דפנה פלדמן. "רציתי לשאול אותו למה דווקא אני"

30 שנה אחרי שדפנה פלדמן נוצלה מינית ע"י גבר נשוי, היא החליטה להתעמת איתו

בגיל 45 פלדמן יזמה פגישה עם הגבר שפגע בה מינית כשהייתה תלמידת אולפנה. בספר הסיפורים החדש שכתבה היא מתארת את המפגש הזה, שהיה שונה מאוד ממה שדמיינה

עודכן: 16.12.21, 09:08
הוא כבר ישב וחיכה לה בבית הקפה שבו קבעו, ואפילו הזמין לה קפה. היא הגיעה עם משקפי שמש גדולים וכובע רחב שוליים שהסתיר את פניה. "שלום", אמרה לו והתיישבה. "אתה זוכר אותי?". 30 שנים עברו מאז ראתה אותו לאחרונה. היא, דפנה פלדמן, הייתה אז תלמידת אולפנה כמעט בת 15, והוא חבר קיבוץ דתי, נשוי ואב לילדה. הוא פגע בה מינית, והזיכרון ההוא ליווה את חייה כצל אפל, אף על פי שרק כעבור שנים הבינה מה באמת קרה שם.
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת

המפגש הדרמטי הזה שיזמה פלדמן מתואר באחד מ־27 סיפורים קצרים שכתבה ושיצאו לאור בספר הביכורים שלה שהתפרסם לאחרונה (הוצאת אוריון). הספר נקרא "כורמיזא", שפירושו בארמית מכת אגרוף, וחלק מהסיפורים הם אכן אגרוף בבטן.
פלדמן (49) מתגוררת במושב כפר־שמואל שבמועצה האזורית גזר, נשואה בשנית ואם לארבעה. היא נולדה בירושלים, הצעירה בין שלושה אחים, להורים דתיים שעלו מניו־יורק. בטרם מלאו לה שנתיים נפצע אביה קשה במלחמת יום הכיפורים, ואחרי שנתיים של שיקום בתל־השומר חזר הביתה קטוע יד. גם ראייתו ושמיעתו נפגעו. "מצד אחד הייתי גאה בו, ומצד שני התביישתי בכך שהייתה לו פרוטזה ביד והוא לא היה כמו כל האבות", היא מספרת ומוסיפה: "גדלתי בבית אינטלקטואלי, תרבותי ומוקפד, שהעניק לנו אהבה לקולנוע, לאמנות ולמוזיקה וגם היה מאוד מחייב מבחינה דתית. בילדותי פחדתי ללכת לישון בלי להגיד 'שמע ישראל'. מכנסיים היו הס מלהזכיר".
בשלב מסוים עברו הוריה מירושלים לנווה־דקלים בגוש קטיף וחיו שם עד לפינוי במסגרת תוכנית ההתנתקות ב־2005. "הפינוי היה הטראומה הכי קשה להם", היא אומרת. "עבור אבא, הבגידה של המדינה, כפי שהוא ראה את זה, הייתה קשה יותר מהפציעה במלחמת יום הכיפורים ומפיגוע הירי שהוא נפגע בו בצומת כיסופים".

"תשומת הלב שלו החמיאה לי"

בגיל 14 יצאה מהבית לאולפנה בקיבוץ דתי. "במסגרת האולפנה עבדנו במטעים עם חברי הקיבוץ. הייתי ילדה דתית עם גרביים וחצאית שלא יודעת מהחיים שלה, ואחד האחראים שם פשוט סימן אותי כמטרה נוחה למימוש הצרכים שלו. מצאתי את עצמי מתאהבת בו".
מה הוא עשה?
"הוא טיפח אותי, נתן לי משימות שהיו רק איתו, לבד, והרחיק אותי מהקבוצה. הוא היה אז בתחילת שנות ה־30 לחייו, נשוי ואב לפעוטה. הבנות התלהבו ממנו. העובדה שאני קיבלתי ממנו תשומת לב מיוחדת החמיאה לי. הוקסמתי. לאט־לאט, אחרי השיחות וההרחקה משאר הבנות, זה הגיע לשלב המגע. בהתחלה מגע אקראי סביב הטפטפות, אחר כך החזקת ידיים, ליטופים וחיבוקים. זה המשיך ב'שבי עליי כשאני נוהג' ואחר כך 'בואי, אגלה לך מה עושים בנים ובנות'.
"במסגרת האולפנה עבדנו במטעים עם חברי הקיבוץ. הייתי ילדה דתית עם גרביים וחצאית שלא יודעת מהחיים שלה, ואחד האחראים שם פשוט סימן אותי כמטרה נוחה למימוש הצרכים שלו"
"מערכת היחסים הזאת חרגה מעבר למפגשים שלנו במטעים. היו נקודות מפגש בחדר האוכל ובשבילי הקיבוץ, ובמקום להתרכז בלימודים הייתי עסוקה בו ובמחשבות עליו. שיתפתי פעולה ואהבתי אותו, וזה היה מלווה באשמה.
"המזל שלי, בדיעבד, הוא שלא הגענו לקיים יחסי מין מלאים. ביום שהוא קרא לי לבוא איתו לבית האריזה הרגשתי שזה הולך לקראת זה וביקשתי מחברה שתבוא ותקרא לי. היא לא באה, ובסוף זה לא קרה, אני לא זוכרת את הסיבה. אני מרגישה שהייתה עליי השגחה. היום אני מבינה שהפכתי לאישה בפרק זמן קצר מדי. פחות משנה קודם עוד שיחקתי בברביות, והוא היה טורף שניצל התאהבות תמימה של ילדה כדי לוודא שהיא שייכת לו, מתמסרת ושותקת. זו הייתה הבחירה שלי אז כדי לשרוד".
3 צפייה בגלריה
דפנה פלדמן
דפנה פלדמן
"משהו בי התפרק"
(צילום: אביגיל עוזי)

"נפלטתי מהמסגרת, הייתי אבודה"

הסיפור הסתיים כעבור כעשרה חודשים, כשהועברה מהמטעים לעבודה במושב בסביבה. "ואז משהו בי התפרק. באותה תקופה התחילו אצלי הפרעות אכילה שהתבטאו בעיקר בהקאות בערב שבת. ראיתי בזה באיזשהו מקום התרסה נגד אלוהים וגם תחושה של טיהור הגוף וצורך בשליטה כדי להחזיר לעצמי את עצמי. כשלא הצלחתי להקיא, דחפתי אצבעות לגרון, וזה עבד. אנורקסיה ובולימיה הן הפרעות שלא נרפאים מהן לעולם. הן מתעוררות בגלים, בכל מיני צמתים בחיים. היום אני עדיין בחרדה להגיע ל־50 קילו".
דרך נוספת שבה התמודדה עם הסוד שנשאה בתוכה הייתה בדיקת גבולות. "הפכתי לפרועה, עצבנית ותוקפנית, התחלתי להדליק אור בשבת, לאכול ביום כיפור, לא להגיד את תפילת הדרך, להחליף במרתף את החצאית במכנסיים ולברוח מהבית ל'כיכר החתולות' (מקום מפגש של בני נוער במרכז ירושלים).
"אירוע כזה יוצר שריטה. הוא גוזל את הילדות, התמימות והביטחון שיש לך, והופך אותך בבת אחת לבוגרת. מאותו הרגע את ננעלת מינית, או שאת מבינה, במוח הילדותי שלך, שהגוף שלך הוא מה שיש לך להציע לעולם, וכל גילוי עניין בך הוא למטרה אחת בלבד. ואז את הופכת למטרה קלה לטורפים. האישיות שלך משתנה, ומכאן מסלול חייך משובץ בטורפים שלא היו צריכים לומר יותר ממשפט־שניים כדי לקחת אותך. מכאן הפרעות האכילה, שהן לכאורה החזרת השליטה על החלק שבך שאין עליו שליטה, וגם הענשה של הגוף ששולט בך וטיהור שלו".
"אירוע כזה יוצר שריטה. מאותו הרגע את ננעלת מינית, או שאת מבינה שהגוף שלך זה מה שיש לך להציע לעולם, ואז את הופכת מטרה קלה לטורפים"
איך הגיבו בסביבתך לשינוי שחל בך?
"בכיתה י"א המנהלת קראה לי ואמרה שראו אותי בכיכר החתולות. היא הוסיפה שמוכנים לתת לי עוד צ'אנס אם אלך ל'שובה' – ישיבה לחוזרות בתשובה בעפרה. הייתי שם חודש, נהניתי וחזרתי מלאת אנרגיות רוחניות ודתיות. זמן קצר אחר כך המורדת שבי חזרה. מאחר שלא רציתי לשבור את הכלים, ביקשתי לחזור ל'שובה'. הפעם התחלתי להטיל ספק ולשאול שאלות שלא קיבלו מענה מספק. חזרתי לאולפנה ומשם נזרקתי בסופו של דבר לקראת סוף י"א. חזרתי הביתה, הלכתי לבית ספר ערב כדי לגשת לבחינות הבגרות, עבדתי בחנות והייתי אבודה, כי העולם החברתי שלי נשאר מאחור. מהר מאוד מצאתי חבר'ה כמוני, שנפלטו ממסגרות דתיות, הסתובבתי איתם בפאבים והתנסיתי באלכוהול, בסמים ובכל הדברים שאף הורה לא היה רוצה שילדיו יתנסו בהם".
ואז, בשיחה מקרית באוטובוס, סיפרה לה מישהי על תנועת הנוער של ר"ץ, שקיבלה גם דתל"שים. דפנה, שחיפשה מסגרת מכילה, הצטרפה.
בת להורים ימניים שמצטרפת לתנועת נוער שמאלנית זה בטח לא פשוט.
"לא סיפרתי להורים. באותה תקופה הם דאגו לי וגם פחדו מ'מה יגידו', שזה מאוד חזק בקהילה הדתית. הם היו חסרי אונים מולי. שנים אחרי כן אמר לי אבא שלי, שהוא החבר הכי טוב שלי בעולם, משפט מדהים: 'אני כועס עלייך כי טלטלת את המשפחה באותה תקופה, אבל מעריץ אותך על שהלכת עם האמת שלך ולא הסכמת לוותר עליה'".
ומה הייתה האמת שלך אז?
"בחרתי להיות לא דתייה. אני חייבת להדגיש שלמרות השנים שבהן הייתי 'הכבשה השחורה', יחסיי עם הוריי והמשפחה חזקים מאוד. שנים אחר כך, כשסיפרתי להם מה עבר עליי באולפנה, הם ביקשו את סליחתי, למרות שלא ראיתי צורך בכך".
"חליתי ב־CMV ונאלצתי לעבור הפלה מתוכננת. בעקבות החוויה הטראומתית הזו, שלא הצלחנו לעבד אותה ביחד, בעלי ואני נפרדנו"
אחרי שירות צבאי במסגרת גרעין נח"ל בקיבוץ גזר למדה קולנוע במכללת הדסה ועבדה במוזיאון אסירי המחתרות, שם פגשה את מי שהפך לבעלה הראשון ואביו של בנה הבכור (היום בן 22). "כשהבן הבכור שלי היה בן שנה הריתי וחליתי ב־CMV (וירוס שהידבקות בו בהיריון עלולה לגרום מומים לעובר, צ"ר). נאלצתי לעבור הפלה מתוכננת. בעקבות החוויה הטראומתית הזו, שלא הצלחנו לעבד אותה ביחד, בעלי ואני נפרדנו".
עוד בזמן נישואיה סיימה לימודי קולנוע ועבדה כעוזרת במאי בהפקות טלוויזיה ובפרסומות, ובהמשך הייתה מורה לקולנוע בבתי ספר תיכוניים בירושלים ובמודיעין.

לא שחררו אותי מהקארמה

את חנן פלדמן, בעלה הנוכחי, הכירה בשידוך. היא הייתה אז גרושה, אם לילד והתגוררה במודיעין והוא רווק המבוגר ממנה בחמש שנים, שגידל סוסים במושב כפר־שמואל. "זה היה דייט הזוי. הוא הגיע עם כובע, מגפי בוקרים ומרלבורו בכיס החולצה, לא הפסיק לדבר על עצמו ולא שאל אותי כלום על עצמי. הוא עשה המון טעויות של מי שלא מבין בדייטים", היא צוחקת. "בסוף ממש ברחתי וכעסתי על זו ששידכה בינינו. הוא - כך התברר לי בהמשך - התקשר לאחותו ואמר לה שפגש את אשתו לעתיד. משום מה החלטתי לתת לזה צ'אנס נוסף, וכשבאתי אליו למושב, לסביבה הטבעית שלו, גיליתי אדם אחר שיש בו משהו נקי, פשוט וטהור. שנה אחרי שהכרנו נישאנו. יום לפני החתונה עשיתי בדיקת היריון והתברר לי שיש לי שני עוברים בבטן. הרגשתי שהיקום נתן לי פיצוי על ההיריון שאבד".
"פיצו אותי על ההיריון שהופל מחשש ללידת ילד פגוע, אבל לא שחררו אותי מהקארמה. אני חייבת להיות אמא לילד מיוחד"
היא הייתה בת 31 ובנה הבכור היה בן ארבע כשנולדו התאומות (כיום בנות 16), שאחת מהן אובחנה כאוטיסטית. "זו הקארמה שלי", היא אומרת, "פיצו אותי על ההיריון שהופל מחשש ללידת ילד פגוע, אבל לא שחררו אותי מהקארמה. אני חייבת להיות אמא לילד מיוחד. כיום אנחנו בתהליך של מעבר להוסטל. היא מאוד רוצה בכך, אבל לנו זה לא פשוט".
בהמשך נולד בנה הרביעי של פלדמן, היום בן 14. לאורך השנים היא עבדה בניהול קהילה רפורמית השייכת למועצה האזורית גזר, ניהלה קייטנה של ילדים יהודים וערבים עם שותפה ערבייה, שיחד עמה הקימה בית מדרש ללמידה משותפת של מוסלמיות, נוצריות ויהודיות ברמלה ובנווה־שלום וגם למדה ליווי רוחני וטיפול בטראומה של הסכסוך היהודי־ערבי.
איך המשפחה הימנית שלך קיבלה את הפעילות הזו?
"התרגלו אליי".

מחלת האי־ודאות

ביולי 2016 התעוררה עם ראייה לא ממוקדת באחת מעיניה. שלושה חודשים קודם לכן עברה התקף קשה של ורטיגו (סחרחורת קשה), אך בדיקת ההדמיה שעברה לא הראתה ממצא מחשיד. "בדיעבד הבנתי שהיו סימנים נוספים: נמלול בכפות הרגליים, תשישות גדולה ועוד", היא אומרת. בבדיקות שעברה בבית החולים אובחנה כחולה בטרשת נפוצה. "הצטרפתי לעמותת 'הבית לחולי טרשת נפוצה'. העמותה מאמינה בטיפול הוליסטי ומבקשת להקים מרכז רב־תחומי שיהווה בית למתמודדים עם המחלה ויעניק מענה פיזי, נפשי, סוציאלי ותעסוקתי תחת קורת גג אחת. אני משתתפת בפרויקט מנטורים המעניק תמיכה רגשית לחולי טרשת מאובחנים חדשים".
שנה לאחר האבחון עברה התקף נוסף, והרופא הורה לה להפסיק לעבוד. "היה לי משבר גדול", היא משחזרת. "איבדתי את הזהות שלי, שהייתה תמיד תלויה במה שאני עושה".
מה מצבך כיום?
"אני מודה על כל יום שאני קמה, הולכת ומצליחה לתפקד. ההידרדרות מגיעה בכל מיני גוונים וצורות. פגיעות פנימיות בלתי נראות, ימים שבהם אינני מצליחה להרים את הראש מהמיטה, כאבים שצצים במקומות חדשים בגוף. לא סתם זו נחשבת מחלת האי־ודאות.
"כחלק מההתמודדות הופניתי לפסיכיאטר שעזר לי מאוד. הגעתי גם למתקשרת מדהימה ולשתי הילריות שכל אחת מהן אמרה לי שעברתי פגיעה מינית בגיל צעיר. חברה אמרה לי שלדעתה הטרשת קשורה לטראומות שלא טופלו. משהו במשפט שלה תפס אותי, והחלטתי לצאת למסע לטיפול בטראומות שלי כדי לרפא את עצמי. מה גם שהדבר הראשון שצף אצל הפסיכיאטר היה הפגיעה המינית באולפנה".
"חברה אמרה לי שלדעתה הטרשת קשורה לטראומות שלא טופלו. משהו במשפט שלה תפס אותי, והחלטתי לצאת למסע לטיפול בטראומות שלי כדי לרפא את עצמי"
לפני כן סיפרת על זה למישהו?
"רק לבני הזוג שלי, לפני הנישואים. במקביל לטיפול הפסיכיאטרי למדתי בתוכנית 'סוגיות חיים' של מרכז בלאושטיין בירושלים וסיפרתי למנחה מה קרה לי בגיל 14. היא אמרה לי שידוע שכדי לא להיות קורבן, הקורבן בוחר להתאהב בתוקף שלו כאמצעי הישרדות. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי שזה בסדר שהתאהבתי בו, כדי להיות מסוגלת להכיל את מה שקורה לי, ושזה נורמלי. הרגשתי שחרור עצום. אני לא אשמה! בעקבות זאת הבושה והאשמה נעלמו בבת אחת".
כדי לסלוח לילדה ההיא החליטה להפוך את היומן שכתבה במהלך הטיפול לספר סיפורים. לשם כך למדה בסדנאות הבית של אשכול נבו ואורית גידלי ובסדנה "לכתוב את עצמי" של עומר ברק ורענן שקד, וקיבלה עידוד להמשיך בכתיבה.

3 צפייה בגלריה
כריכת הספר "כורמיזא"
כריכת הספר "כורמיזא"
כריכת הספר "כורמיזא"
(צילום: אביגיל עוזי)

לפני ארבע שנים השתתפה בפגישת מחזור של בנות האולפנה, "ואז אחת החברות ניגשה אליי ואמרה: 'אני רוצה לבקש את סליחתך על שלא באתי לבית האריזה כשביקשת ממני'. הייתי בהלם". ואז שמעה מאותה חברה שהגבר המדובר נפצע קשה בתאונת דרכים. "לא יכולתי שלא לחשוב שיש פה משהו קארמתי, אף על פי שמעולם לא ייחלתי לנקמה", היא מדגישה.
היא החליטה שעליה לפגוש בו. "רציתי לשאול אותו למה דווקא אני, ואולי גם ציפיתי שיבקש סליחה. חשבתי גם על תסריטים אפשריים כמו שיצעק עליי, שיכחיש. חששתי מה עלול לקרות לי מבחינה רגשית, אבל הרגשתי שלמה וחזקה ושהוא לא יוכל לפגוע בי משום בחינה, כי אני מגיעה לפגישה עם עמוד שדרה חזק, נטולת אשמה או בושה". היא מצאה אותו בעזרת פייסבוק, בדתה סיפור על חבילה שנשלחה באמצעותה על ידי מכר משותף מחו"ל, והוא הסתקרן ואמר שיבוא.
למי סיפרת על הפגישה המתוכננת?
"לבעלי. הוא ידע שאני חייבת לעשות את זה לבד".
ומה קרה בבית הקפה?
"הגוף שלי רעד. התרגשתי כמו לפני קפיצת באנג'י, אבל הייתי בנקודת אל־חזור. הורדתי את המשקפיים והכובע, אמרתי לו את שם נעוריי ושאלתי אם הוא זוכר. הוא הסתכל עליי ואמר, 'אני לא מכיר אותך'. הוא לא זכר, וזה היה הכי גרוע. הבטן שלי התהפכה. לזה לא ציפיתי, הרגשתי אכזבה ותסכול. אבל אז נזכרתי שהמנחה בתוכנית 'סוגיות חיים' אמרה לי, 'תזכרי בשביל מה באת לשם'. אמרתי לו 'בוא ואספר לך מה עשית לי'. אני יושבת מול אדם שפגע בי והולכת לספר לו בדיוק מה אני סוחבת 30 שנה, מפרטת לאן לקח אותי ומה עשה, והוא מסתכל עליי ואומר, 'אני לא יודע על מה את מדברת. אני מבקש סליחה על מה שאת מאשימה אותי בו, אבל מצטער, אני לא זוכר'".
"אני יושבת מול אדם שפגע בי והולכת לספר לו מה אני סוחבת 30 שנה, והוא מסתכל עליי ואומר, 'אני לא יודע על מה את מדברת"
איך הרגשת?
"זה היה רגע אומלל ומאכזב, כי הסליחה שלו לא הייתה שווה ואין לה משמעות. פתאום הוא התחיל לדבר על התאונה, אמר שעבר פגיעת ראש קשה ושאיבד חלק ניכר מהזיכרון שלו וסיפר כמה הוא אומלל מאז. הוא גם סיפר ששבועיים לפני התאונה חלם שמלאך בא ואמר לו: 'נמצאת אשם בבית דין של מעלה ואתה הולך להיענש בחייך'. הוא התעורר בבהלה, סיפר לאשתו, ושבועיים אחר כך התרחשה התאונה. כשהוא התעורר מההרדמה אמר לעצמו שהוא חייב לברר מה היה החטא שעליו הוא משלם את המחיר הכבד. באותו רגע הסתכלתי עליו ואמרתי: 'אני חושבת שבאתי לספר לך מהו החטא שלך'. הוא ציפה שארגיש חמלה כלפיו, על מצבו הנוכחי, אבל אני הרגשתי מרוקנת. לא היה לי מה להגיד יותר. קמתי והלכתי".
ומה הרגשת כשחזרת הביתה אחרי המפגש?
"הרגשתי שאני כבר לא קורבן. שאני שורדת".
מאז הפגישה ההיא עברו ארבע שנים. פלדמן, שלאורך השנים זכתה בתחרויות כתיבה שונות (פרס אלמוג, תחרות "כותבות מהבטן" ועוד), עובדת כעת על הוצאה לאור של "שבשתא" (בארמית: טעות), ספר שירים. "התפקיד שלי היום הוא להיות קול ואולי דוגמה לנשים שעברו פגיעה מינית", היא אומרת. "היום המקרה ההוא כבר לא יושב בתוכי כטראומה, אלא כנגע שטופל. אני מקווה שמי שתקרא את הסיפור הזה תמצא בו התחלה של ריפוי".
פורסם לראשונה: 08:59, 16.12.21
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.