בשנת 2011 האחיות שלי ואני ארגנו חתונה בהפתעה להורים שלי. טקס חידוש נדרים במלאות 25 שנה לנישואים שלהם. קבענו איתם ארוחת צהריים ביום שישי במסעדת שלוותה בנמל תל אביב, מסעדה שהסלוגן שלה באותה עת היה: "המקום הכי שפוי בתל אביב". כשהם הגיעו לשם חיכו להם 80 אורחים, כולל כל בני המשפחה והרב שחיתן אותם במקור. אותו רב ממש לקח את המיקרופון והודיע לחתן ולכלה: ברוכים הבאים לחתונת הכסף שלכם.
אחרי שהאחייניות שלי, שהיו אז בנות שש ושבע, פיזרו פרחים, הוריי נכנסו לחופה על רקע השיר "לא יפריד דבר" של דני סנדרסון. בדרשה שנתן, הרב דיבר על כך ש־80% מהמחותנים שלו עדיין ביחד עד היום. לברון ג'יימס היה מתקנא באחוזים שכאלה.
ההורים החליפו טבעות ודברי קידושים. בן זוגה של אחותי, שהיה הדי־ג'יי, יצר פלייליסט שהורכב משירים שהיינו שומעים בימי שישי בחיפה, שילוב חיפאי נעים וגנרי של ביטלס וכוורת ואלטון ג'ון. המלצרים חילקו מנות על טהרת הסלמון, מנת הדגל שמילאה את התנור של אמא כדרך קבע, וקינוחים וקוקטיילים על בסיס אספרסו, המשקה שזורם לאבא בעורקים (אפוגטו זה כיף אדיר).
האירוע עבר בהצלחה ניכרת וכולנו היינו בעננים, כולל הרב המעוטר שיכול היה לסמן בפנקסו הצלחה נוספת.
מה שאיש מאיתנו לא ידע זה שבזמן הזה ממש, אבא שלי כבר החליט שהוא עוזב את הבית.
הוא תכנן תוכניות, התגבש עם דברי פרידה, ונקלע למסיבת הפתעה שאכן הצליחה להפתיע. התמונות שצולמו בחתונה הן מה שנקרא בשפת המודיעין: סימנים מעידים. אבל כמו ראשי זרועות המודיעין שלמדנו להכיר, גם אנחנו ראינו את הסימנים ולא רצינו לראות.
בתיאטרון הדרמה צריכה לקרות בלייב. יש לך שעה ועשרים שבה כל הפיצוצים מחוללים לעיני הצופה. בחיים זה קורה בקצב אחר. יעברו יותר משנתיים מהרגע שבו נכנס לחופה במסעדת השפיות של שלוותה, עד הרגע שאבי יֵצא מבית הדין הרבני סניף חיפה, שגם הוא יכול להתהדר בשפיות בלתי מבוטלת.
15 שנה חלפו מאז. לאחרונה עלה בתיאטרון הקאמרי מחזה ראשון שכתבתי, ששאב השראה מחתונת הכסף. השם שנבחר להצגה הוא "לא הייתם צריכים". בקאמרי העדיפו את זה על פני השם המוצלח לא פחות בעיניי, "איך מוציאים מסיבות הפתעה מחוץ לחוק?".
כשהתראיינתי לפני יציאת ההצגה נשאלתי למה בחרתי לחזור במחזה הביכורים שלי דווקא לאירוע הזה. סיפרתי על סבא שלי שלימד אותי שהחיים הם תירוץ כדי שיהיה לנו מה לספר ושמדובר פשוט בסיפור טוב. אבל בלבי ידעתי שיש תשובה עמוקה יותר שמסתתרת. ניסיתי להבין אותה. אולי זה גם מה שאני עושה בטקסט הזה ממש. אולי בגלל זה גם כל כך קשה לי לכתוב אותו.
ילדות: איש הסוד של ילדי הגרושים
ההורים שלי הכירו במחלקה הנוירולוגית בבית החולים כרמל שבחיפה בשלהי שנת 1984. הוא היה רופא צעיר בראשית ההתמחות שלו. היא הגיעה לשם אחרי תאונת דרכים קלה, נכנסה למחלקה עם פגיעת ראש ויצאה ממנה עם אירוע לבבי. אף על פי שהיה צעיר ממנה בארבע שנים היא ידעה מיד שמצאה בו את מה שחיפשה. נדרשו לא מעט מאמצי שכנוע מצידה, והיא בהחלט הייתה משכנעת. שנה וקצת לאחר השחרור שלה מבית החולים הם התחתנו בבית של סבא וסבתא שלי. הרב הצעיר לא ידע, אבל זו הייתה תחילתה של קריירת חיתון פורה ביותר.
הם הולידו את אחותי ושנתיים לאחר מכן אותי. כשהייתי בן שש הם הודיעו לנו, בפעם הראשונה וכאמור לא האחרונה, שהם החליטו להיפרד. ההחלטה לא החזיקה יותר מכמה שבועות. הם נתנו לקשר הזדמנות נוספת ובהדרגה הצליחו לחזור מנקודת האל־חזור. הבית שגדלתי בו רוב שנות ילדותי זכור לי כבית חם ועוטף עם הורים ששיתפו בגלוי במשברים שפקדו אותם והדגישו שהמשוכות שעברו חישלו אותם כזוג ואותנו כמשפחה.
ולמרות הקאמבק המהיר הזה, השמועה על הפרידה של הוריי פשטה בכיתה וגרמה לילדים שהלכו עם סוד מעיק על הכתפיים לשתף אותי בסיפור הפרידה של הוריהם, כולל סיפורים על בגידות וגילויים קיצוניים אחרים. בהדרגה נהייתי איש סודם של כל הילדים הגרושים בכיתה. ריקי לייק של כיתה ג' 2, או שמא מיכל דליות.
התמונות שצולמו בחתונה הן מה שנקרא בשפת המודיעין: סימנים מעידים. אבל כמו ראשי זרועות המודיעין שלמדנו להכיר, גם אנחנו ראינו את הסימנים ולא רצינו לראות
הפוזיציה החדשה שלי כאיש סוד התפתחה בהדרגה למשרה של כתיבת צללים. כשהילדה הכי יפה בכיתה החליטה להציע חברות לחבר הכי טוב שלי, היא העבירה לי את הפתק קודם, שאציע רעיונות עריכה (מדגיש: הייתי בן תשע). כתבתי שלל הצעות בכתב חרטומים, הצעותיי התקבלו והצעתה נענתה. עם הזמן עוד בקשות הגיעו אליי, ואני נעניתי בחיוב לכל בקשה, מניסוח ברכות לימי הולדת ועד מכתבי פרידה.
כמי שהחזיק במשך יותר מדי זמן בתואר הילד הכי קטן פיזית בבית הספר, איתרתי פתאום מקור כוח מפתיע. והמקור הזה היה הסיפור. הסיפור שהם סיפרו לי, והעצות והתחזיות שאני נתתי בחזרה, שהיו בפני עצמן סיפורי אלף לילה ולילה. ואף על פי כן – גיליתי שסיפור אכן יכול לרפא, לייצר היגיון לא רק בעולמם אלא גם בעולמי. הבנתי שיש בידיי יכולת לדייק ולזקק קולות קרובים ורחוקים, לכתוב מהלב לבבות של אחרים.
לימים, כשהתגייסתי לצה"ל, מצאתי את עצמי משכלל את המיומנות המסוימת הזו. בין אם זה היה כוח המקרה או כוחו של הצבא החזק בעולם, המציאות הובילה לכך ששובצתי לתפקיד כותב הנאומים של הרמטכ"ל. עשיתי את המעבר הטבעי מכתיבת מכתבים בשמו של חברי דור אופנהיים לכתיבת נאום על הזיכרונות של הרמטכ״ל מהקרב על הבופור במלחמת שלום הגליל.
במהלך השירות עברתי את הפרידה הראשונה שלי, שכאבה כמו שפרידה ראשונה יודעת לכאוב. בהדרגה השתנו נאומי הרמטכ"ל וכמעט בכל אירוע שבו נשא דברים היו לו לפחות שתי פסקאות על חורבן הבית. מצאתי שריון רחב מאוד להסתתר מאחוריו ולהביע מה שהרגשתי, והשריון הזה אפשר לי להגיד דברים אישיים מאוד בלי שמישהו יחשוד שהם שלי. מזל שזה נשמע הגיוני לכולם שביום העצמאות הרמטכ"ל מדבר על חורבן הבית.
אחרי השחרור יצאתי לטיול קצר במזרח. כשחזרתי התחלנו להבין שהסימנים המעידים שלא ראינו בחתונת הכסף נהפכו לאזעקת אמת. אבא אכן עזב את הבית ויצא לדרך חדשה.
זמן קצר לאחר מכן נרשמתי ללימודי תסריטאות בסם שפיגל, ובשיעור הראשון של כתיבה קומית, המורה אבי כהן ניסה להסביר לנו את ההבדל בין קומדיה לדרמה.
הורים לילדים בני חמש שמתגרשים זו דרמה, אמר. הורים לילדים בני 75 שמתגרשים, זו קומדיה. ואני שאלתי: מה עם הורים לילדים בני 25?
ואבי כהן חשב קצת ואמר: 25 זה קצת לא לפה ולא לשם. והוא צדק.
כי ההיגיון אומר שבשלב הזה אתה מבוגר מספיק בשביל שעולמך לא יקרוס, ועם זאת המורכבות מתישה. אתה מוצא את עצמך מזדהה עם הכאב של שני הצדדים ועם הזכות של כל אחד מהם לחיות את החיים שהוא מבקש לחיות.
ואתה גם קשה מספיק עם עצמך כדי לשאול שאלות שלא שאלת, להביט בפיכחון לא רק על ההווה אלא גם על העבר. להבין שהפרידה היא לא רק בין אמא לאבא שלך, אלא גם בינך ובין השטחים המתים שלא ראית והסיפור שהתרגלת לספר.
זוגיות: מה מרחב הפשרה
הספקות חלחלו במהרה גם לחיים הזוגיים שלי. למשל, לתוך קשר שנראה היה בעת ההיא כמו הדבר האמיתי, ופתאום הדהדו לתוכו שאלות על מרחב הפשרה. האם האהבה שיש כאן חזקה מספיק כדי לצלוח את מה שההורים שלי התמודדו איתו?
ואתה מבין שלא. ואתה מסיים את הקשר הזה ולא יודע אם אתה אמיץ מאוד או פחדן גדול. ופתאום אתה שוב הילד בן השש שנהיה כותל לנפגעי הפרידות: חברות וחברים ישנים וחדשים ששיתפו בקשיים שהם חווים בבית. הניסיון להבין את כולם שיבש בהדרגה את תפיסת המציאות שלי ובעיקר את האמונה באופציה של זוגיות פשוטה ומיטיבה, ופתאום אני הייתי זה שנכנס לקשר שבעבר לא הייתי מדמיין שאכנס אליו. התגעגעתי לעצמי שלפני ההתפכחות, כשהבנתי הרבה פחות על העולם והסתדרתי ממש טוב עם חוסר ההבנה.
דווקא בתקופה ההיא, למרבה האירוניה, חברים החלו לפנות אליי שאחתן אותם. ואני כתבתי את הטקסטים שמספרים את סיפורם ונמנעתי מלחלוק איתם את עמדתי לגבי הטקס הזה. מה שכן, כבר עברו כמה שנים מאז, חיתנתי 15 זוגות ואף זוג עוד לא התגרש. בקצב הזה אני בדרך המהירה לקרוא תיגר על הרב שחיתן את הוריי פעמיים.
מרוב שאלות וניסיון לייצר היגיון, חזרתי לשריון היחיד שיש לי, כלומר לכתיבה. אבי כהן, אותו מורה לקומדיה, ביקש מאיתנו לכתוב תסריט על אדם שנקלע למצב בלתי אפשרי. אני הגעתי מוכן מהבית עם רעיון שנראה היה לי מוצלח ואיום גם יחד.
"השמועה על הפרידה של הוריי פשטה בכיתה וגרמה לילדים שהלכו עם סוד מעיק על הכתפיים לשתף אותי בסיפור הפרידה של הוריהם, כולל סיפורים על בגידות"
גבר כבן 50 מתכונן להודיע לאשתו שהוא עוזב את הבית ונקלע לטקס חידוש הנדרים שמשפחתו ארגנה לו בהפתעה. החתונה מציפה את כל מה שניסה להסתיר ומובילה אותו לצומת מכריע: האם הכמיהה שלו לדרך חדשה תהיה חזקה יותר מהפחד לעזוב?
לסרט קראתי "לא יפריד דבר", על שם השיר של סנדרסון שליווה את הוריי בדרכם שאולה.
כהן קרא את התסריט וכתב לי בתגובה את המשוב הבא:
"טל, התסריט שכתבת מופרך לחלוטין. הילדים בסיפור חסרי מודעות ברמה שכמעט אי אפשר להעלות על הדעת. איך אפשר להזדהות עם אנשים שכל כך עיוורים למצב? והסוף מאכזב ומתסכל. בשביל מה עברנו את כל הפיאסטה הזאת אם כולם נשארים באותו מקום?".
אז כתבתי לו, לאבי כהן, שהסיטואציה שעליה כתב שהיא מופרכת אכן קרתה, אחד לאחד, להוריי ולי.
ואבי כהן הגיב: "טל, זה שמשהו קרה במציאות לא הופך אותו לבלתי מופרך. בהצלחה, אבי".
אז לא קיבלתי אישור להפיק סרט בסם שפיגל. בקורס הקומדיה שלו קיבלתי את הציון הלא בלתי מעליב 75.
התעקשתי להוכיח שהוא טעה. אחרי שנה הפקתי עצמאית את הסרט הקצר הזה, ששיחקו בו בין היתר דליק ווליניץ בתפקיד האבא ולצידו שירי גולן, מאיה ורטהיימר ומיכאל מושונוב המדהימים. אבא שלי, באחת המחוות הכי נדיבות שמישהו עשה עבורי, נתן לי לצלם את הסרט בביתו החדש. הרגע שבו הוא צופה מהגג בשחזור של חתונת הכסף שלו היה מהרגעים הסוריאליסטיים ביותר שהיו לי מימיי. וכנראה שלא רק לי.
"במהלך השירות עברתי את הפרידה הראשונה שלי. בהדרגה השתנו נאומי הרמטכ"ל שכתבתי וכמעט בכל אירוע שבו נשא דברים היו לו לפחות שתי פסקאות על חורבן הבית"
אחרי הפקת הסרט צמחה בי חרטה. הרגשתי שזה היה מוקדם מדי בשביל להתמודד עם כל המורכבות של האירוע. אז ביקשתי להתרחק מהבית וליצור דברים אחרים, למשל סדרה קומית על כותב נאומים של שרת חינוך איומה ונהדרת, סדרה שקראו לה ״ויקי ואני״ ששודרה בערוץ 10 הי"ד. החודש יתחיל להצטלם הסרט "אפקט הבופאלו" בבימויו של ליאור אשכנזי שכתבתי את התסריט שלו במשך קרוב לעשור (לצד אייל מלאכי ונור פיבק) , קומדיה שחורה על הלומי קרב שנאבקים על הכרה.
לפני חמש שנים, רגע אחרי שיברון לב נוסף, אגף התרבות של עיריית תל אביב־יפו בראשותו של מורי ורבי, גיורא יהלום, יזם פרויקט חדש שנועד להביא יוצרים צעירים אל התיאטרון, ואני החלטתי לחזור לחתונה ההיא. לקחתי ברצינות את השליחות המוטלת עליי כיוצר צעיר וכתבתי סיפור על משבר נישואים של זוג בני 76.
דויד גרוסמן אמר פעם שגם כשהוא כותב על אנשים אמיתיים, כפי שעשה למשל ב"איתי החיים משחק הרבה", הוא צריך לשמור על האפשרות להמציא את הדמות, למרות שהיא קיימת גם בחיים עצמם. אימצתי את העצה הזו והתחלתי להמציא. עטפתי את הרעיון הגולמי הראשוני בשכבות של דמויות שלא היו ובקווי עלילה שהצחיקו אותי. המצאתי נסיבות פרידה אחרות, נתתי לגיבור שלי ביוגרפיה חלופית ומקצוע אחר ותכונות אחרות ופנטזיה לחזור עם אהבת נעוריו לעיר שבה גדל בקרואטיה, המדינה שבה גדל סבא שלי. במחזה יש לגיבור שני ילדים בתפקוד שנוי במחלוקת וזוגיות בעייתית, והם עסוקים הרבה יותר מדי בסיפור של ההורים שלהם במקום בבעיות של עצמם. טוב, יכול להיות שבחלק מהנושאים לא המצאתי יותר מדי.
הסיפור שהחל כיצירה אישית ומשפחתית הגיע לידיים הטובות של גור קורן ושחר פנקס שליוו את כתיבת המחזה בשלביו השונים, גלעד קמחי המנהל האמנותי ועמית אפטה, הבמאי האדיר שהכניס לסיפור גם היגיון, גם עומק וגם נשמה. יחד עם קאסט מובחר של שחקנים בראשות סנדרה שדה ורמי ברוך החד־פעמיים, הבנו שנוצר כאן סיפור חדש שגדול מהמקרה הפרטי, סיפור שמעניק לנו הזדמנות לדבר על החמצות, על גורל ועל מימוש עצמי ואולי גם על התפקיד של פנטזיה כמנגנון הישרדותי. השורה האהובה עליי בתקציר: נכתב בהשראת סיפורים מופרכים שהיו באמת.
שאלתי את עצמי תוך כדי תנועה איך ירגישו ההורים שלי עם הבחירה שלי לחזור לסיפור. ידעתי שלמרות ההמצאות הרבות, הגרעין המקורי עדיין שם והוא לא ממש פשוט לעיכול. אבל הוריי וגם והאחיות שלי שהיו שותפות בארגון החתונה הראשונה וגם בשחזורים מרובי המדיומים שלהם, תמיד גיבו ותמכו, והעניקו לי הזדמנות להניח על לבי תחבושת, למרות שהפצעים שכתבתי מתוכם הם גם הפצעים שלהם. לעד אודה להם על התמיכה הנדירה הזאת.
מה השתנה לאורך הדרך בסיפור עצמו? הרבה מאוד וגם מעט. אבל אחד הדברים הכי משמעותיים היה הסוף, שנכתבו לו כל כך הרבה וריאציות, אולי כי אבי כהן התעקש שבשלהי המחזה הדמויות חייבות למצוא את עצמן במקום שונה.
אהבה: מתברר שזה אפשרי
והאמת היא שהסיפור השתנה גם בגלל שנסיבות חיי השתנו. שבוע אחרי שהודיעו לי בקאמרי שבכוונתם להפיק את המחזה, הכרתי את אלכס פרפורי, צלמת מרהיבה וחלום של בת באופן כללי. אלכס נכנסה לחיי בהמוניה. היא העלימה במהירות שיא את כל הספקות ואת משברי האמונה שהצטברו אצלי בדם וגרמה לי להאמין שהדבר הזה שנקרא זוגיות מיטיבה הוא בכל זאת אפשרי, למרות הכול.
אז למה באמת חזרתי לסיפור הזה? אולי כי גם אחרי כל כך הרבה שנים, החתונה ההיא בשלוותה היא אחד הרגעים המשפחתיים הכי יפים ושמחים שזכורים לי. ולמרות שבראש אני יודע שהכול היה צריך לקרות כפי שקרה ושזו הייתה פרידה בלתי נמנעת, בתוכי לפעמים אני בכל זאת מתגעגע למה שהיינו שם, למה שידענו וגם למה שלא.
ואולי כי לפעמים, לפעמים, הדרך היחידה לחזור הביתה היא דרך סיפור. כי בסיפור הבית יכול להישאר כפי שהותרת אותו. עם השירים של הביטלס וכוורת ואלטון ג'ון והריח של הסלמון בתנור שאמא הכינה והאפוגטו שאבא עשה לקינוח. אולי גם כי בסיפור אתה הבורא של המציאות. אתה יכול להחליט על סוף נאמן למקור ואתה יכול גם לראות במציאות המלצה ולדחות את ההמלצה על הסף. גם ככה היצמדות למציאות היא ממש לא תעודת ביטוח לאמינות. הרי כבר למדנו את השיעור הזה. זה שמשהו קרה במציאות לא הופך אותו לבלתי מופרך.
- טל מילר, בן 37, תסריטאי, מחזאי, מפיק, כותב נאומים ומרצה לתסריטאות. גר בתל אביב עם זוגתו אלכס פרפורי. ההצגה שכתב, "לא הייתם צריכים", תעלה ב"קאמרי" ב־6-8 באוגוסט.
