לפני ארבע שנים החליטה מעין ניסני (27) לקבוע תור לעוד גינקולוג, ולהשאיר הפעם את כל המבוכה בבית. מאז גיל 18, כשהחלה לקיים יחסי מין, כל ניסיון לחדירה לווה אצלה בכאב בלתי נסבל. "אמרתי לרופא: 'תגיד, יכול להיות שפשוט לחבר שלי יש איבר גדול מדי ואני קטנה מדי?'", היא מספרת. "הרופא אמר: 'אם אני יכול להכניס שתי ידיים לנרתיק של אישה שעומדת ללדת, אין דבר כזה איבר גדול מדי'. ואז הוא שאל אם אני מצליחה להחדיר טמפון. עניתי שכן. הוא אמר: 'אז תגידי תודה. את במצב טוב'".
הגינקולוג הסביר לניסני שיש לה וגיניזמוס ברמה קלה - הפרעה שבאה לידי ביטוי בהתכווצות לא רצונית וממושכת של פתח הנרתיק שמקורה נפשי (ראו בהמשך). וכך, אחרי שנים של אבחנות שגויות, כדורים ומשחות מיותרות, סוף־סוף הגיע רופא שדיבר איתה על הגוף, אבל גם על הרגש. כשניסני יצאה מהמרפאה היא הרגישה רגועה באמת: לראשונה הבינה שהיא לא לבד ושיש עוד הרבה נשים במצבה. "זה היה הרופא הראשון שנתן לי הרגשה שאני לא דפוקה", היא מספרת, "שמדובר בתופעה ידועה ושאפשר גם לפתור אותה".
"ברור שזה מביך שכולם ידעו מה קורה אצלי בחדר המיטות, אבל תהליך העבודה על הסדרה היה גם סוג של ריפוי"
זו גם הסיבה שניסני, בוגרת תואר ראשון בקולנוע מהמכללה האקדמית ספיר, החליטה ליצור עבור פרויקט הגמר שלה סדרת רשת שתעסוק בדיוק בנושא הזה. "הרגשתי שאני רוצה להעביר את החוויות שלי, ובצורה קומית, כדי להעלות את המודעות ולפתוח שיח על נושא שכמעט ולא מדובר", היא מסבירה.
שם הסדרה הוא "תירטבי" והיא כוללת שלושה פרקים, בני חמש דקות כל אחד. ניסני מככבת בה ומגלמת דמות דומה מאוד לעצמה: צעירה שנמצאת בזוגיות של שנה וחצי, שבכל פעם שהיא מנסה לקיים יחסי מין, זה נגמר בתחושת כאב וכישלון. בסצנת הפתיחה, כשבן הזוג מנסה לחדור אליה, היא בועטת בו באינסטינקט בביצים. הוא בתגובה תוהה בפניה אם היא בכלל נמשכת אליו, ונפרד ממנה. היא נותרת לבדה, מבולבלת ועצובה. היא הולכת לעוד מומחה בניסיון להבין: למה כל כך כואב לה? למה היא לא יכולה פשוט להיות כמו כולן?
את הגיבורה מלוות שלוש דמויות נשיות נוספות, המייצגות את הקולות בראשה. "הגיבורה לא משתפת את הקושי שהיא חווה עם המעגל החיצוני שלה", מסבירה ניסני. "גם אני תקופה ארוכה לא סיפרתי, לא לחברות הכי טובות שלי ואפילו לא לאחותי הגדולה. גם כי זה נושא מביך וגם כי את לא רוצה להרגיש חריגה. בגילים צעירים כל השיח הוא על מיניות, אבל רק על הצדדים היפים שלה. אף אחד לא מדבר על הבעיות. את אומרת לעצמך: 'מה, אני עכשיו אספר שקשה לי וכואב לי ואצא מסכנה?'. וכשאת הולכת לרופאים וכולם אומרים שיש לך דלקת או פטרייה, אז זה גם סוגר לך את הפינה".
לך כואב, לא לי
ניסני נולדה וגדלה בחולון, בת אמצעית מבין שלוש אחיות. בגיל 18, במהלך השירות הצבאי, החלה קשר זוגי עם קצין ששירת לצידה והיה גדול ממנה בשלוש שנים. "הוא היה הראשון שלי, ולו היו כבר כמה בחורות לפניי. הוא ידע שאין לי ניסיון והייתי מאוד לחוצה. אני אדם מאוד פרפקציוניסט. חשוב לי להיות הכי טובה בכל תחום. כשהוא חדר אליי זה כאב ושרף נורא. אמרתי לעצמי שזה בטח בגלל שזו הפעם הראשונה שלי, אבל המשכנו לנסות וזה לא השתפר אפילו קצת. הכאבים העצומים חזרו על עצמם בכל פעם מחדש".
מה עשית?
"קבעתי תור לרופא, סיפרתי לו והוא קבע שיש לי פטרייה, בלי שהוא אפילו ממש בדק אותי. הוא נתן לי משחה ונרות וגינליים. מבחינתי, מה שהרופא אומר, זה בטוח זה. לקחתי מה שהוא רשם והייתי בטוחה שהמצב ישתפר".
"החלום שלי הוא להפוך לשחקנית ויוצרת מצליחה, וברור לי שבטח אזכר תמיד בתור 'הבחורה עם הווגיניזמוס'. גם אם זה המחיר שאצטרך לשלם, הוא לגמרי שווה את זה"
אבל זה לא קרה.
"לא. ואז התחלתי מסע שבו הלכתי לעוד ועוד רופאים בניסיון למצוא פתרון. חלק בדקו, חלק אפילו ויתרו על הבדיקה. אבל תמיד האבחנה בסוף הייתה או פטריה או דלקת או שריטה שנוצרה בתוך הנרתיק כתוצאה מהחדירה. נתנו לי בלי סוף כדורים ומשחות ואמרו שזה יעבור. אבל זה לא עבר. אני ובן הזוג המשכנו לשכב, אבל בתדירות נמוכה. הוא ראה כמה כואב לי ושאני ממש לא נהנית, אז גם לו לא היה כיף. הוא היה מאוד מתוסכל, ואמר שאף אחת מהבחורות שהוא היה איתן לפניי לא הגיבה ככה. הרבה פעמים הוא שאל אם אני בכלל נמשכת אליו, והייתה פעם שהוא אפילו תהה אם אני א־מינית".
אאוץ'.
"בסופו של דבר היינו יחד חמש שנים, אבל און אנד אוף. אחת הפרידות התרחשה אחרי שהשתחררתי מהצבא וטסתי עם חברה לדרום אמריקה. הכרתי שם מטייל ישראלי, נוצר בינינו קשר אינטימי ואחרי שבוע שכבנו. ואיתו, באופן מפתיע, לא כאב לי בכלל. אפילו נהניתי מזה ממש".
איך את מסבירה את זה?
"בהתחלה גם אני שאלתי את עצמי, איך זה יכול להיות? ואז הבנתי שכנראה כל המקור לבעיה שלי הוא רגשי ולא פיזי. לפני ששכבנו, סיפרתי לאותו בחור שאני סובלת מאוד מכאבים בזמן החדירה. הכנתי אותו לזה. הוא היה רגיש מאוד. קיבל את מה שאמרתי, והייתה הרבה הכנה לפני הסקס: יותר מגע, משחק מקדים. ראיתי במבט שלו שהוא קשוב לי, נמצא איתי ושותף מלא בסיטואציה. במערכת היחסים שלי עם האקס, הוא לא בגד בי אבל היו הרבה נושאים סביב חוסר אמון. עם הבחור בדרום אמריקה לא הייתה בינינו מחויבות. אני לא ציפיתי ממנו למשהו והוא לא ציפה ממני. זה היה סקס נטו בשביל הכיף. גם לא הרגשתי שאני חייבת להרשים או לספק".
"בן זוגי הראשון היה מאוד מתוסכל. הרבה פעמים הוא שאל אם אני בכלל נמשכת אליו, ואפילו תהה אם אני א־מינית"
התחושה שהבעיה שלה נובעת מגורם רגשי התחזקה כשהיא ואותו בחור המשיכו לנהל קשר אחרי שחזרו לארץ. "ברגע שהחלה בינינו קרבה רגשית ונוצרה מחויבות, התחיל שוב לכאוב לי במהלך הסקס", היא מספרת. "זו הייתה זוגיות קצרה ונפרדנו בלי קשר לזה, ואחרי זמן מה חזרתי לאקס שלי. גם הוא בזמן הפרידה היה עם אחרות, אז הרגשתי שלגיטימי לספר לו על הבחור ששכבתי איתו ואיך לראשונה לא כאב לי בכלל. אמרתי לו: 'יש משהו בינינו, אולי גם בתקשורת ובהתנהלות שלנו, שגורם לי להרגיש ככה. אנחנו צריכים לשנות גישה כדי שזה יצליח'".
איך הוא קיבל את זה?
"לא היה לו פשוט. זה פוגע באגו לדעת שעם גבר אחר היה לי סבבה ואיתו לא. אבל כן היה לו רצון שזה יעבוד בינינו. בשלב הזה התחלתי לקרוא ולהקשיב הרבה לפודקאסטים שעסקו במיניות. הבנתי שעוזר מאוד לבצע במהלך האקט נשימות מסוימות. אמרתי לחבר שלי: 'בוא נעשה את זה', אבל הוא לא הבין למה גם הוא צריך. הוא אמר 'לך כואב, לא לי'. הוא לא אמר את זה מכוונה רעה, פשוט בגלל חוסר הבנה".
זמן קצר אחר כך, הגיעה לרופא שסוף־סוף נתן לה את האבחנה: היא סובלת מווגיניזמוס. בהמשך אובחנה כסובלת גם מווסטיבולודיניה, הפרעה נוספת הגורמת לכיווץ השרירים.
"הרופא אישר את מה שחשבתי כל הזמן – את הקשר בין סקס לרגש ועד כמה חשוב שהשיח שלי עם בן הזוג יהיה פתוח ושאדע לדרוש ממנו בדיוק את מה שאני צריכה. הוא הרגיע אותי שהמצב שלי לא כזה חמור ושיש לזה פתרון. הוא שאל איך אני ובן הזוג מקיימים יחסים, עד כמה אני מרגישה איתו בנוח, מה אנחנו עושים לפני החדירה, ואמר: 'תקשיבי, את לא רטובה. לבן הזוג שלך צריך לקחת לפחות 40 דקות לפני שאתם מתחילים'. ובאמת, אחרי הביקור אצל הרופא הזה, הסקס בינינו השתפר משמעותית".
היא ובן הזוג נפרדו סופית זמן קצר אחרי כן, כשנרשמה ללימודי קולנוע במכללת ספיר ועברה לצורך כך להתגורר בשדרות. כמה חודשים לאחר מכן פגשה את נועם, בן זוגה בארבע השנים האחרונות. "הכרנו בחתונה של חבר משותף, וכבר שנתיים אנחנו גרים יחד בתל אביב. גם איתו הסקס לא היה פשוט בהתחלה. עשיתי לו הרבה הכנה לפני. הסברתי לו מה יש לי, מה צריך לעשות כדי להקל, והוא קיבל את זה מדהים. באמת שאין עליו בעולם הזה".
ומאז הכול עובר חלק?
"לצערי לא. רוב הזמן זה טוב. ממש טוב. אבל עדיין, יש פעמים ששוב כואב לי, שאני לא יכולה. זה לא נפתר לחלוטין, כי מדובר כאמור בבעיה רגשית. אם למשל אני והוא רבנו, גם אם פתרנו אחרי זה את העניינים ושכבנו, הגוף שלי לא יזרום מאה אחוז. לפעמים זה בכלל לא קשור למערכת היחסים שלי ושלו. זה יכול לקרות בגלל שהיה לי יום לחוץ או עומס רגשי".
את יודעת מה המקור הרגשי לבעיה שלך?
"לא זכורה לי טראומה קשה מהילדות. לפני שנתיים התחלתי טיפול פסיכולוגי בעקבות טבח 7 באוקטובר. בתקופה ההיא גרתי כאמור בשדרות בגלל הלימודים, וזו הייתה חוויה נפשית לא פשוטה. באחד הסשנים המטפלת עשתה לי טיפול EMDR (שיטה המבוססת על תנועות עיניים שמטרתה לעזור בעיבוד טראומות, י"מ), ובמהלכו עלה לי פלאשבק שצץ אצלי מדי פעם לאורך השנים. התוכן שלו לא היה נעים מבחינה פיזית אבל גם לא חמור במיוחד. אמרתי לפסיכולוגית שאני בכלל לא בטוחה אם מה שעלה אצלי קרה באמת כשהייתי ילדה או שאולי חלמתי את זה. היא הסבירה לי שזה לא משנה: הגוף שלי מפרש את זה כטראומה, ומנסה להגן עליי בכל פעם מחדש".
סוג של ריפוי
את סדרת הרשת שלה יצרה ניסני בליווי "כאן דיגיטל", ולפני שבוע התקיימה הקרנת הבכורה שלה במסגרת פסטיבל קולנוע דרום. "בהמשך אני מתכננת להעלות אותה ליוטיוב, ולשחרר קטעים ממנה גם לאינסטגרם ולטיקטוק. אני מקווה שהיא תצבור פופולריות ושגוף שידור ירצה לפתח אותה לסדרה עלילתית של ממש".
לא מובן מאליו להפוך את הקשיים האישיים שלך בחדר המיטות לסדרה. לא חששת מהחשיפה?
"הדבר הראשון שאומרים לסטודנטים הוא לבסס את היצירות שלהם על חוויות אישיות, כי זו הדרך הכי קלה להתחיל לכתוב. הכאב העצום במהלך קיום יחסי מין היה ללא ספק החוויה המשמעותית ביותר בחיים שלי, ולכן עסקתי בנושא הזה לאורך כל ארבע שנות הלימודים. עוד לפני עבודת הגמר, יצרתי סרט קצר ופיילוט לסדרה עלילתית שעסקו באותו נושא.
"אם אני והחבר רבנו, גם אם פתרנו אחרי זה את העניינים ושכבנו, הגוף שלי לא יזרום מאה אחוז. לפעמים זה יכול לקרות בגלל שהיה לי יום לחוץ או עומס רגשי"
"זו גם הייתה הדרך שלי לשתף בהדרגה את הסביבה הקרובה במה שאני חווה: את ההורים, את האחיות. כולם מפרגנים לי על החשיפה, כולל בן הזוג המדהים שלי. ברור שבמידה מסוימת זה מביך שכולם ידעו מה קורה אצלי בחדר המיטות, אבל תהליך העבודה על הסדרה היה גם סוג של ריפוי בשבילי. בנוסף הרגשתי שאני יכולה לעורר בעזרתה מודעות. אם הייתי נחשפת לסדרה כזו לפני שנים, זה היה חוסך ממני המון סבל מיותר.
"מאז שפרסמתי את הסיפור שלי, הרבה אנשים שיתפו אותי במקרים דומים: נשים שסובלות מאותה בעיה, גברים שהחברות שלהם או האקסיות שלהם סבלו מזה. החלום שלי הוא להפוך לשחקנית ויוצרת מצליחה בתעשייה, וברור לי שבטח אזכר תמיד בתור 'הבחורה עם הווגיניזמוס', ועדיין, גם אם זה המחיר שאצטרך לשלם, הוא לגמרי שווה את זה".
מה זה וגיניזמוס?
וגיניזמוס היא הפרעה שבאה לידי ביטוי בהתכווצות לא רצונית וממושכת של פתח הנרתיק", מסביר פרופ' יעקב בורנשטיין, מומחה במחלות עריה וצוואר הרחם. "הפרעה זו פוגעת באפשרות לקיים יחסי מין בחדירה, ולעתים גם גורמת לקושי להחדיר טמפון או לעבור בדיקה גינקולוגית. המקור לווגיניזמוס הוא רגשי, כשלרוב עומדות מאחורי התופעה חוויות טראומטיות, לעתים קשות ביותר, כמו אונס, התעללות או הטרדה מינית - והן אלה שגורמות לנרתיק 'להינעל' בעת מגע.
"קיימת תופעה נוספת בעלת תסמינים דומים, שנקראת וסטיבולודיניה, שמקורה פיזי ולא נפשי. במקרה הזה קיימת רגישות מקומית בנרתיק שנובעת מריבוי סיבים בעלי רגישות גבוהה, וניתן לזהות זאת באמצעות בדיקה פשוטה: הרופא נוגע בעדינות במטוש בנקודות ספציפיות סביב פתח הנרתיק, ובודק את רמת הכאב. לפי מחקרים, כ־18% מהנשים בגיל הפוריות סובלות מווסטיבולודיניה, בעוד שווגיניזמוס נחשב נדיר בהרבה.
"לעתים קרובות שתי ההפרעות משתלבות זו בזו. כלומר, תיתכן וסטיבולודיניה ברמה קלה ועל זה יתיישב אלמנט רגשי שמדי פעם יחמיר את המצב. זה כמו פצע שיכול לא לכאוב עד שזורים עליו מלח. זה מסביר גם מדוע יש נשים שאצלן זה בא והולך: איך לפעמים אין כאב בכלל, ולפעמים הכאב הוא עצום. עם זאת, חשוב לדעת שאין סיבה להשלים עם הכאב. קיימים כיום טיפולים יעילים כמו כדורים ומשחות נוירופתיות וכן תזונה מיוחדת שמורידה את רמת הגירוי של העצב, שיכולים להקל משמעותית על הסימפטומים ולשפר את איכות החיים".
