הנשים שלפניכם מתמודדות עם אובדן מאז 7 באוקטובר, אבל מוצאות כוחות נפש לעלות על במה, לספר את הסיפור שלהן ולהעניק השראה לכולנו.
אורין איבדה את בתה, עדן, שנרצחה בשבי ומרצה על בחירה בחיים
אורין זך גנץ (43) מראשון לציון, אם לשניים, נשואה בשנית, חשבת שכר ומנהלת חשבונות. בתה הבכורה, עדן זכריה, נחטפה מאזור מסיבת הנובה, נרצחה בשבי וגופתה הוחזרה בדצמבר 2023.
השיחה האחרונה: כשעדן יצאה למסיבת הנובה עם בן זוגה, אופק קמחי, היא לא עדכנה את אמה. "אחרי שהתחילה מתקפת הטילים התקשרתי אליה, והיא אמרה לי שהכול בסדר, שהיא בדרך הביתה במכונית עם אופק", מספרת אורין. "אחר כך היא דיברה עם אבא שלה. בצומת מפלסים חיכתה להם חוליית מחבלים. אופק הי"ד נרצח, עדן נורתה, נפצעה ונחטפה. המילים האחרונות שלה היו 'תשמרו על הכלבים'.
"להיות אמא של חטופה זה רכבת הרים. קשה לתאר את זה, אבל כשהיא נחשבה נעדרת קיוויתי שהיא בשבי בעזה. אחרי 67 יום של ציפייה מורטת עצבים קיבלנו את ההודעה המרה מכול, שהיא נרצחה בשבי החמאס. הגופה שלה חולצה והיא נקברה ב־15 בדצמבר 2023, יום הולדתה ה־28. בראש שלי אני עד היום מחכה לה, שתחזור".
"הרצון שלי הוא להיכנס למיטה ולמות יחד עם עדן הי"ד. בפועל, אני עושה הפוך מזה. זה הניצחון שלי על הרוצחים"
ההרצאה הראשונה: בינואר 2024, חודש אחרי קבורת בתה, עלתה על הבמה בראשון לציון עם הרצאה ספונטנית. "פשוט התחלתי לדבר על הבחירה שלי בחיים. אני אומרת שהחמאס רצח את הילדה שלי פיזית, אבל החמאס לא אחראי לאושר שלי. אני היא זו שאחראית ומחליטה לגבי מצב הרוח, התחושות והמחשבות שהן שלי בלבד, ואי אפשר לקחת את זה ממני. לא שזה קל, אבל יש לי בחירה ואני בוחרת גם להיות שמחה, וזה בסדר. גם לאמא שכולה מותר להיות שמחה.
"הרצון שלי הוא להיכנס למיטה ולמות יחד עם עדן הי"ד. בפועל, אני עושה הפוך מזה - מדי יום ביומו אני בוחרת בחיים, כי זה הניצחון שלי על הרוצחים של הבת שלי. אני עושה את זה גם בשביל הבן שלי, שהוא בן 22, כי אם אני אמות רגשית, זה יוצא שהם רצחו שני אנשים, ואני לא אתן לחמאס את הפרס הזה".
ההרצאות השונות: "לעוף עם כנפיים שבורות" – ההרצאה מיועדת לארגונים ולחברות (כולל פורמט ייעודי למגזר החרדי), ובה אורין מתמקדת בבחירות שלנו ובמציאת כלים; "לבחור בחיים" – הרצאה שפיתחה עם ד"ר אלכס קגן, קב"ן במילואים, שמכוונת למתמודדים עם פוסט־טראומה, לבני משפחותיהם ולאנשי מקצוע רלוונטיים; והרצאות לבני נוער בכיתות ט'-י"ב, בבתי ספר ובמתנ"סים, שבהן היא מספרת את סיפור 7 באוקטובר מנקודת מבט אופטימית למרות הנסיבות, וגם על חשיבות ההנצחה, לקיחת אחריות וחשיבותו של שירות צבאי משמעותי.
תגובה מרגשת במיוחד: "מישהי כתבה לי: 'שלוש שנים וחצי אחרי שבעלי נפטר לא יצאתי מהמיטה. אחרי ההרצאה שלך קמתי בבוקר בחיוך ובחרתי בחיים'".
ליאת התאלמנה מלוחם השב"כ יוסי טהר ומרצה על משפחות אנשי הביטחון
ליאת שור טהר (41), אלמנה, אם לארבעה (תאומות בנות 9 ובני 7 ו־6), מהנדסת בחברת תעשייה ביטחונית מובילה.
חברים מגיל 17: ליאת שור טהר ויוסי טהר גדלו במושבים שכנים, היא בביצרון והוא בעזריקם, הכירו בחטיבת הביניים ובי"ב נהיו זוג. בגיל 30 נישאו, בנו את ביתם צמוד לבית הוריה, ובתוך שלוש שנים נעשו הורים לארבעה. "לפני שנישאנו, אבא שלי, שאהב אותו מאוד, אמר לי: 'קחי בחשבון שהוא בן אדם שחי על הקצה ויש סיכוי שלא תזכי להזדקן איתו'", היא מספרת. "זה ממש לא הרתיע אותי. התכונות האלה - פייטריות, אומץ, תעוזה - רק גרמו לי להיות גאה בו יותר ובטח שלא הרתיעו אותי".
זוגיות עם לוחם שב"כ: "היינו צוחקים על כך שאם חלילה הוא ייפגע, הבית ימשיך לתפקד כרגיל, ואם חלילה אני אפגע, הבית יתפרק. בואי נגיד שהוא היה שותף חלקי. לא אגיד שלא התבאסתי לפעמים, כשהקפיצו אותו בסופי שבוע ואני נשארתי בבית עם ארבעה פעוטות. אבל תמיד ידעתי בדיוק לאן הוא הולך ומה הוא עושה. ביומיום הוא סיכל פיגועים שאנשים לא יודעים עליהם כלל, וכשאת יודעת שזו המטרה – איך תכעסי עליו?".
בשורה מרה: "ב־7 באוקטובר, כשהתעוררתי מהאזעקה, מצאתי אותו לבוש, הוא כבר פתח חמ"ל והיה בין טלפונים. בשלב מסוים הוא אמר: 'אנחנו במלחמה!'. כשהכנתי לו סנדוויץ' לקראת היציאה לדרך, רעדו לי הידיים. לכאורה לא היה לי מה לדאוג, כי הוא כבר היה בתפקיד ניהולי והייתי בטוחה שהוא יהיה בחמ"ל ולא בשטח. הבשורה שהגיעה בשלוש אחר הצהריים הפתיעה אותי מאוד. נכון שכל חיי ידעתי על הסיכון שהוא נמצא בו וידעתי שכל יום יכולים לדפוק לי בדלת, אבל לא האמנתי. בדיעבד התברר לי שהוא קיבל עדכון על לוחם שב"כ שנפצע קשה בשטח וירד דרומה, נתן לו טיפול ראשוני והעביר אותו הלאה. חייו של הלוחם ניצלו. הוא המשיך עם לוחם נוסף, נתקל במחבלים, עשה פעולה שבזכותה נמנע אסון גדול יותר והמשיך לקיבוץ מפלסים. צלף פגע בו מעל הלב והוא נהרג".
ההרצאה: "ורד, חברה טובה שעובדת במשאבי אנוש במקום העבודה שלי, ביקשה שאדבר בפורום של גיבורות מלחמת 'חרבות ברזל' ביום האישה שצוין במפעל. זו חברה שלא מסרבים לה, ואני החלטתי להעז, למרות שלא היה לי קל. כשירדתי מהבמה התגובות היו מדהימות, וגם הגברים ביקשו לשמוע. ככה התגלגלתי לעוד הרצאות כאלה, מול מנהלים במפעל, ומפה לאוזן זה המשיך להרצאות נוספות בחוץ. ההרצאה מיועדת לקהל בוגר, גברים ונשים, ונקראת 'העיקר סמוי מן העין'. היא נבנתה והתפתחה עם הזמן, וצברתי עוד ביטחון, אף על פי שעדיין יש רגעים שהם קשים לי יותר – בעיקר כשבוכים מולי בקהל".
ליאת מספרת בהרצאה על הסיפור האישי והמשפחתי שלה ושל יוסי. "זו הרצאה על החיים שלפני השבת השחורה, על הגבורה של יוסי, על הצלת חייו של לוחם מיחידה מיוחדת וגם סיפור הצלתו של קיבוץ מפלסים, שבו נפל". אבל לא רק: היא מדברת גם על גבורה, כוח ותקווה, על ההקרבה של משפחות אנשי כוחות הביטחון ועל הצורך בכך שהמדינה תתמוך בהן בעודם בחיים.
מחיר: "בתיאום מולי, בפרטי". יצירת קשר: liatahars@gmail.com Liat Shor Tahar liat.shor.tahar
מיכל איבדה את בתה שני ב"אמבולנס המוות" ומרצה על המסרים החיוביים שלה
מיכל גבאי (50) מיקנעם, נשואה ואם לאביאל (30), שני ז"ל (כמעט בת 26 במותה) וניצן (24), חשבת שכר בעיריית יקנעם.
לוחמת צדק: "שני הי"ד, בתנו האמצעית, הייתה הילדה הכי שמחה שיש. היא אהבה מאוד כלבים, תרמה לעמותות של בעלי חיים וניקתה חופים. מגיל צעיר הייתה לוחמת צדק והיה לה ברור שתהיה עורכת דין כדי לעזור למי שלא יכולים לעזור לעצמם. אחרי הצבא סיימה בהצטיינות לימודי משפטים במכללה למינהל ועשתה סטאז' במשרד עורכי דין בתל אביב".
6 צפייה בגלריה
מיכל גבאי עם בתה שני ז"ל. "אני לא מסוגלת לעשות שום דבר אחר מלבד להנציח אותה"
(צילום: אלבום פרטי)
השיחה האחרונה: "במסיבת הנובה היא עבדה כסלקטורית. היא יצאה מהבית אחרי ארוחת שישי ונסעה לשם. בשש וחצי בבוקר שלחה לי הודעה שיש טילים ושהאדמה רועדת. היא גם אמרה שבן וגלי, חברים שלה שהיו שם (בן בנימין וגלי סגל, הזוג שכל אחד מהם איבד את רגל ימין. צ"ר) עולים לרכב שלה והם מתחילים לנסוע לכיוון הבית. בהמשך אמרה שהם במיגונית. בעלי התחיל לנסוע לכיוונה. בדיעבד, בתחקיר שביצענו, הבנו שבדרך מהמיגונית לכיוון האוטו שלה היא נורתה ונפגעה משלושה כדורים ברגל ובכל זאת הצליחה לנהוג. בשלב מסוים כמה מהמאבטחים שהיו איתה במסיבה העבירו אותה למקום שבו טופלו פצועים. ב־8:53 דיברנו איתה והיא סיפרה שעשו לה חוסם עורקים ושהיא נמצאת במבנה עם שוטרים. זו הייתה השיחה האחרונה. מאז לא הצלחנו לברר מה קרה לה. בעלי, שהגיע לשטח והצליח להציל מבלים אחרים, לא מצא אותה. חמישה ימים המשכנו לחפש בשטח ולא מצאנו סימן או עדות כלשהי. הזוי להגיד, אבל התפללתי שהבת שלי חטופה. בעצם, עד היום יש לי פנטזיה כזו. בדיעבד גיליתי שהיא הייתה בין נרצחי 'אמבולנס המוות': בשעה 9:25 מחבלים ירו על אמבולנס, זרקו רימונים ואר־פי־ג'י, וכל 18 המלאכים שהתחבאו בו נשרפו ולא נשאר מהם כלום. שתי דקות אחרי זה הגיע למקום אבא של שני, ראה את האמבולנס עולה באש ולא תיאר לעצמו שגם הבת היקרה שלנו בתוכו.
"מאז ששני איננה, אני לא מסוגלת לעשות שום דבר אחר מלבד להנציח אותה. ההרצאות מחיות אותה ואותי. זה מה שמקים אותי מהמיטה"
"אחרי 47 יום בישרו לי ששני נקברה בטעות כבר ב־15 באוקטובר, בקבר של צעירה אחרת. מה שקרה זה שמצאו את השרשרת עם חצי ירח שהיא ענדה והיה עליה די־אן־איי של שני ושל אותה צעירה. בזכות הוריה המדהימים של הצעירה הזאת, שהסכימו לפתוח את הקבר שלה, מצאו את השיניים ודי־אן־איי של שני בקבר. כשעשינו לה לוויה בעצם קברנו ארון ריק. אחרי כמה זמן מצאו בקבר אחר את שרידיו של אליקים ליבמן הי"ד, שהיה אחד המאבטחים בנובה, וגם ברך של שני".
ההרצאה: "בהתחלה הייתי נוסעת לרעים, למתחם הנובה, ומספרת שם על שני שלי. אנשים הקשיבו והציעו לי לבוא לדבר עם עוד אנשים. ככה זה התחיל. בתחילת 2024 יצאתי עם ההרצאה, בהמשך הוספנו מצגת, ואני מסתובבת עם זה בכל מקום שמזמינים אותי אליו. חשוב לי להמשיך ולספר על שני ולהעביר את המסרים שלה. חשוב לי שאנשים לוקחים איתם משהו ממנה וממשיכים את הטוב שהיא רצתה ועשתה.
"העובדה שלא ראיתי גופה ולא נפרדתי ממנה היא משהו שרודף אותי וירדוף אותי כל חיי. מאז ששני איננה, אני לא מסוגלת לעשות שום דבר אחר מלבד להנציח אותה. ההרצאות מחיות אותה ואותי. זה מה שמקים אותי מהמיטה. אני מרגישה אותה איתי ומעבירה הלאה את מה שהיא עשתה ורצתה לעשות בעולם. הקמנו עמותה בשם 'חוט השני', שמטרתה לעזור לבעלי חיים ולסביבה ולהפיץ את כל הטוב שלה וגם ההרצאה נקראת 'חוט השני'".
מחיר: "אני לא גובה כסף על ההרצאה. לעומת זאת, במקום שבו אני מופיעה אנחנו מוכרים למי שרוצה מאפרות מתכלות ניידות, חולצות עם משפטים שלה, שרשרות עם חצי ירח כמו זו שהיא ענדה – כל ההכנסות קודש לעמותה. אם אנשים, ארגונים ומוסדות רוצים לתרום, אנחנו מקבלים את זה בשמחה, כדי להמשיך ולעשות טוב לעולם, בזכותה ובשמה של שני שלנו".
יצירת קשר: 054-4762006
דלית שרדה את הטבח בניר עוז ומרצה על תהליכי צמיחה
דלית רם אהרון (45), ילידת ניר עוז וחברה בו, נשואה, אם לשלושה (10, 8, 5), כיום מתגוררת בכרמי גת עם חברי קהילת הקיבוץ.
אימה ביום ההולדת: בשבת השחורה הייתה אמורה להתקיים חגיגת יום הולדת תשע לבנה הבכור של דלית, אורי, והמשפחה הייתה אמורה להתכנס בקיבוץ. במקום לחגוג, הם התחבאו בממ"ד. המחבלים ניסו לפרוץ אותו, לא הצליחו והסתפקו בפירוק הבית ובביזה. "הפחד היה נוראי", היא משחזרת. "התחושה הכי קשה הייתה שאנחנו לבד, שזו מלחמת הישרדות אישית. השתדלתי לשדר לילדים שגם כשאנחנו בסכנת חיים נעשה הכול כדי להגן עליהם. כשאורי אמר, 'אני לא רוצה למות ביום ההולדת שלי', עניתי: 'אני מבטיחה לך שכשנצא, נעשה לך מסיבת יום הולדת הכי גדולה שאפשר'".
בבית אחר בקיבוץ שהו שני הוריה הסיעודיים עם המטפלות שלהם. "הן היו גיבורות, שמרו עליהם והחזיקו את הידיות עד שחילצו אותם", היא אומרת. בשש בערב הגיעו חיילים והחל החילוץ. היא ומשפחתה הועברו לאילת, והיא הצליחה לקיים את הבטחתה לבנה הבכור, לחגוג לו מסיבת יום הולדת משמחת. בהמשך עברו יחד עם חברי הקהילה לכרמי גת, שם התמודדה עם אובדן אביה ואמה שנפטרו בתוך חצי שנה.
ההרצאה: "עצרתי את חיי והתמקדתי בנושאים שסביב החטופים. התראיינתי הרבה בקשר לשירי ביבס, שהיא חברה טובה שלי. עוד לפני 7 באוקטובר עסקתי בהנחיה ובתהליכי צמיחה, ואז הבנתי שחשוב לי לספר את הסיפור שלי ושל משפחתי ולתת כלים להתמודדות מתוך החוויה האישית שלי. ההרצאה שבניתי נקראת 'לשרוד, לבחור, לחיות'".
מחיר: 2,000 שקל. יצירת קשר: 054-7916989 dalitram@gmail.com
מירי ניצלה מהטבח בבארי ומרצה על התאוששות מהטראומה
מירי גד מסיקה (46), חברת קיבוץ בארי (סבה וסבתה היו מהמייסדים), נשואה ואם לשלושה (17, 15, 10), עד 7 באוקטובר הייתה בעלת עסק לייעוץ עסקי ושיווקי. מתגוררת ביישוב הזמני של קהילת בארי ליד קיבוץ חצרים, מנהלת את נושא התקשורת והתדמית של הקיבוץ.
מחבלים בתוך הבית: "ב־7 באוקטובר ב־7:00 בבוקר קיבלנו הודעה על חשש לחדירת מחבלים, וכעבור עשר דקות כבר שמענו יריות וצעקות בערבית מתחת לחלון. בצהריים נכנסו אלינו מחבלים הביתה, ניסו לפוצץ את דלת הממ"ד, וכשלא הצליחו הציתו את הבית. חשנו פחד מוות ממש. כשהעשן וריח הגז חדרו לממ"ד שבקומה השנייה, החלטנו לקפוץ. בקפיצה, הבן הבכור שלנו שבר את כף הרגל. השכנים ממול סיכנו את חייהם, עזרו לנו להיכנס אליהם לממ"ד ושם היינו עד שפונינו בערב. באותו יום היינו ארבע פעמים בסכנת חיים: כשהמחבלים ניסו לפוצץ את הממ"ד, כשהציתו את הבית, כשירו לחלון הממ"ד של השכנים שאליהם התפנינו, וכשהצבא פינה אותנו והמחבלים ירו על האוטובוס שהוציא אותנו מהקיבוץ, ונוטרלו. מאז נדדנו בין תל אביב, ים המלח, כרמית ומשם ליישוב הזמני בחצרים, שם מתגוררים כיום כ־700 איש מקהילת בארי".
ההרצאה: "בעקבות בקשה של מישהי שהציעה לי לספר את הסיפור שלנו פניתי לאשת מקצוע שעוסקת בבניית הרצאות ובנינו הרצאה בשם 'יש לי אותי'. כיום היא נקראת 'לצמוח מה־7.10'. בהרצאה אני נותנת לאנשים כלים לחיים ולהתמודדות עם טראומות מסוגים שונים.
"בנוסף, אני מספרת את סיפור ההישרדות שלי ושל משפחתי ועל חברים טובים שלנו שלא שרדו, אבל מתמקדת לאו דווקא בטראומה, אלא יותר בחיים ובצמיחה פוסט־טראומטית, עם דגש על כך שגם מהמקום הכי נמוך בעולם אפשר לראות את הטוב. ב־7 באוקטובר איבדנו 102 חברים ו־30 נחטפו. ברור שאנחנו מחכים שכל החטופים יחזרו. לא נוכל להתאושש בלעדיהם. עם זאת, אני מרגישה שיש לנו תפקיד שלקחנו בעל כורחנו: להחזיק את הנר ולהוות השראה לארץ ולעולם. לכן, אני שמה דגש על כך שבמקביל לשבר קורים גם דברים טובים: הקהילה שלנו, שאיבדה כ־10% מאנשיה, משתקמת".
מחיר: החל מ־5,000 שקל + מע"מ. אפשר לשלב במהלך ההרצאה גם את הסרט "לקום מה־7.10" (בבימוי יסמין קיני), ששודר במסגרת "זמן אמת" בכאן 11 והוקרן בדוקאביב. כל ההכנסות מופנות לשיקום בארי.
- יצירת קשר: 054-3302364
