יובל גרשון (10) ממודיעין הוא יותר מעוד ילד כדורגל. הוא משחק מגיל ארבע, ולפני שנתיים הצטרף לליגה של עירוני מודיעין. "יש לי שלושה אימונים בשבוע פלוס משחק אחד לפחות, מה שאומר שאני לגמרי בתוך זה. למדתי לתמרן בין כדורגל ללימודים", הוא אומר.
יש לו אחות, עופרי (13.5), הוריהם גרושים ומעודדים אותו להתפתח בתחום. אמו ניצן פלש (44), מזכירה רפואית, מספרת כי עם הצטרפותו לליגה, היא חששה שהוא יישאב לספורט ולא ישקיע בלימודים. "אמרתי לו שאם אראה שהוא מזלזל בלימודים או לא מצליח להשקיע בהם, ניקח צעד אחורה. שמחתי לראות שזה לא כך. כשהייתי ילדה, ההורים שלי לא ציפו ממני לעשות משהו מעבר ללימודים. הבטחתי לעצמי שלילדים שלי אתן הזדמנות לבחור במשהו שיידעו להתמיד בו. בעיניי זה המפתח להצלחות בחיים. מאז שיובל בליגה, התחזקו אצלו גם הלימודים וגם הצד החברתי. הוא מחויב למסגרת ולעצמו – צריך להוכיח שהוא עומד בכל האתגרים".
אילו אתגרים למשל?
"בתקופה האחרונה הקבוצה שלו הפסידה ברוב המשחקים והוא מתמודד עם הכישלון המשותף. אני שמחה לראות שהוא עומד איתן מול זה ואומר בקול: 'אני עושה את המקסימום שלי'. בכל זאת חשבתי שיהיה לו טוב לקבל חיזוק מקצועי, משהו שיתרום לחוסן שלו. הוא הולך למאמנת מנטלית, ואנחנו רואים שיש לה השפעה חיובית עצומה עליו".
יובל: "זה התחיל בשיחות. המאמנת בדקה איך הספורט גורם לי להרגיש, ובהמשך עזרה לי לחזק את הרגל החלשה שלי".
ניצן: "יש לי שיחות מעקב איתה. גם אני מקבלת ממנה כלים. היה לי אתגר בעבודה שהצלחתי לעמוד בו בזכות הכלים שיובל קיבל - למדנו יחד להתמודד מול מצבים שאין לנו שליטה עליהם".
יובל, עם איזה קושי האימון המנטלי עזר לך להתמודד?
"גם כשאתה ממש טוב בספורט, יכול להיות לך חוסר ביטחון עצמי. פעם פחדתי להיות עם הכדור. התהליך עם המאמנת שינה את ההרגשה שלי. היום אני מתנהל בביטחון בכל סיטואציה במשחק וגם בסיטואציות חברתיות ובכל מיני דברים שקורים לי בחיים".
לשמוע את מה שלא נאמר
מרינה גלמן, מאמנת מנטלית לספורטאים, מכירה מקרוב את ההתמודדויות של בני הנוער העוסקים בספורט באופן אינטנסיבי. היא אמא לניב (11) המשחק בליגת כדורסל, נעמי (10) קפטנית בקבוצת כדורגל, שחקנית ליגה בכדורגל וגם בכדורשת, ואיתי (6), המתאמן בג'ודו. גם בבית שבו גדלה נשמו ספורט. "אמנם לא עסקתי בזה פיזית, אבל בבית דיברו על התמדה, אחריות, ניהול זמן, עמידה בזמנים, התמודדות עם ניצחונות ועם הפסדים. זה עיצב אצלי תכונות שהן בסיס לעשייה שלי היום: חוסן, נחישות, תחרותיות, יכולת להתמודד. זה עזר לי להשתלב בארץ כשעלינו מאוקראינה לפני 30 שנה. היום אני שחקנית כדורשת בליגה מקצועית ומאמנת קבוצות של נערות ונשים".
גלמן למדה NLP, אימון מנטלי לספורטאים וליווי מנטלי לקבוצות. לפני כשנתיים החלה לעסוק בתחום, בדגש על ילדים ונוער. "כשהילדים שלי נכנסו לליגות מקצועיות, הבנתי שאין להם מעטפת לרגעי לחץ וחוסר ודאות. הם באים לאימון, לובשים את מדי הקבוצה, רצים, קופצים, לפעמים מנצחים, אבל מתחת לפני השטח יש פחד לטעות, יש ילד שמוותר על עצמו כדי לא לאכזב, יש ילדה עם קונפליקט רגשי. התפקיד שלי הוא לשמוע את מה שלא נאמר ולתת לילדים כלים לכל החיים, לא רק למגרש".
כאשר גלמן מאמנת ילדים עד גיל 13, היא שמה דגש על פיתוח אמונה עצמית דרך משחק. "אצל בוגרים יותר אנחנו מתמקדים בתחושות, בחוויות ובהצבת מטרות אישיות. אני גם מלמדת אותם טכניקות נשימה ומיינדפולנס. בדרך כלל אני נפגשת קודם כול עם ההורים, אחר כך עם הילדים, ולאורך התהליך יש גם פגישות משולבות. הרבה פעמים הילדים משתנים לטובה רק אם יש שינוי בגישה ההורית", היא אומרת.
ההורים שמגיעים אלייך מרגישים שהם עצמם צריכים ליווי מנטלי?
"רובם רק רוצים שהילד ירגיש טוב, אבל כשהם שומעים על פחד מכישלון, על דמעות בלילה לפני תחרות, על כאבי בטן לפני אימון, הם מבינים שזו לא רק בעיה של ספורט. זו קריאה לעזרה. יכולים לצוץ אתגרים של מופנמות, חוסר ביטחון עצמי, התמודדות עם לחץ, חוסר הערכה. למשל, היה אצלי ילד בן 11 שפחד לקחת אחריות: הוא היה מקבל את הכדור ומוסר מיד. כשהיה מתקרב לשער, הוא היה קופא. הפחד לטעות והחשש ממה שיגידו שיתקו אותו. עבדנו על תחושת מנהיגות, נשימות ברגעי לחץ, תרגולים מנטליים ושינוי השיח הפנימי. היום הוא בועט. גם אם הכדור לא ייכנס, הוא לא מפחד לנסות. הוא הפך משחקן שמוסר כדי לא לטעות לשחקן שמוביל מהלכים.
"אני מאמנת נער בן 17, שחקן בדמינטון תחרותי. הוא התמודד עם כעס במשחק ותסכול אחרי הפסדים. כשהוא הפסיד, הכול התפרק ומצב הרוח השתנה. דרך עבודה מנטלית למדנו להמיר כישלון ללמידה, לאמן את המוח לא פחות מהגוף. עבדנו על הצבת מטרות ועל התפתחות אישית שמייצרת חוסן מנטלי. הגיעה אליי גם ילדה בת 10 עם התפרצויות זעם, תלמידה חכמה, רגישה, בת להורים גרושים. איתה המפתח היה יצירת אמון. כל מפגש כלל משחק קופסה שהיא בחרה, וכך היא נפתחה לשיח ולשיתוף פעולה. זיהיתי את מוקדי הקושי דרך הסיפורים שלה. בכל מפגש הצגתי לה סיטואציות חברתיות, והיא בחרה דרכי תגובה. נתתי לה להבין את עצמה, וכך היא למדה לנהוג אחרת".
מרינה גלמן: "הם באים לאימון, לובשים את מדי הקבוצה, רצים, קופצים, לפעמים מנצחים, אבל מתחת לפני השטח יש פחד לטעות"
איך את עובדת עם ההורים?
"הרבה מהם לא מודעים לעוצמת ההשפעה שיש להם, גם כשהם מתכוונים 'רק' לעודד. תגובות של אכזבה, דרישות מוגזמות, השוואות לילדים אחרים – כל אלה יוצרות לחץ. ילדים רבים מספרים שהם מפחדים לומר את מה שהם באמת מרגישים כדי לא לאכזב. שם אני נכנסת לתמונה. אני מלמדת את ההורה להקשיב, לשאול, להכיל, לשתף ולא רק לצפות ולדרוש".
מתי את מרגישה שספורטאי נמצא במצוקה?
"כשהוא סובל מתשישות פיזית או נפשית לאורך זמן, כשהוא לא נהנה יותר, וכשהערך העצמי שלו תלוי רק בתוצאות. ילד שמרגיש ביטחון פסיכולוגי בבית, ישתף. המטרה של ההורה היא לנהל שיחה כנה, סבלנית ומכילה, לא לשפוט אלא לשאול איך הוא מרגיש, מה חשוב לו, ואיך אפשר לשנות את הדרך או להתאים אותה אליו. לפעמים הפסקה זמנית או שינוי מסלול עוזרים, העיקר לדעת לזהות את זה בזמן. חשוב ליצור זמן איכות שאינו עוסק בהישגים אלא בחיבור - שיחה פתוחה, תחושת אמפתיה, חלוקת תפקידים בבית כך שכל ילד ירגיש שמקדישים לו תשומת לב. כשקיימת תחושת תמיכה בבית, הילד מרגיש בנוח לשתף באושר, בקושי ובהתלבטויות. כשהילד חוזר מהאימון עם חיוך גם אחרי הפסד, כשהוא מרגיש בטוח לדבר, כשיש לו ביטחון לנסות ולטעות – אלה סימנים טובים. מאמן מנטלי עוזר לילד להבין את עצמו. אני אומרת להורים שהילד עצמו צריך לרצות את הליווי שלי, לא רק הם. אם יש קשר טוב, אפשר לראות אותו גדל לא רק כספורטאי אלא גם כאדם".
נראה שההורים הכי חוששים מאכזבה של הילד בגלל הפסדים וכישלונות.
"החשש הזה אמיתי ולגיטימי. ילדים שמתמסרים לספורט תחרותי מפתחים זהות חזקה סביב זה. לעתים הספורט נהפך למרכיב המרכזי ואפילו הבלעדי בזהות שלהם. כשכל הערך העצמי של הילד נשען על תוצאה או על השתייכות לקבוצה, כל נפילה נראית כמו סוף העולם. הפתרון נמצא בהרחבת הזהות של הילד. חשוב לטפח עולמות נוספים, כמו לימודים, תחביבים, חברויות. להזכיר לילד, וגם לעצמנו, שהוא לא רק ספורטאי, הוא קודם כול ילד, חבר, תלמיד, בן משפחה".
מה לגבי החשש שהאימון יפגע בלימודים?
"איזון בין ספורט ללמידה הוא נושא מרכזי. חלק מהעבודה המנטלית כולל בניית סדר יום, ניהול משימות, הצבת גבולות והבנה שיש מקום גם לשאיפה וגם למנוחה. להורים אני אומרת - ילד שגדל עם תחושת ערך מגוונת יוכל להתמודד גם עם נפילה. ילד שמרגיש בטוח בבית, שומע שהוא אהוב בלי קשר להישגים ויודע שיש לו גב – יצמח גם אחרי ניפוי".
