלריה
סאדאת ודיין בשיחות קמפ דיוויד, 1978. הרקע לספר
(צילום: GettyImages IL/Consolidated News Pictures)
הגשמת החלום נדחתה עד שבנה עבר להתגורר בהוסטל, שממנו הוא מגיע הביתה לשתי יממות בשבוע. "רק אז הרגשתי פניות רגשית ומעשית להתיישב ולכתוב. במקביל, בעלי עשה הסבה מקצועית להוראת פיזיקה ושיתף אותי בבעיות ההוראה שלו. הספר 'התרפקות', שבמרכזו מורה, יצא לאור ב־2021 (הוצאת ניב). אחר כך התחלתי לעבוד על 'שובר גלים'".
למי הספר מיועד?
"לאנשים נוסטלגיים, לצעירים ולצעירות שרוצים ללמוד בדרך אחרת על אירועים שהתרחשו בשנות ה־70 שלאחר מלחמת יום הכיפורים וטרם ההתנתקות, לאוהבי תל אביב".
מה המסר שאת רוצה להעביר לקוראים?
"שההיסטוריה אינה סתם שיעור בתיכון או משהו ערטילאי ומנותק, אלא גורם מכריע בחייו הפרטיים של כל אחד מאיתנו".
