סיפורה של שרית לחיאני (50) מתל אביב, רווקה, רואת חשבון, כותבת שירים ומעלה הצגת יחיד
"לפני 12 שנה השתגעתי. אני מעדיפה את המילה 'משוגעת' על פני 'חולת נפש' או 'מתמודדת נפש', כי היא יותר מייצגת את מה שהבן אדם עובר. אם נקרא לזה בשם מכובס, זה לא ישנה את חומרת העניין.
אצלי זה קרה בבום. לא ישנתי בלילות, לא אכלתי כמו שצריך, לא דאגתי לנפש ולגוף שלי, התחלתי לקנות בגדים, תכשיטים ונעליים בצורה חריגה. בראש שלי, כל מה שעשיתי היה בסדר: אני מרוויחה כסף ואין גבר שיקנה לי יהלומים, אז אני קונה לעצמי. מה רע בזה?
באחד הימים העליתי לפייסבוק פוסט על הצגה שכתבתי, והיה שם משפט שהדליק נורה אדומה אצל אנשים: 'אמנות או למות – אני כבר מתתי!'. חשבו שאני מנסה להתאבד והזמינו לי משטרה, אמבולנס ומכבי אש. אושפזתי בכפייה.
"התחלתי לקנות בגדים, תכשיטים ונעליים בצורה חריגה, אבל בראש שלי כל מה שעשיתי היה בסדר"
כשראיתי את השלט של בית החולים לבריאות הנפש לא הבנתי מה לי ולזה. טופלתי בתרופות, ואחרי 12 יום שוחררתי לטיפול בקהילה. יצאתי משם מבולבלת, לקח לי עשר שנים להבין שאני משוגעת ולקבל את זה. עד היום אנשים שאני מספרת להם על השיגעון אומרים לי: 'את הבן אדם הכי שפוי שפגשתי'.
גדלתי בקריית שמונה בצל הקטיושות, במשפחה עם ארבעה ילדים, אני הבכורה. בצבא שירתי כמטאורולוגית, ואחרי השחרור למדתי כלכלה וחשבונאות במכללת רופין.
כמה שנים אחרי שקיבלתי רישיון רואת חשבון התחלתי לעבוד כמרכזת מערך ביקורת בחשב הכללי במשרד האוצר, תחת משרד רואי חשבון שקיבל את המכרז לתפקיד. הייתי ממקימי המערך, שתפקידו לדאוג שכספים שהמדינה מעניקה לעמותות משמשים למטרה שלשמה יועדו, והרגשתי שליחות.
בגיל 29, במקביל לעבודתי במשרד האוצר, התחלתי ללמוד תיאטרון, כי מאז ומתמיד זו הייתה תשוקה לא ממומשת אצלי. למדתי שנה אצל ענת ברזילי ושלוש שנים בסטודיו לאמנות הבמה בחולון.
אחרי העבודה באוצר עבדתי כסמנכ"לית כספים בחברות גדולות, כולל חברות הייטק, ואז, ב־2012, חזרתי למשרד האוצר - הפעם כעובדת מדינה, בתפקיד מרכזת המערך שהייתי ממקימיו.
"עד היום אנשים שאני מספרת להם על השיגעון אומרים לי: 'את הבן אדם הכי שפוי שפגשתי'"
מיד אחרי האשפוז, ב־2013, התפטרתי ממשרד האוצר. אחרי האשפוז הראשון היו אשפוזים נוספים, כי הפסקתי לקחת את התרופות. בשש השנים האחרונות אני מאוזנת. חזרתי לקחת תרופות, כי היה לי קשה לראות את הכאב והקושי של הוריי ושל המשפחה המורחבת.
ב־2019 התוודעתי לעמותת 'כנפיים – בזכות האמנות', שמפעילה בתל אביב מרכז שנותן מענה ייחודי לאמנים מתמודדי נפש. אני מעלה שם הצגת יחיד, 'עיניים על הכדור' (שתוצג ביום ג', 9 בדצמבר, בתיאטרון תמונע). יאיר הררי ליווה אותי בתהליך הכתיבה, ותמר בנבנישתי־הררי ביימה. אני כתבתי, משחקת ושרה. את המוזיקה כתב שניר חרמון, מנהל להקת 'דופמין'. כשאני על הבמה אני מרגישה שהגעתי לייעוד שלי בחיים".
שורה תחתונה: "גם כשנופלים מהמקום הכי גבוה, תמיד יהיה מישהו שתופס אותך. ובעיקר - יש לך אותך, וזה חזק מהכול".
