שרה ארנטל. משלבת בין יצירות שנמכרות בגלריות ובין אמנות רחוב במרחב הציבורי

גדלה במשפחה חרדית, נדדה כל חייה בין דירות רעועות - וכעת מציגה תערוכה בדירתה השכורה

שרה ארנטל גדלה בקהילת נטורי קרתא, ולאורך חייה נאלצה להתגורר באינספור דירות ומרתפים מעופשים בארץ ובניו יורק. כשהגיעה בבגרותה לאחת כזו ביפו, הבינה שאם כבר דירה מתפרקת, לפחות שתצא מזה אמנות. בתערוכתה "דירה להשכיר" אפשר להתרשם מקרוב מהשירותים שנשטפים בצינור, מהקיר המתקלף ומהמזגן המטפטף

פורסם: 12.10.21, 07:40
ברוכות הבאות לבית של האמנית שרה ארנטל ברחוב בית האשל ביפו. כבר בכניסה, כשאני ממתינה שהיא תרד לפתוח את דלת הבניין הנעולה, אני חוטפת שפריץ של מים מצינור של מזגן שמשתלשל לרחוב. המרצפות בחדר המדרגות המוזנח שבורות, אבל זה כלום לעומת הדירה עצמה: קירות סדוקים ומתקלפים מנוקדים בטחב ועובש (ארנטל מספרת שזה עוד אחרי קרצוף נמרץ), ומים שמטפטפים מהמזגן לאורך הקיר, נעצרים במראה ומשאירים עליה עקבות עכורים. המטבח עומד בפני סכנת שיטפון בכל פעם שפותחים את הברז, ולכן שטיפת הכלים נעשית בכיור הקטן שבחדר המקלחת. על הקיר, מעל האסלה, ציירה ארנטל ניאגרה, עדות למתקן הנעדר. אז איך מורידים את המים? בעזרת צינור המים שהיה אמור להיות מחובר למכל ההדחה.
"יום אחד ישבתי פה על הרצפה. אפילו לא הייתה כאן ספה, הסתכלתי על הדירה, וזהו, כתבתי לאוצר התערוכה: 'בוא נעשה את זה בדירה שלי ובוא נדבר על דירות מחורבנות'"
הדירה הזו, שאולי תעורר אסוציאציה פרטית אצל כל מי ששכר דירה מתפוררת בתל־אביב בשנות ה־20 לחייו, משמשת כרגע כזירה של תערוכה ששמה "דירה להשכיר" (פרטים לגבי שעות פתיחה בפייסבוק, Sara Erenthal Art). חלק מעבודות האמנות קשורות לאובדן צלם האנוש הכרוך במגורים בדירה כזו, אבל אל דאגה, בתערוכה ישנן גם עבודות נוספות וצבעוניות מאוד של ארנטל.
ארנטל (40), יהודייה־אמריקאית עם שורשים ישראליים, הגיעה לביקור בארץ לפני שלושה חודשים, ובחרה שלא לסבלט את הדירה השכורה שלה בברוקלין על כל עבודות האמנות שלה, ולהסתפק כאן בחורבה מתפרקת. "האוצר של התערוכה, ד"ר אלעד ירון, ואני, חשבנו הרבה על מקום ועל נושא לתערוכה. יום אחד ישבתי פה על הרצפה. אפילו לא הייתה כאן ספה, הסתכלתי על הדירה, וזהו, כתבתי לאלעד: 'בוא נעשה את זה בדירה שלי ובוא נדבר על דירות מחורבנות'". במילים אחרות, אם כבר ארנטל שוהה בדירה שמדכאת אותה עד העצם, לפחות שתצא מכאן אמנות.
אחד המוצגים בתערוכה הוא חוזה הדירה שנכתב במקור בכתב יד על נייר מחברת. כתוב בו, בין היתר, "רשאי להוציא את חנה" (שמה שרה, ת"ב), "לא לוקח צ'ק ביטחון" וגם "העסקה נעשתה בצורה חברית ובע"ה תסתיים בצורה חברית". על הקיר הסמוך תלתה באירוניה את "ברכת הבית" שמצאה בין החפצים שהיו בדירה כשנכנסה אליה.

7 צפייה בגלריה
מתוך הדירה "דירה להשכיר"
מתוך הדירה "דירה להשכיר"
חוזה הדירה הנוכחית כתוב בכתב יד על נייר מחברת
(צילום: שרה ארנטל)

"הייתי ילדה מוזנחת"

כשחוזרים עם ארנטל לביוגרפיה שלה אפשר להבין מדוע המושג "בית" מעסיק אותה. בילדותה נדדה עם משפחתה בין מדינות, שכונות ובתים, וכשבגרה, בהיעדר גב משפחתי וכלכלי, נאלצה לנדוד בין דירות ומרתפים מעופשים. נראה שמעולם לא היה לה המקום הבטוח והשלו שאפשר לקרוא לו "בית".
"נולדתי במאה שערים למשפחה ליטאית עם ארבעה ילדים בלבד", היא מספרת. "אבא שלי השתייך ל'נטורי קרתא' והיה פעיל נגד הציונות. אמא שלי נולדה בצרפת. היא עברה בין עבודות, ואבא שלי היה מעצב גרפי שגם כתב מאמרי דעה ב'החומה', עיתון רדיקלי של נטורי קרתא. הוא לקח חלק פעיל בהפגנות אלימות שנגעו לשבת או לקברים. הייתי ממש קטנה כשהמשטרה הגיעה באמצע הלילה לעצור אותו. התעוררנו מדפיקות חזקות בדלת. אבא לא היה בבית, הוא התחבא בבית הכנסת. כשהייתי פעוטה יצאתי מהבית והסתובבתי בשכונה עד שהגעתי לכיכר השבת והחזירו אותי הביתה. סיפרו לי את הסיפור הזה כל כך הרבה פעמים, שזה הפך לזיכרון שלי וציירתי אותו. אני חושבת שכבר אז, כשהייתי ילדה קטנה, רציתי לברוח מהעולם הזה".
כשהייתה בת שלוש־ארבע עזבה המשפחה לארצות־הברית. "בהתחלה גרנו בשכונה החרדית בורו פארק בברוקלין. לאחר כמה חודשים שוב עזבנו, הפעם לצרפת, לחכות לגרין קארד. כשחזרנו, עברנו להתגורר בשכונת מונסי החרדית, ומשם עברנו לקריית יואל של החסידות הסאטמרית, ומשם שוב לבורו פארק לשבע שנים. זה היה הכי הרבה זמן שגרנו במקום אחד".
"לא נחשפתי לאמנות פרט לציורי שמן מסורתיים של נוף או דיוקנאות של רבנים, אבל היה לי רעב לאמנות. צילמתי תמונות ושרתי בבית הספר. אבל כשביקשתי מאבא שלי שישלח אותי לשיעורי פסנתר, הוא שאל, 'למה ילדה יהודייה טובה צריכה ללמוד פסנתר?'
הריאיון איתה מתנהל באנגלית. ארנטל מספרת שכבר הספיקה לשכוח (או להדחיק) את היידיש, ושגם העברית שבפיה דלה מאוד.
"גם בבית וגם בבית הספר דיברנו יידיש. למדנו אנגלית בבית הספר, אבל השתמשנו בה רק כשהלכנו לקניות או כשהיינו צריכים לדבר עם שכן. עברית לא ידעתי בכלל. הייתי ילדה מוזנחת. היו לי אוכל ובגדים, אבל ההורים שלי התמודדו עם קשיים שונים. אבא שלי היה מאוד נוקשה. פחדתי לפתוח כפתור בחולצה שהייתה סגורה עד הגרון, שלא יענישו אותי".
אמנות עניינה אותך כילדה?
"לא נחשפתי לאמנות פרט לציורי שמן מסורתיים של נוף או דיוקנאות של רבנים, אבל היה לי רעב לאמנות. צילמתי תמונות ושרתי בבית הספר. אבל כשביקשתי מאבא שלי שישלח אותי לשיעורי פסנתר, הוא שאל, 'למה ילדה יהודייה טובה צריכה ללמוד פסנתר?'. בכסף שחסכתי מבייביסיטר שעשיתי, קניתי אורגנית ולימדתי את עצמי לנגן ביד אחת.
"אני זוכרת שפעם המורה בבית הספר הניחה על השולחן קערת תפוחים ודיברה איתנו על אור וצל. כל הילדות ציירו בדיוק כמו שהיא הסבירה, ורק אני ציירתי את הדימוי שלי על תפוחים בקערה. כשהמורה אמרה שהציור שלי מיוחד מאוד, חשבתי שהיא מנחמת אותי כי הציור שלי לא מדויק. כעבור שנים, לאחת העבודות שלי כאמנית קראתי 'אני לא רוצה לצייר תפוחים'".
7 צפייה בגלריה
שרה ארנטל
שרה ארנטל
"כבר שהייתי ילדה קטנה, רציתי לברוח מהעולם החרדי"
(צילום: ריאן פרויס)

לברוח מהשידוך

כשהייתה בת 17, חזרה עם משפחתה לישראל בעקבות נישואי אחותה לבחור ישראלי. "אני רציתי להישאר בניו־יורק, אבל הייתי נערה סקרנית ששואלת שאלות ולא סמכו עליי שאשאר לבד. כשהגענו לפה, מצאו לי עבודה כמדריכה בבית יתומים חרדי. הייתי צריכה גם לישון שם, הרגשתי כמו יתומה בעצמי, בלי משפחה קרובה ובלי שאכיר אף אחד בישראל".
מתי התחילו לדבר איתך על שידוך?
"די מיד אחרי שהגענו לארץ. אמרתי להורים שאני עוד לא מוכנה, אבל אז השדכנית התקשרה להפחיד אותי. היא אמרה, 'איפה את חושבת שתכירי את בעלך, בפינת רחוב? אם לא תיקחי את השידוך הזה, תישארי רווקה לכל החיים'. ההורים אמרו שרק אפגוש את הבחור ואני אחליט אם אני רוצה אותו, אבל ידעתי איפה אני חיה. אם ההורים מחליטים שזה שידוך טוב, זהו זה. התקשרתי לקרובת משפחה שהייתה חרדית קצת יותר מודרנית מאיתנו, וביקשתי שתעזור לי. שתביני, בקושי הכרתי אותה, אבל הייתי נואשת. היא שמחה לעזור לי ורקמנו ביחד תוכנית".
"השדכנית התקשרה להפחיד אותי. היא אמרה, 'איפה את חושבת שתכירי את בעלך, בפינת רחוב? אם לא תיקחי את השידוך הזה, תישארי רווקה לכל החיים'"

תוכנית בריחה?
"כן. עשיתי עסקה עם אבא שלי. אמרתי לו שאני מוכנה לפגוש את השידוך ביום ראשון, אבל שייתן לי לעשות את השבת שלפני כן אצל סבא וסבתא שלי. לא הרשו לנו ללכת אליהם לבד כדי לא לפגוש קרובי משפחה שהם חרדים מודרניים. הוא הסכים. במוצאי שבת, אותה קרובת משפחה לקחה אותי למלון סמוך להתחבא. לפני שעזבתי את הבית של סבא וסבתא, השארתי פתק להורים וכתבתי בו שאני חייבת ללכת, שלא ידאגו, אני אהיה בסדר. אני זוכרת אותי יושבת בלובי, משתגעת. עזבתי את העולם היחיד שאני מכירה. מהמלון נדדתי בין קרובי משפחה, עד שמצאו לי מגורים אצל זקן דתי שהיה צריך השגחה".
"עשיתי עסקה עם אבא שלי. אמרתי לו שאני מוכנה לפגוש את השידוך ביום ראשון, אבל שייתן לי לעשות את השבת שלפני כן אצל סבא וסבתא שלי. במוצאי שבת קרובת משפחה לקחה אותי למלון סמוך להתחבא. עזבתי את העולם היחיד שאני מכירה"
בנקודת הזמן הזו כבר היית חילונית בינך לבין עצמך?
"נראיתי כחרדית לכל דבר, והמחשבה הייתה רק שאני רוצה להיות חופשייה. עדיין לא הייתי 'שם' במחשבה. יש לי זיכרון מהילדות, אני לא זוכרת גיל מדויק, ששכחתי להשאיר אור קטן כדי לקרוא בשבת. כשכולם הלכו לישון, סגרתי את הדלת והדלקתי את האור. הייתי בטוחה שברק יכה אותי, אבל לא קרה כלום. התחלתי לאבד אמונה".
דרך שיטוט ברחובות ונסיעה בתחבורה ציבורית נפתחה ארנטל לעולם. "עד אז, חשבתי שיש יהודי או גוי. כשפגשתי בישראל יהודים חילוניים שהם לא דתיים ואלוהים לא הורג אותם, זה הרגיע אותי. החלטתי להתגייס לצבא. הגעתי ללשכת הגיוס לבושה כחרדית, בלי לדעת מילה בעברית. הפנו אותי לבחור בש"ג שידע אנגלית. הוא היה בהלם מהסיפור שלי. כשהבין שאין לי לאן ללכת, הציע לי עזרה. בערב הגעתי לדירת השותפים שגר בה. השותפה שלו נתנה לי מכנסיים. אני זוכרת שמדדתי אותם והסתכלתי במראה על הגזרה שלי בפעם הראשונה. הרגשתי מאוד חשופה איתם. ישנתי שם, ולמחרת הלכנו למשפחה שלו, וגם הם נרתמו לעזור לי. משם עברתי לחברים שלהם ברחובות. האמא שעבדה בקיבוץ פלמחים סידרה לי שם מגורים, משפחה מאמצת ולימודי עברית באולפן. הרגשתי בת מזל. אבא שלי הוציא לי פטור מהצבא והייתי צריכה להילחם כדי להתגייס. הניסיונות של ההורים שלי למנוע ממני להתגייס נכשלו. התגייסתי והעברתי את השירות כפקידת מבצעים בפלס"ר נח"ל וגרתי בקיבוץ כחיילת בודדה".
אחרי הצבא ירדה לאילת ועברה בין עבודות בענף התיירות. כשראתה בטלוויזיה את נפילת התאומים, החליטה לחזור לארצות־הברית. "התגעגעתי לניו־יורק. כרטיס הטיסה היה זול כי כולם פחדו לטוס. גרתי תקופה מסוימת אצל דודה שלי, ואז היא סידרה לי להיות נני בקווינס".

7 צפייה בגלריה
מתוך הדירה "דירה להשכיר"
מתוך הדירה "דירה להשכיר"
מתוך התערוכה
(צילום: שרה ארנטל)

מרתף לא חוקי

במשך שנתיים עבדה כמטפלת של ילדי משפחה ישראלית תמורת מגורים ומזון, ואז החליטה לעבור לדירה עם שני שותפים. "השותפה שלי סגרה חלק מהסלון באמצעות שידת ספרים, ובמקום דלת היה וילון. זה היה החדר שלי. זה מה שיכולתי להרשות לעצמי ממשכורת של עשרה דולר לשעה. לשותפה השלישית היה חבר שהשתייך לכנופייה, הלך עם אקדח ומכר גראס למחייתו".
הדירה הבאה הייתה גם בקווינס. "בעל הבית ישן במרתף, הוא עבד בלילות וישן בימים. אף פעם לא ראינו אותו, רק ידענו שאסור לשאוב אבק או לעשות רעש ביום כי הוא ישן. גרתי עם שני שותפים, כל מה שהם עשו אחרי שהם חזרו מהעבודה היה לראות טלוויזיה או לשחק פוקר במחשב. זו הייתה דירה מגעילה. הכל היה דביק ומלוכלך - הריהוט, השירותים. נגעלתי לבשל שם. שילמתי 800 דולר שכירות. זה נחשב זול. בשלב כלשהו הבעלים רצה לשפץ את הדירה. סיפרתי לו שציירתי על הדלת. הוא עלה לראות ואמר לי שזה יפה ושהוא לא יחליף את הדלת".
"בעלת הבית גרה איתי והייתה משעינה לי על דלת החדר מטאטא ומגב. כשפתחתי את הדלת בבוקר הם נפלו עליי. זו הייתה שותפות מתעללת"
בדירה השלישית היא הייתה שותפה של בעלת הבית. "כבר הייתי עייפה מלגור עם אנשים, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לגור לבד בניו־יורק. בעלת הבית הייתה נותנת לי לו"ז מתי אני צריכה לנקות. היא רצתה שזה ייעשה בימים מסוימים. אם לא הספקתי לנקות את האמבטיה, הייתי מגלה שהיא פיזרה חומר ניקוי ושאין לי ברירה אלא לנקות באותו רגע אם אני רוצה להתקלח. היא גם יכלה להשעין לי על הדלת מטאטא ומגב, וכשפתחתי את הדלת בבוקר הם נפלו עליי. זו הייתה שותפות מתעללת".
והיו גם מגורים במרתף, "בשכירות שעלתה לי 1,200 דולר. זו הייתה דירה לא חוקית. בארצות־הברית יש חוקי דיור נוקשים. למרתף לא היו חלונות בגודל ובגובה המתאים שמאפשרים להימלט דרכם משריפה. שילמתי במזומן לבעל הבית. בגלל שהיה אסור לשים תנור במרתף, קניתי כירים חשמליים, ופעמיים כמעט גרמתי לשריפה. מהלחץ שפכתי מים על הכיריים החשמליים. ועדיין, הרגשתי שסוף־סוף אני גרה בחדר נורמלי".
בתקופת הקורונה כבר התגוררה בברוקלין, "בדירה בבניין משופץ. לכאורה הבית נראה טוב ונוצץ, אבל מדובר בשיפוץ זול ובדירה קטנטנה. סלון קטן, חדר שינה קטן ומטבח פצפון. השכירות עלתה 2,500 דולר, אבל הצלחתי לעשות עסקה שאני משלמת בעבודות האמנות שלי".
7 צפייה בגלריה
מתוך הדירה "דירה להשכיר"
מתוך הדירה "דירה להשכיר"
המזגן: טיפות מים מצוירות על הקיר
(צילום: שרה ארנטל)

מתי עשית את קפיצת הראש שלך לתוך עולם האמנות?
"כשעבדתי כנני ביקרתי פעם או פעמיים במוזיאון, אבל עדיין לא הבנתי באמנות ואיך זה קשור אליי. ואז התחלתי לרצות ליצור. הלכתי לחנות לקנות חומרים, וגיליתי שזה יקר מדי. פעם בכמה חודשים, כשהייתה לי השראה, ציירתי. בדירה ההיא שבה ציירתי על הדלת, ציירתי על הקירות. חבר שהיה לי באותה תקופה הגיע יום אחד ואמר לי 'לא ידעתי שאני יוצא עם אמנית'. כשהגעתי לישראל, חבר אחר, זה שליווה אותי מאז המפגש בלשכת הגיוס, אמר לי, 'תמצאי את עצמך, סעי להודו'. חשבתי שזו קלישאה ובכל זאת נסעתי. היה לי שם הרבה זמן פנוי, והתחלתי לצייר ולמכור את האמנות שלי. תפרתי לעצמי וסט מציפית של כרית. מטיילת החמיאה לי עליו וביקשה שאעשה גם לה. מכרתי ב־50 דולר בגדים שעיצבתי מבדים שמצאתי".
"במהלך הטיול בהודו ציירתי ילדה שהזכירה לי אותי כילדה, והבנתי שאני מציירת את עצמי. בפעם אחרת, טקס דתי בכפרים הזכיר לי הכנסת ספר תורה בבורו פארק. הבנתי שאני מטפלת בטראומה שלי דרך אמנות"
בהודו הבינה ארנטל שהאמנות מבחינתה היא הצלה של ממש. "יום אחד ציירתי ילדה שהזכירה לי אותי כילדה, והבנתי שאני מציירת את עצמי. בפעם אחרת, טקס דתי בכפרים הזכיר לי הכנסת ספר תורה בבורו פארק. הבנתי שאני מטפלת בטראומה שלי דרך אמנות. זו הייתה הפעם הראשונה שהתמודדתי עם העבר שלי. ביום הולדת 30 הלכתי לטיול בהרים לבד. התיישבתי מעל נחל עוצמתי וחשבתי על חיי. אמרתי לעצמי שיש לי שתי אופציות, או להיות אמנית במשרה מלאה או לסיים את חיי שהיו מלאים בקושי. ידעתי שאם אני קופצת למטה, אני לא שורדת. חשבתי, בכיתי, והחלטתי שאני קמה והולכת להיות אמנית".

7 צפייה בגלריה
מתוך הדירה "דירה להשכיר"
מתוך הדירה "דירה להשכיר"
השירותים של שרה. נטולי מתקן הדחה
(צילום: שרה ארנטל)


7 צפייה בגלריה
מתוך הדירה "דירה להשכיר"
מתוך הדירה "דירה להשכיר"
אחד החדרים בדירה
(צילום: שרה ארנטל)

היא הפכה לאמנית בפול טיים, ומשלבת בין יצירות שנמכרות בגלריות ובין אמנות רחוב במרחב הציבורי - על קירות, תאי טלפון ישנים ועוד (בניגוד לאמנות גרפיטי, מדובר על איורים חוקיים). "אני מצליחה להתפרנס רק מאמנות. תקופה הקורונה לא קלה לאמנים, אז מצאתי עוד דרך מקורית למכור אמנות: אני מוכרת תיקים וחולצות שעליהן מודפסות הדמויות שמזוהות איתי".
רק עכשיו היא מצליחה להרגיש מעט נחת. הדירה האחרונה שהתגוררה בה בניו־יורק ממוקמת בבניין של אמנים, היא התקבלה אחרי ששלחה תיק עבודות. אבל סגרי הקורונה וחיידק הנדודים גרמו לה לרצות לעזוב, ושבועיים בלבד אחרי שנכנסה סוף סוף לדירה הניו־יורקית המשופצת, עוד בטרם פרקה שם את הארגזים, החליטה להשאיר הכל מאחור ולבוא לישראל.
איך את מרגישה עם זה שבתערוכה הנוכחית אנשים זרים ייכנסו למקום הפרטי שלך?
"הסטודיו תמיד נמצא בתוך הבית, אז אני כבר רגילה לזה שבביקורי סטודיו באים למקום הפרטי שלי. יש בזה משהו שקצת גורם לי למתח, אבל אני בטוחה שיגיעו אנשים מכבדים ואוהבי אמנות שרוצים לראות את הסיפור שאני מספרת. בינתיים, בזכות התערוכה, אני מרגישה יותר טוב לגור פה. התמונות שתליתי, העציצים שהכנסתי, זה מרגיש יותר חמים וביתי. התערוכה עוצבה כדי שארגיש טוב יותר שאני פה".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.