ענת בר ושדי. "החברה הדתית־לאומית היא קהילה טובה ותומכת, אבל אני מבקשת: שימו גם את הדברים הקשים על השולחן"

הרב אמר שזו גבורה להמשיך לטבול למרות המכות מהבעל. איך לא אמר: 'צאי מהבית'?

בספרה, "מורדת", עוסקת ענת בר ושדי בסוגיה מושתקת: אלימות במשפחה במגזר הדתי־לאומי. את הסיפורים הראשונים בנושא היא שמעה מבלניות, אחר כך הגיעו עדויות מתלמידות בסדנאות כתיבה. "תפסיקו לפחד ממה יגידו, זה פיקוח נפש", היא קוראת לחברותיה

פורסם: 18.03.21, 08:31
ספרה של ענת בר ושדי, "מורדת" (הוצאת אוריון), עוסק באלימות במשפחת אצולה דתית־לאומית. אב המשפחה, מנהל מוסד חינוכי יוקרתי, מתעמר, משפיל, מערער ונוקט אלימות מינית וכלכלית כלפי אשתו בביתם המטופח ביישוב דתי ברמת הגולן.
בר ושדי (50), נשואה, מתגוררת ביישוב אור־הגנוז שבגליל העליון, שלחה את הספר בתום הכתיבה לרב ידוע ממרכז הארץ, שיקרא ואולי ימליץ על הספר. היא בחרה בו כי שמעה שטיפל ביד בוטחת, בלי לטאטא, באלימות במשפחה בקהילתו. הרב קרא וביקש ממנה להנמיך את גובה הלהבות. מבחינתו יש רק סוף אחד אפשרי: בני הזוג הולכים לטיפול ומאז הם חיים באושר ועושר. בר ושדי הבינה שעוד ארוכה הדרך לעיסוק פומבי נוקב באלימות במשפחה במגזר הדתי.
"הרב כתב לי שהספר טלטל אותו והוא יכול להציל נפשות, אבל יש סכנה גדולה שיגיע לידיים הלא נכונות, שיסתובב בציבור הכללי, ושם יחשבו שזו תופעה רחבה. הוא הציע שאשנה את הסוף"
"הרב כתב לי שהספר טלטל אותו והוא יכול להציל נפשות, אבל יש סכנה גדולה שיגיע לידיים הלא נכונות, שיסתובב בציבור הכללי, ושם יחשבו שזו תופעה רחבה. הוא הציע שאשנה את הסוף כי עזיבה של האישה היא צעד חריף מדי, זה יכול לפגוע בה רוחנית. הוא הציע שאכתוב סוף שמראה שהמצב בר תיקון. אמרתי לו שבסיפורים מהסוג הזה לרוב אין הפי־אנד ושאני לא גורם טיפולי, אני מלווה את הדמות מההכחשה עד ההבנה שככה זה לא יכול להימשך".
מה את יכולה להגיד על היקף התופעה בציבור הדתי?
"תוך כדי הכתיבה של הספר, וגם אחרי שהוא יצא לאור, שמעתי עוד ועוד סיפורים על אלימות במשפחות דתיות. נשים שהכרתי התוודו לפניי על אלימות שחוו בנישואים. הבנתי עד כמה התופעה מושתקת במגזר הדתי. החברה הדתית־לאומית היא קהילה טובה ותומכת, אבל אני מבקשת: שימו גם את הדברים הקשים על השולחן, תקשיבו. תפסיקו לפחד ממה יגידו ומלכבס את הכביסה המלוכלכת. זה פיקוח נפש".

מחיר הטבילה

בר ושדי לא חסה על הקוראים. סצנה אחרי סצנה היא משרטטת דינמיקה אלימה של רב מהולל שמתעלל בבני ביתו בשיטתיות. כלי העבודה שלו מגוונים וכוללים בריונות, עלבונות, גזלייטינג וכעס מלווה בהתקפי זעם כאסטרטגיית שליטה. אשתו היא הקורבן המרכזי. הביטחון העצמי שלה נפגע, היא מוותרת על הכישרון שלה ועל הקריירה ונותרת גרסה דהויה ועצובה של מי שהייתה. גם ארבעת הילדים לא מצליחים לתפוס מחסה מפני התקפי הזעם והרצון האובססיבי של אביהם לשלוט בחייהם.
כשאני שואלת אותה לפשר השם האירוני של הספר, היא עונה: "השם הוא בהפוך על הפוך. הבעל חושד בגיבורה שהיא בוגדת. היא נוסעת לתל-אביב להתאוורר וישנה במלון. אם הוא היה גורר אותה לבית הדין הרבני ומספר שישנה במלון, הם היו קוראים לה 'מורדת'".
2 צפייה בגלריה
ענת בר ושדי
ענת בר ושדי
"יש המון יופי בחברה שמקדשת את המשפחה, אך בו בזמן יש סכנה"
(צילום: דנה קופל)
בר ושדי, עובדת המועצה הדתית מרום־גליל, אחראית למקוואות בתחום המועצה. במסגרת תפקידה היא נמצאת בקשר רציף עם הבלניות. את הסיפורים הראשונים על אלימות במשפחה שמעה שם. לעתים הבלניות הן היחידות שרואות את הסימנים על גופן של הנשים. "בלנית אחת רמזה לי על טובלת שבעלה הכה אותה. בלנית אחרת סיפרה לי על רב שהילל אישה שהולכת לטבול למרות שבעלה מכה אותה בגלל זה. הרב אמר שזו גבורה להמשיך לטבול למרות המכות. לא הבנתי איך הוא לא אמר לה: עזבי את הטבילה, צאי מהבית. להציל את עצמך זה לא ללכת למקווה אלא לפנות למשטרה".
"הגיעה אליי תלמידה שכתבה בזעם. היא סיפרה לי שכשהכירו לה את בעלה אמרו שהוא 'צדיק'. הם התחתנו והיא חוותה ממנו אלימות פיזית ונפשית לא נתפסת. לא יכולתי לישון"
המקום השני שממנו חצבה בר ושדי כרוניקת אלימות היה סדנאות הכתיבה שהיא מעבירה בשנתיים האחרונות. "הגיעה אליי תלמידה שכתבה בזעם, בסגנון בועט. מצד אחד התלהבתי מהכתיבה העוצמתית. מצד שני לא הבנתי מאיפה זה נובע. יום אחד היא נשארה אחרי הסדנה וסיפרה לי שכשהכירו לה את בעלה אמרו שהוא רב ומורה רוחני שעוזר לאנשים, 'צדיק'. הם התחתנו, והיא חוותה ממנו אלימות פיזית ונפשית לא נתפסת. זו פעם ראשונה ששמעתי דבר כזה מגוף ראשון. חזרתי הביתה ולא יכולתי לישון. משתתפת אחרת בסדנה, גם היא דתייה, קראה את הספר שלי שלוש פעמים. היא סיפרה לי שחוותה אלימות בנישואיה. היא הגיעה אליי רועדת ואמרה: 'כתבת את הספר הזה עליי'. השלישית הייתה נשואה לרב שבישיבה שבה לימד ידעו על האלימות. הם התגרשו ונשארו לגור באותו יישוב. התושבים במבוכה גדולה מהדבר הזה, לא מדברים על זה".
את חוזרת על המילה "מבוכה" בהקשר של המגזר הדתי־לאומי מול אלימות במשפחה. זו מבוכה כי "אצלכם זה לא יכול לקרות"?
"יש המון יופי בחברה שמקדשת את המשפחה. אך בו בזמן יש סכנה שכשיש בעיה במשפחה, לא ירצו לראות אותה ולדבר עליה. זו מבוכה, זה לשון הרע, זה לא להיכנס בין איש לאשתו. הנושא מרתיע את הקהילה. אומרים אצלנו: 'עובדה שאין רציחות של נשים במגזר הדתי', 'אלימות במשפחה זו לא תופעה שקשורה אלינו'. ואילו אני אומרת: נשים דתיות לא ייחשפו. אם אתם לא רוצים לדבר על זה, אני אהיה זו שארים את השטיח ואנער אותו".
"יש המון יופי בחברה שמקדשת את המשפחה. אך בו בזמן יש סכנה שכשיש בעיה במשפחה, לא ירצו לראות אותה ולדבר עליה. זו מבוכה, זה לשון הרע, זה לא להיכנס בין איש לאשתו"
בספר אין זירה בין בני הזוג שלא סובלת מאלימות. גם בחדר השינה מתרחש מין כפוי, הגיבורה נאנסת על ידי בעלה.
"אם אני כבר אמיצה ומדברת על אלימות, אני צריכה להתייחס לכל הרבדים שלה. זה אומר גם להיכנס למה שקורה ביניהם ביחסי אישות. היה לי חשש איך לנסח את זה ואיך זה יתקבל. אבל עוד לא קיבלתי תגובות של 'הגזמת'. הבת שלי (17) קראה את הספר. היא חששה קצת ממנו וממה יגידו. בראיונות לשירות לאומי היא כבר סיפרה בגאווה שאמא שלה סופרת".

בחזרה לשם הנעורים

בר ושדי - אמא לשישה בנים ובת, הבכור בן 27 והקטן בן 15, וסבתא לשניים - היא חוזרת בתשובה שגדלה בבית חילוני בחיפה. בגיל 22 נישאה לאופיר והשמיטה את שם נעוריה. לפני חמש שנים, כחלק מתהליך התמתנות דתית והכרה בחשיבות הפמיניזם בחייה, הוסיפה את שם נעוריה, בר. "גדלתי בבית חילוני אבל לא כופר", היא מספרת. "אבא שלי גדל בבית דתי ונשארו לו כמה דברים. למשל ערכנו ליל סדר כהלכתו. אהבתי את המסורת. סבתא שלי סיפרה לי שכבר מגיל קטן שאלתי על הדת. גם היה בי צד אמנותי. המצאתי סיפורים מגיל שנתיים, רקדתי ושרתי. עד היום אמנות היא חמצן בשבילי".
מתי השאלות הקיומיות הופכות לכדי התקרבות לדת?
"בגיל 16 ההורים שלי התגרשו, ובתפר הזה התעמקתי בשאלות על החיים, על משמעות הקיום. התחלתי לקרוא ספרים פילוסופיים כמו 'זן ואמנות אחזקת האופנוע' וספרים של ויקטור פרנקל, שהצליחו למלא לי את הנשמה. לקח עוד כמה שנים עד שהגעתי לדת".
בצבא שירתה כמראיינת פסיכוטכנית בתל השומר. "גרתי אז בתל־אביב, רקדתי מחול מודרני אצל רנה שיינפלד ונחום שחר, החבר הכי טוב שלי היה גיי, כך שהרגשתי שייכת להוויה התל־אביבית".
"הורים שלי לא היה קל עם החזרה בתשובה שלי. כמו שקורה אצל חוזרים בתשובה, היה לי רומן עם הקיצוניות. שמתי כיסוי ראש מלא, הקפדתי על ההלכה, ניתקתי קשרים עם חברי עבר. בבת אחת הפניתי להם את הגב"
אבל תחושת השייכות הייתה זמנית. מתחת לפני השטח, הרצון לרוחניות ומשמעות המשיכו לבעבע. "קרוב משפחה הזמין אותי ואת אופיר ששירת איתו בצבא לרב קבליסט. כששאלתי את הרב כל מיני שאלות, הוא ענה באופן משונה: 'תפני לאופיר עם זה'. ואני שאלתי 'למי?'. לא זכרתי את השם שלו. ביום הזה הכרנו".
נקודת פתיחה שלא הבטיחה טובות.
"כן, הוא היה שונה מאוד מהבחורים שהכרתי. רזה, כהה עור ועם כיפה. התחלנו כידידים. הוא הגיע לבדוק את המזוזות שלנו בבית. שאלתי אותו שאלות על יהדות. הוא ענה אך לא ניסה להחזיר אותי בתשובה. כשיצאנו לדייט הראשון, גילינו שנולדנו באותו היום ובאותה השנה. אני נולדתי 50 דקות לפניו. בדייט השני עלינו לקברי צדיקים בצפת. הוא עשה גימטריות של השמות שלנו, והרגשתי שייכות".
בר ושדי החלה להתקרב לדת. במקביל נרשמה ללימודי משחק בבית צבי, ניסיון קצר לנוע בין העולמות שלא צלח. "עוד לא הודעתי לעצמי שאני חוזרת בתשובה, אבל כבר שמרתי שבת והלכתי עם חצאית. ביום הראשון, כשכינסו אותנו לשיחה עם המנהל גרי בילו, הבנתי שאני בבעיה. המשפט הראשון שלו: היה 'מהיום אין אמא ואין אבא, אין חבר ואין חברה. אין שבת ואין חג. האלוהים שלכם הוא תיאטרון'. אמרתי לעצמי הופה, הוא התחיל איתי ברגל שמאל. הגלגלים בראש הסתובבו. הבנתי שאני צריכה להחליט עכשיו אם אני ממשיכה במסלול הזה, הופכת לשחקנית או בוחרת ביהדות ובאופיר. קמתי והודעתי שאני עוזבת".
"יש בי גנים חילוניים ואני כבר לא מתכחשת להם ולא מתביישת בהם. אני מהגרת, ציפור מוזרה, וזה בסדר. 20 שנה הייתי נטועה בעולם חילוני והבסיס המוסרי שלי מגיע גם משם"
זמן קצר לאחר מכן נישאה. "לקח לי זמן לשכנע את אבא שלי לממן לי את לימודי המשחק ואז אני מודיעה לו שאני פורשת, מתחתנת, עוברת לאלקנה והולכת ללמוד חינוך במכללה דתית. להורים שלי לא היה קל עם החזרה בתשובה שלי. כמו שקורה אצל חוזרים בתשובה, היה לי רומן עם הקיצוניות. שמתי כיסוי ראש מלא, הקפדתי על ההלכה, ניתקתי קשרים עם חברי עבר. בבת אחת הפניתי להם את הגב".
הספר "מורדת" מאת ענת בר ושדיהספר "מורדת" מאת ענת בר ושדיבאדיבות ענת בר ושדי

עשרה חודשים לאחר החתונה נולד בנה הבכור, והרומן עם מפעל ההתנחלויות נקטע באבו. "החלטנו לעבור לגליל. הבנו שאנחנו לא בנויים לגור בשומרון. היו זריקות אבנים על אוטובוסים ומכוניות, והבנתי שאני לא חזקה מספיק ולא יכולה לסכן את הילד בשם האמונה".
בגיל 31, אחרי פז"ם כמורה מחליפה, הוציאה ספר ילדים ראשון, "קלף מגולגל קשור בסרט", ואחרי כמה שנות הפסקה את "הנסיך השותק". "הספר מדבר על מצוות ואהבת לרעך כמוך. הוא מהתקופה הממש דוסית שלי", היא אומרת בחיוך. "הספר השני אוניברסלי. הוא נכתב כאגדה ועוסק בשלום ואהבה".
ואיפה את ממוקמת היום, ברצף הזה שבין העולמות?
"על פי היהדות, חזרה בתשובה זו הזדמנות להתחיל מחדש. עבירות נמחקות לך ואת נחשבת ברייה חדשה. עם הזמן, הבנתי שאין דבר כזה באמת להתחיל מחדש. יש בי גנים חילוניים, ואני כבר לא מתכחשת להם ולא מתביישת בהם. אני מהגרת, ציפור מוזרה, וזה בסדר. 20 שנה הייתי נטועה בעולם החילוני, והבסיס המוסרי שלי מגיע גם משם".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.