"כבה את הטלוויזיה!", "סגור את המחשב", "מה השטויות האלה שאתה רואה?!", "צא מהמסך ולך להיפגש עם חברים/ לקרוא ספר" ובעיקר: "תניח את הטלפון! תסתכל עליי כשאני מדברת אליך!" – המסכים הם אחד ממוקדי המריבה המרכזיים כמעט בכל בית, אם לא ה־.
אם בילדותנו היו טלוויזיה (והיינו צריכים לחכות ליום ולשעה שבהם ישודר הפרק הבא של התוכנית האהובה) ומחשב עם כמה משחקים – היום כל העולם נמצא בכף היד של הילדים: כל שיר, כל פרק, כל כוכב שהם אוהבים, בכל רגע. וגם החברים שלהם. וגם סתם סרטונים שגוללים בלי סוף. וגם הרבה תכנים מעוררי חרדה. ובינה מלאכותית.
אנחנו כהורים ניצבים מול משהו אטרקטיבי יותר מכל דבר אחר, כזה שלא היה בעבר, ואין לנו ממי ללמוד איך להתמודד עם ילדים שכלואים במסכים. מה עושים? אותם שלושה עקרונות שעוזרים לנו להתמודד עם כל אתגר בהורות יכולים לשמש אותנו גם כאן: דוגמה אישית, שיחה פתוחה וגבולות.
"למסכים אין גבול טבעי. אין להם שעת סגירה. אם לא נייצר את הגבול הזה, הוא לא ייווצר מעצמו"
"צריך לקיים עם הילדים שיח שמתעדכן בהתאם לכלים הטכנולוגיים שנכנסים לחיינו כל הזמן", אומר יובל אברמוביץ' (שחקן, יזם, מרצה וסופר – סדרת "הרשימה"), בן 50, נשוי ואבא לשירה (18) ולנגה (12 וחצי). כשהרעש הבלתי פוסק של המסכים בחיינו עלה על גדותיו, הוא החליט לחקור את הנושא ולעשות מעשה. "קראתי מחקר אמריקאי שבכל יום נכנסים לראש שלנו 34 ג'יגה־בייט של מידע, שזה בערך כמו ספר של 700 עמודים שאין קשר בין המשפטים שבו. כאילו יפתחו ברז שיוצאים ממנו מילים, תמונות וסרטונים לאורך כל היום, וישכחו לסגור. הנתון הזה הימם אותי", הוא אומר. משם יצא עם תובנות שהחליט ליישם תחילה בביתו, ובהמשך איגד לספר שנקרא "להוריד את הג'יגה" ולהרצאות ברחבי הארץ. אז איך להוריד את הג'יגה? רשות הדיבור לאברמוביץ:
- ליזום שיחה: דיאלוג, לא נאום. קודם כול שיתפתי את הבנות שלי במחקר הזה, והתחלתי להשתמש בבית בביטוי "להוריד את הג'יגה". שזה ביטוי חמוד ושונה מנזיפת "די עם הטלפון!", והוא גם הדדי, גם הן יכולות לומר לי. כל עוד מתקיים שיח, גם אם הוא לפעמים רפטטיבי – יש ערך לחזרתיות של המסרים, במיוחד כשהם נאמרים בטון נעים. כשיש בבית שיח כזה אני יכול למלמל "חמודה, להוריד ג'יגה", משפט שטומן בחובו את כל השיחות שכבר התנהלו.
- סלסילת טלפונים: כמו שבבתים מסוימים חולצים נעליים בכניסה, הנחתי בכניסה לבית סלסילה לטלפונים. מניחים אותם שם אפילו לשעה קלה כשחוזרים הביתה, כדי להיות פנויים לשיחה: "מה שלומך? איך עבר היום?" – זה עושה מעבר נכון מהחוץ לפנים, בעולם שבו החוץ נכנס לנו פנימה בעוצמה דרך המסכים.
- מודעות להשפעה של הטלפון: חשוב שנלמד את הילדים להקשיב לעצמם. לזהות מתי הם מוצפים, מתי הם עצבנים מעודף מסכים. מתי הם כבר לא נהנים אלא ממשיכים לגלול רק כי הם מכורים. מתי הגוף שלהם מבקש תנועה, מתי הראש שלהם מבקש שקט. מתי הם זקוקים שמישהו יראה אותם.
- פינה ללא טלפונים: יש לנו פינת ישיבה משפחתית על הגג, עם צמחים, נוף וכורסאות – מקום שכולם אוהבים לשבת בו בסוף היום. לפינה הזאת נכנסים בלי טלפונים. מי שנכנס עם טלפון נקנס ב־20 שקל שהולכים לקופה. גם אני נקנסתי.
- ליצור אלטרנטיבה: להוריד את הג'יגה זה לא רק להוריד אינטנסיביות, אלא גם ליצור אלטרנטיבה. אם הגלילה היא פתרון לשעמום, נציע משהו אחר. למשל, ייסדתי בסלון פינת משחקים – מדף עם "אליאס", "טאקי", חוברות צביעה; וזה לא כזה פשוט עם מתבגרים, וגם לי לא תמיד בא לעצור ולשחק. אבל זה לא ש"לי מותר במסכים כי אני מבוגר/ אני עובד" – זו פעילות משפחתית. נעשה הפסקה מהמסכים ונהיה יחד.
- אין מסכים בשעת הסעודה: כשאוכלים לא גוללים! מחקרים מראים שאוכלים יותר כשנמצאים מול מסך, כי לא מרוכזים בפעולת האכילה. אצלנו, לפחות בארוחת שישי, אין מסכים. הבנות התמרמרו כי בשעה הזאת נעשות כל הקביעות לצאת עם החברים, אז ביקשתי מהן לקבוע לפני שמתיישבים לארוחת הערב, ואז הן יושבות רגועות ולא בלחץ על הטלפון.
- לדבר רגשות במקום לשלוח אימוג'ים: זה דור האימוג'י, קל להם יותר לשלוח סטיקר "איי לאב יו" מאשר לומר "אני אוהבת אותך". אז החלטתי לדבר יותר רגשות בבית: בסוף ארוחת שישי יש סבב של שתי שאלות: "מה היה לי טוב השבוע ולמה אני מחכה בשבוע הבא?" ו"איך אני מרגיש/ה מ־1 עד 10 ולמה?". בהתחלה הן גלגלו עיניים, אבל היום זה נהיה טקס קבוע שלא מוותרים עליו.
- אם כן, להתנצל: אם מישהו בכל זאת עם טלפון במצב שהחלטנו שלא – למשל, בארוחה, מבקשים סליחה ומסבירים. גם אני לפעמים מחכה לשיחה חשובה מחו"ל דווקא בשישי בערב, אז אני מסביר ומתנצל מראש.
- להתעניין בעולם שלהם: כשאנחנו היינו מתבגרים, ההורים שלנו יחסית הכירו אותנו. למשל, אמא שלי ידעה איזו מוזיקה אני אוהב כי שמעתי אותה בקולי קולות, כי תליתי פוסטרים בחדר. היום הכול בטלפון. תפקידנו כהורים לבקש להיכנס לעולם שלהם: "תראי לי מה מצחיק אותך", "ספר לי את מי אתה שומע", "בואי נראה את הסרטון יחד", "תראה לי את התמונות שצילמת". כמובן, הכול באינטונציה סקרנית ומקרבת ולא חטטנית וביקורתית.
- לראות זה לא הכול: לראות סטורי זו לא חלופה לשיחה. אני אומר לבת שלי שגם אם ראית בסטורי איפה הוא היה או מה הוא אכל, את לא לומדת מהתמונות המושלמות מה שלומו, איך הוא הרגיש, אם היה לו מוצלח. כשהיא מטיילת עם חברות ואני שואל אותה מה נשמע, והיא שולחת לי בתגובה תמונות – אני לא מבין מזה איך היא מרגישה, איך היא מסתדרת. זה מחייב אותנו להיות יותר ברורים וספציפיים בשאלות שלנו.
- לעודד אותם לצאת מהבית: ליד הבית שלנו יש ים, פארק, קניון ובעיקר חברים. אני מעודד את הבנות שלי לצאת מהבית, שיראו חברים גם בעולם האמיתי, אבל הן טוענות שהחברים נמצאים ברשתות. אז מכאן אני יוצא בקריאה לכל ההורים: תעודדו את הילדים לצאת מהבית ולדבר פנים אל פנים!
- להבין את מקומה של הבינה: ה־AI משמש לבני הנוער גם החבר הכי טוב והפסיכולוג. כשהבנתי שהבת שלי מתייעצת עם הצ'אט בנושאים אישיים, הסברתי לה שלא על כל מה שהצ'אט אומר צריך להסתמך ולפעמים הוא מחרטט. צ'אט זה כלי עבודה מצוין וגם אני משתמש בו, אבל בנושאים רגשיים – תמיד עדיף לדבר עם אנשים.
- לשים גבולות לטכנולוגיה: לא לפחד להציב גבול ברור, ואני מזהה שהורים מתקשים לעשות את זה מול הטכנולוגיה. למשל, כשהבת שלי קנתה שעון חכם, קלטתי שהיא מקבלת בו גם הודעות ווטסאפ. דרשתי ממנה לבטל אותן – מספיקות ההודעות בטלפון. אז היא עשתה לי פרצוף, הלכה בדרמטיות לחדר וטרקה את הדלת. לא להיבהל. מחקרים מראים שכ־%40 מבני הנוער מתעוררים בלילה לפחות פעם אחת כדי לבדוק הודעות ולייקים: זה מעלה את רמת הסטרס והחרדה שלהם וכמובן, פוגע בשינה. במקומות כאלה, להציב גבול.
- דוגמה אישית: הכול מתחיל ונגמר שם. אני עובד מהבית, הרשתות החברתיות הן כלי העבודה שלי והמחשב הנייד כל הזמן פתוח. למרות זאת, כשהבנות שלי בבית, אני כמעט לא במסכים. אני רוצה להיות איתן. כשכל בני המשפחה איתי, אני סוגר את הטלפון. אני יוצא בלעדיו. אפילו קניתי טלפון "טיפש". זו עבודה פנימית, המון איפוק ושליטה עצמית, אבל זו דוגמה אישית. אין לי שליטה על העולם, יש לי אחריות רק על הבית שלי, על האנרגיה שנכנסת אליו. אם אנחנו רוצים לנשום, לתפקד, לחשוב, לאהוב, ליצור וליהנות מהחיים, אנחנו חייבים לקחת אחריות על הטכנולוגיה, לגדר אותה. הורדת ג'יגה היא לא רק לכבות התראות, היא בחירה להקל את העומס שרובץ עלינו.
"התפקיד שלנו הוא להכין את הילדים לעולם", הוא מסכם. "אני מכין את הבנות שלי לעתיד, שיֵדעו להתמודד עם הטכנולוגיה שרק תלך ותתפוס עוד מקום בחיינו ושיֵדעו להציב לעצמן גבולות. כשהן יֵשבו בבית שלהן, יגללו שעות, ידמיינו אותי לוחש 'להוריד את הג'יגה' ויקומו לעשות משהו אחר – עשיתי את שלי.
"ועוד משהו: לבוא בעיניים אוהבות. זוכרים שכשהם היו פעוטות הם היו זורקים את האוכל על הרצפה, ואנחנו היינו מרימים באהבה? ושהיו מעירים אותנו בלילה בפעם המאה והיינו קמים אליהם באהבה? גם כאן: לבוא באהבה, ללמד באהבה, לשים גבולות באהבה. המשפט 'עד כאן, באהבה' הוא בעיניי אחד החשובים. הוא מזכיר לנו שגבול אינו ההפך מאהבה, הוא חלק ממנה. גבול הוא לא קיר שמרחיק, הוא מעקה ששומר שלא ניפול. בעידן הדיגיטלי המשפט הזה חשוב אפילו יותר. כי למסכים אין גבול טבעי. אין להם שעת סגירה. אם לא נייצר את הגבול הזה, הוא לא ייווצר מעצמו. זה לא פשוט עם מתבגרים, אבל אני אומר לעצמי שכל מה שאני עושה עבור הבנות שלי הוא כדי להכין אותן לחיים".
איך להוריד את הג'יגה בעצמנו
- להיכנס להגדרות של הטלפון ולבטל את כל ההתראות והפושים שאינם חיוניים.
- להעביר את הטלפון למצב טיסה בחלקים מסוימים של היום או לשים את הטלפון על מצב "נא לא להפריע".
- למחוק מהטלפון 20 אפליקציות שאפשר להסתדר בלעדיהן. גם אלה של החדשות. אפילו של הרשתות החברתיות.
- לא לשתף ברשתות החברתיות מידע שאנחנו לא יכולים לאמת.
- לא להיות זמינים 24/7. להגדיר שעות שבהן אנחנו לא נותנים מענה לעבודה (למשל, בין שמונה בערב לשמונה בבוקר ובסופי שבוע).
- כשמבלים, פשוט ליהנות. לעשות כיף בלי הצורך לתעד ולהעלות לרשת.
- לנקות את הפיד מחשבונות שמייצרים רעש, השוואה, קנאה, כעס, תסכול. הנפש שלנו אינה פח מיחזור לתכנים של כל העולם.
- לעשות צומות דיגיטליים: שעה ביום, ארוחת ערב, הליכה, שבת. האם אנחנו מסוגלים לשאת רגע שבו שום דבר אינו נכנס אלינו?









