לפני קצת יותר מעשור, חזר מרקי מלול הביתה ומצא אותו ריק. בת זוגו דאז אספה את חפציה ונעלמה. באחת המריבות האחרונות שלהם היא צעקה לו "רצחת את האהבה שלנו", אך הוא לא הצליח להבין מה היא רוצה ממנו. הרגע ההוא, שבו גילה שעזבה, היה אחת מנקודות הציון שפקחו לו את העיניים. "הייתי בהלם”, הוא אומר. “הבנתי שהיא לא עזבה אלא ברחה, כי היא פחדה ממני והרגישה שהיא חייבת להציל את עצמה. זו הייתה מראה כואבת".
מתוך מה שהשתקף לו במראה יצא מלול למסע של שינוי. לדבריו, הוא הפך מאדם שמערכות היחסים שלו מתפרקות שוב ושוב בשל היותו אלים רגשית, לאדם מודע וקשוב שעובד על עצמו וגם מנסה לחשוף לעולם את סוג האלימות החמקמק הזה, שהוא עצמו השתמש בו בלי להיות מודע לכך. כעת הוא מוציא לאור את הספר “עם מפלצות עושים אהבה” (הוצאה עצמית), שבו הוא כותב על חייו ועל הדרך מיחסים אלימים לזוגיות טובה. בשנים האחרונות הוא גם מרצה על הנושא.
הפנטזיה התנפצה
מרקי ציון מלול (53), גרוש, אבא לשניים ובזוגיות, מתגורר ברחובות ועובד כמפיק אירועים (נופשי חברה) וכמנחה קבוצות. יחד עם בת זוגו הנוכחית הוא מארגן סופי שבוע שבהם גברים ונשים לומדים על אינטימיות רגשית ובניית שפה תקשורתית חדשה בעזרת אנשי מקצוע שונים.
מערכות היחסים הקודמות שלו עם נשים, הוא מספר, הסתיימו בפיצוץ. “מעולם לא הרמתי יד", הוא מבהיר, “אם כי יכולתי להטיח חפצים בבית ופעם אחת כמעט שברתי את הדלת".
אז במה התבטאה האלימות?
"הייתי יכול להעליב, ללעוג, לצעוק, לקלל, להקטין, לגעת בנקודות רגישות; לעבור אחרי בנות הזוג שלי מחדר לחדר ולא לשחרר עד שהייתי מתיש אותן; להפעיל מניפולציות על בסיס יומיומי. התפרצויות זעם, צעקות על ימין ועל שמאל, לשון משולחת רסן, לעג, ציניות, חיקויים, מכות מתחת לחגורה כדי להוכיח את דבריי, ניתוחים פסיכולוגיים, מידע אישי שהייתי מאחסן בזיכרוני ושולף כמו נשק בשעת מריבה, ביקורת בלתי פוסקת, שינויים תכופים ובלתי מוסברים במצב רוחי, איומים בפרידה.
גם במערכת יחסים נוספת שהייתה לו, הוא מספר, הגיעה הארה. "הייתי בקשר עם אישה שגם לה היו ילדים. באחד החגים אירחנו את כולם, והיה רגע שבו הבן שלה נתן מכה לבן שלי, ואני נדלקתי. נכנסתי לחמת זעם. 'את תחנכי את הבן העבריין שלך!', צעקתי עליה. התפרצתי בצורה כל כך קיצונית עד שהבן שלה ברח החוצה. אני השתלחתי בה. הכנסתי לעניין אירועים מהעבר, ניסיתי להוכיח לה כמה היא אמא גרועה".
"לא יכולתי להצטרף לפסטיבל בשבת, ומאוד נפגעתי מזה שיפעת בחרה לנסוע בכל זאת. חזרתי למצב של להיות תובעני לאהבה וכל הפגיעות שלי יצאה החוצה"
"היה שם שישו ושמחו וכמובן, כל האורחים התקפלו וגם היא נסעה עם הילדים שלה. נשארתי עם הילדים שלי בבית. אחד התנתק ונרדם. השני בכה. זיהיתי בעיניים של הילדים משהו מהילדות שלי, כי כשהייתי ילד נפגעתי מאלימות. פתאום הבנתי שפוחדים ממני וזה עשה לי משהו. הייתי מזועזע. איך ייתכן שאני, שנשבעתי לעצמי לעולם לא לשחזר את האלימות שאני חוויתי, שתיעבתי כל כך את האווירה האלימה שסביבי, הגעתי למצב שבו מפחדים ממני? הרגשתי נורא. זה נראה לי הזוי, הרי אני כל כך אוהב ילדים, ובוודאי שלא הייתה לי שום כוונה לפגוע בהם.
"אז איך קרה שבכל זאת הגעתי למצב הזה? הפנטזיה על בית חם ואוהב התנפצה לרסיסים, האהבה החלה לברוח מהחלון ולי כל האירוע היה קריאת השכמה לתהליך שבו הבנתי שאני גבר אלים”.
סוד שלא גילו לי
בעקבות שני האירועים האלה החל מלול לעשות חשבון נפש. “זה לא קרה ביום אחד, זה היה תהליך ארוך שבו המודעות שלי נפתחה עד שהצלחתי לקחת אחריות. לא הבנתי שיש לי סל התנהגויות בעייתי. חשבתי שאני ביקורתי, חשבתי שיש לי פתיל קצר, אבל לא הבנתי את חומרת העניין. מה לי ולאלימות? היה פער בין איך שהתנהגתי ובין איך שהאמנתי שאני מתנהג. כיבסתי את המילים ואת המציאות. לאט־לאט התחלתי לחקור והבנתי שלהתנהגות שלי יש שם”.
אלימות רגשית.
"לאלימות רגשית יש פחות הכרה מאלימות פיזית, כי הרי לכאורה מדובר רק במילים. אבל האמת היא שהנזק שלה משמעותי. אלימות רגשית קיימת אצל גברים ונשים כאחד, והיא הורסת מערכות יחסים. אלימות רגשית זה לא משהו שנשמע עליו בחדשות, אך היא זורעת הרס גדול ביותר בנפש ומשאירה אחריה לבבות פצועים, טראומות וצלקות שנחרטות לעד. היא פוגעת בזוגיות שלנו, בקריירה שלנו, בהתנהלות הכלכלית שלנו, בחיי החברה שלנו, ברווחה האישית, ביכולת שלנו להיות מסופקים ובתחושת הערך העצמי שלנו".
מה ההבנה הזאת עשתה לך?
"קשה לתאר את האשמה שחשתי. שבועות ארוכים הרגשתי כאילו מכבש כבד מוחץ את בית החזה שלי. התקשיתי לנשום, שנאתי את עצמי. הרגשתי כמו עכביש שלוכד את קורבנותיו ברשתו וטורף אותם לאט־לאט. לא יכולתי להסתכל על עצמי במראה. יש ייסורים בהבנה שאתה פוגע במישהו”.
זה מה שגרם לך ללכת לטיפול?
"כשהגעתי למרכז לטיפול באלימות, לפני כעשור, המודעות לאלימות רגשית הייתה נמוכה בהרבה. לקח לי הרבה זמן לשכנע את העובדת הסוציאלית שאני אכן אלים ומתאים לעבור טיפול.
"אבל אלימות לא נעלמת מעצמה. חרטה וצער, עמוקים ככל שיהיו, לא מספיקים. יש צורך בטיפול ושינוי מקיף, וכאן טמונה הבשורה הגדולה: האלימות פותחת בפנינו הזדמנות להכיר את עצמנו לעומק, לטפל בפגיעות מילדותנו, להוציא שלדים ישנים מהארון המעופש, לבחון את אמונות היסוד שלנו ולעבור שינוי התנהגותי. האלימות מסתירה בתוכה בקשה עמוקה של הנפש להוציא לאור את כל מה שאנחנו מנסים להחביא מאחרים, לומר בקול גדול: זה אני, זו ההיסטוריה שלי, אלו הם הרגשות שלי, הרצונות שלי, הצרכים שלי וסוף־סוף לקבל את החבילה המורכבת והמיוחדת הזו שקרויה 'אני'”.
"לאלימות רגשית יש פחות הכרה מאלימות פיזית, כי הרי לכאורה מדובר רק במילים. אבל הנזק שלה משמעותי, והיא קיימת אצל גברים ונשים כאחד"
מה גילית בטיפול?
"נברתי עמוק בעבר ובפצעי הילדות שלי והתחלתי לפרום את מה שניסיתי להסתיר. בראש ובראשונה את ההסתרה שעיצבה את חיי – מותה של אמא שלי כשהייתי בן ארבע. זה היה סוד שאף אחד לא גילה לי. חיכיתי וחיכיתי, ורק לאחר שנתיים בישרו לי שהיא מתה. וגם אז המשכתי לחכות. עברו השנים, והמשכתי לחכות לה בכל אישה שפגשתי. כעסתי עליה שנעלמה ולא לקחה אותי אותה. איך יכול להיות שהיא נטשה אותי כך? האשמתי את עצמי. הילד חסר האונים שהחיים לא היו בשליטתו סיגל לעצמו מנגנוני הגנה כדי להתמודד עם הכאב הלא מדובר. שם נולדו וגדלו המפלצות שהפכו אותי לבן זוג איום ונורא”.
ממה אמא שלך נפטרה?
"היא חלתה בסרטן אגרסיבי. במשך חודשים הייתה מתאשפזת וחוזרת וכנראה שלא יכלה לטפל בי. עברתי בין בתים של דודים ודודות, בכל תקופה במקום אחר, עד שמתישהו היא נפטרה.
"בפעם האחרונה שראיתי אותה היא אמרה לי שתחזור בעוד שלושה חודשים ואני חיכיתי וחיכיתי שהחודשים הללו יעברו. אחרי מותה, המשפחה רצתה ככל הנראה לגונן עליי ולא לשתף אותי בבשורה הקשה. סיפרו לי שהיא הלכה לטייל, שהיא מטיילת בשמיים וכו', אבל לא הסבירו לי שהיא מתה ולא תחזור, כך שהמשכתי לחכות לה ולהתפלל לשובה בלי סוף.
"שנתיים אחר כך, כשעליתי לכיתה א' ושאלתי את אבא שלי 'מתי אמא תחזור?', הוא הסתכל עליי בדמעות ואמר לי שהיא מתה. ובכל זאת המשכתי לקוות. במקביל, התביישתי במותה. הרגשתי זר. המסר שקיבלתי היה המסר שעל ברכיו התחנכו גברים ברחבי העולם: לא לבכות, לא ליילל כמו ילדה קטנה, להתגבר, להיות חזק, להצליח. ההסתרה הזאת יצרה אצלי חומות שהפרידו ביני ובין העולם. כך התפתחו אצלי הפנטזיות, הניתוקים, האשליות, האמונות המגבילות ועיוותי החשיבה. שם החלו להתפתח ה'מפלצות'”.
תפיסות מעוותות
לאחר שהתחיל בטיפול והבין שהוא אלים, מלול התקבל לעבודה כמדריך טיפולי בהוסטל של הרשות לשיקום האסיר, שמיועד לגברים אלימים שהגיעו לטיפול בשליש האחרון למאסרם. “יש בזה אירוניה", הוא מודה, "אבל יחד עם העבודה מולם טיפלתי גם בעצמי. התחלתי להתמודד עם כל המפלצות הפרטיות שלי: קנאה, רכושנות, יהירות, חרדות ביצוע, חרדות נטישה, תפיסות מעוותות לגבי גבריות ומיניות, קושי לתקשר את עצמי ואת הרגשות שלי, קושי לשלוט בכעסים, קושי לקבל ביקורת, כשלים בגילוי אמפתיה. מה לא”?
בנות הזוג שלך מהעבר סלחו לך? דיברת איתן במהלך השנים?
"חלק הסכימו לחזור לקשר קורקטי. חלק לא מוכנות לדבר איתי בכלל”.
בת זוגו הנוכחית, יפעת קהלני, היא עובדת סוציאלית שעסקה בעבר באלימות במשפחה. "זה הקשר הראשון שבו יצאתי ממעגל האלימות”, הוא אומר, “סוף־סוף אני חווה זוגיות אחרת לגמרי. לקח לי הרבה זמן לעבוד על עצמי ולשלוט במפלצת כשהיא מתעוררת".
"לכולנו יש חלקים אלימים. הקטע הוא להגביר את המודעות לחלקים הקשים שלנו ולראות את הכאב והמצוקה שנמצאים בבסיסם"
קורה לך עדיין שהמפלצת מתעוררת?
"בטח. לפעמים אני גם נופל. לפני כמה חודשים חזרנו מחופשה מדהימה עם המון קרבה. שבועיים לאחר מכן ציפיתי שנבלה את השבת ביחד, אבל יפעת רצתה לנסוע לפסטיבל. אני לא יכולתי להצטרף לפסטיבל מכל מיני סיבות, ומאוד נפגעתי מזה שהיא בחרה לנסוע בכל זאת. חזרתי למצב של להיות תובעני לאהבה וכל הפגיעות שלי יצאה החוצה. השינוי הוא שלא הצקתי לה במשך השבת אלא עשיתי עבודה על עצמי. הלכתי לשיחה טיפולית, נפגשתי עם חברים, כתבתי, התפללתי. החזרתי את עצמי לעצמי".
מה אתה יודע כיום שלא ידעת פעם על אלימות?
"לכולנו יש חלקים אלימים. הקטע הוא להגביר את המודעות לחלקים הקשים שלנו ולראות את הכאב והמצוקה שנמצאים בבסיסם. אני קורא לזה 'לעשות אהבה עם מפלצות'. כשמצליחים לגלות את השורשים אפשר לשנות את ההתנהגות".
"הוא חלוץ"
יפעת, בת הזוג של מרקי: "מה שמצחיק זה שאם יש בינינו ריבים והתפרצויות, הם הרבה פעמים מגיעים דווקא ממני”, צוחקת יפעת קהלני, בת זוגו של מלול בחמש השנים האחרונות, גרושה ואם לשלושה.
קהלני, כאמור, היא עובדת סוציאלית שעוסקת באלימות במשפחה. “נכון שאני חיה את הנושא הזה", היא אומרת, “אבל התעסקתי בו מהזווית של המטפלת ופחות מהזווית של עצמי. מרקי עבד על עצמו ואני לומדת איתו הרבה על עצמי. הוא מורה הדרך שלי".
מלול וקהלני הכירו דרך פייסבוק. “בהתחלה הוא סתם סיקרן אותי", היא אומרת. “הוא כותב בפתיחות ובכנות ובאותנטיות גדולה מאוד, ואהבתי את זה. אנשים עם דפוסים אלימים לרוב מאשימים את כל העולם פרט לעצמם, והוא סוג של חלוץ בדרך שהוא מביא את עצמו רגשית".
ובכל זאת, אין משהו מפחיד או מאיים בזוגיות עם אדם שמספר על עצמו שהיה אלים רגשית? אולי זה עלול להתעורר שוב?
"ממרום גילי אני יודעת שמה שמפחיד זה כשלא מדברים. אפשר לפגוש מישהו שנראה מקסים ועם הזמן מתגלות הבעיות. בסופו של דבר, אף אחד לא מושלם. גם אני לא. כשמדברים על הכול ומבינים מורכבויות, זה ממש לא מאיים. להפך, הזוגיות הזאת היא מקום של צמיחה ולמידה, ואנחנו מבינים שמריבה היא מקום שאפשר להתקרב בזכותו ולא להתרחק. אבל מה שהכי חשוב זה שהיום אני יודעת שאני בת חורין. בכל מערכת יחסים, אם אני אגלה שלא טוב לי, אני חופשייה לבחור”.
5 קונספציות שגויות שמרקי האמין בהן בעבר
1. חשבתי ש: אני מקשיב ברגישות.
אבל בעצם: לא נתתי את הדעת לכך שבהקשבתי וברגישותי, אני גם אוסף חומרים על זוגתי שישמשו ככתב הגנה או ככתב אישום בבוא העת.
2. חשבתי ש: הקנטות, לעג וביקורת הם תוצר בלתי נמנע של רכבת ההרים של האהבה.
אבל בעצם: היכן שמצויה אלימות לא שורה אהבה. כשבן זוג מתהפך לעתים קרובות מהתנהגות רכה ועדינה לכעס ותוקפנות, זה יוצר זוגיות הפכפכה ומאוד מבלבלת.
3. חשבתי ש: יש בי תכונות שליליות, אבל זה בסדר, לכולם יש.
אבל בעצם: לקח לי שנים ארוכות לראות תבנית שלמה של התנהגויות ולאסוף אותן תחת כותרת ששמה "אלימות”. היה לי נוח להרחיק מעצמי את החלקים האלימים שלי ולקרוא להם בשמות אחרים.
4. חשבתי ש: ביקורת היא הדרך לצמוח.
אבל בעצם: הטחת אמיתות כואבות בבת הזוג הכשילה מראש כל שינוי יסודי.
5. חשבתי ש: גם היא אשמה.
אבל בעצם: מה זה משנה? האם זה מצדיק את ההתנהגות שלי? המחשבה שגם היא אשמה מציבה אותי במקום נוח יותר, כי האחריות כביכול מתחלקת. למעשה זוהי רק הרחקה והמתקה של האלימות שלי, וקושי לשאת באחריות מלאה על הדפוסים שלי ועל מעגל הרשע שבתוכו אני שבוי.
