בירח הדבש שלהם באיטליה ביקשה אוראל גזאלה מבעלה נאור לקנות לה בדיקת היריון, כי המחזור שלה איחר. היא נכנסה לשירותים באחד ממרכזי האאוטלט, הביטה במקלון וראתה שני פסים. "התרגשתי בטירוף", היא נזכרת. "צילמתי את הבדיקה, יצאתי אליו וחיבקתי אותו. זה היה כמו סצנה מסרט".
עד אותו רגע אוראל, שהייתה אז בת 23, כלל לא הייתה בטוחה שהיא מוכנה להפוך לאם. נאור, המבוגר ממנה בשש שנים, כבר רצה ילדים, אבל היא העדיפה לחכות. שני הפסים שינו את ההחלטה שלה. לרגע נדמה היה שהחיים שלהם עומדים להשתנות, אלא שכעבור כמה ימים היא קיבלה וסת. "זה היה מאוד מכווץ", היא אומרת, "אבל דווקא אז הבנתי כמה אני רוצה להיות אמא".
בני הזוג חזרו מהנסיעה והחליטו להתחיל לנסות להרות. הם היו בטוחים שההיריון יגיע במהירות, אבל חודש עבר ועוד חודש, ושום דבר לא קרה: "חשבנו שזה יהיה צ'יק־צ'אק, אבל גילינו שלא". אחרי תשעה חודשים הם פנו לבירור רפואי. הבדיקות של שניהם היו תקינות, ובשל גילה הצעיר אוראל החליטה בתחילה להתרחק מטיפולי פוריות. היא ניסתה דיקור, טיפולים רגשיים, שינויי תזונה, צמחי מרפא ופעילות גופנית. רק כשהזמן המשיך לעבור, החליטו בני הזוג להתחיל בהזרעות ובהמשך לעבור להפריה חוץ־גופית.
המסע הזה עדיין לא הסתיים. אבל מתוך ההמתנה, הפחד, הכאב והתחושה שאנשים מבחוץ לא באמת מבינים מה עובר על זוג בטיפולי פוריות, יצרו השניים את סדרת הרשת "בדרך להתרבות עוצרים במעבדה". הסדרה, שמבוססת על AI, ממחישה סיטואציות, רגשות ורגעים שלא תמיד קל לדבר עליהם. ניתן לראות אותה בפייסבוק ובאינסטגרם.
פחד מהלא נודע
אוראל (27) מאבן יהודה היא יוצרת תוכן שמגדירה את עצמה כמי שמדברת על "החיים בלי פילטרים". בסדרה היא עוסקת בין היתר בקנאה בנשים שנכנסו להיריון, בשאלות חסרות טאקט, בהשפעה של הטיפולים על הזוגיות ועל המיניות, בקושי להמשיך לתפקד בעבודה ובמקום שכמעט לא מקבל ביטוי – החוויה של בני הזוג הגברים.
איך הרגשת כשהבנת שאתם צריכים לעבור טיפולי פוריות?
"פחד אלוהים. ממש. היה לי קשה עם המחשבה שמוציאים ממני ביציות, לוקחים מנאור זרע, מחברים ביניהם במעבדה ואני מאבדת שליטה על כל הדבר הזה. נבהלתי גם מלהיות בחדר ניתוח, לעבור הרדמה ולדעת שהגוף שלי נמצא בידיים של אחרים. בעיקר פחדתי מהלא נודע. אחרי הפעם הראשונה הגיעה איזושהי השלמה".
גם הזריקות היו קשות עבורה. "לא העזתי להזריק לעצמי. זה היה סיוט. הייתי יכולה להיות באירוע משפחתי, ואז מגיעה השעה שבה צריך לעצור הכול, ללכת הצידה ולהזריק. כל החיים מתחילים להסתדר סביב הטיפול".
אוראל מתארת את קבלת התשובה השלילית בתור רגע שחוזר על עצמו שוב ושוב. "כל חודש מחדש אני מצפה, וכל חודש מחדש מתאכזבת. יש לי טקס כזה: פיג'מה, שוקולד, בכי מול הטלוויזיה וניתוק של הטלפון. אני משתבללת בתוך עצמי, לפעמים עם בעלי, ואחרי יום או יומיים מתקדמת".
מה עוזר לך להמשיך?
"אני מזכירה לעצמי שכרגע אני בתוך לופ, אבל בסוף אצא ממנו. נכון, זה מאכזב וזה כואב, אבל יש חיים גם מעבר. אני מכניסה הרבה צחוק, וזה עוזר לי מאוד. מצד שני, אני גם נותנת מקום לעצב. אני לא מנסה לדחוף אותו החוצה. אני נותנת לו ביטוי, ואז הוא משתחרר קצת וקל יותר לקום".
ניתוח או טילים?
בשלב מסוים התגלו תאים טרום־סרטניים בבדיקת פאפ של אוראל. היא נדרשה לעבור ניתוח ולהמתין כמה חודשים לפני שתוכל לחזור לטיפולים. ביום הניתוח התעוררה בארבע לפנות בוקר, הגיעה לבית החולים בצום והחלה בהכנה לניתוח. אלא שבאותו יום הייתה מתקפת טילים. "כבר קיבלו אותי והתחילו את התהליך", היא מספרת. "פתאום ראיתי התלחששויות בין הרופאים. הייתה אזעקה, הלכנו לחדר מוגן, ואז הרופאים הסתכלו ושאלו למה בכלל יש שם מטופלות. שלחו אותי הביתה".
לדבריה, באותו רגע היא התרסקה. "זה היה יום קשה. למחרת הכרחתי את עצמי לצאת להליכה ושם עלה לי הרעיון לסדרה. הרגשתי עצב כל כך גדול והייתי חייבת לעשות איתו משהו. הרגשתי שאיבדתי שליטה על הכול, והיצירה הייתה הדרך שלי לקחת משהו ממנה בחזרה".
שבוע לאחר מכן נקבע לה תור חדש והיא עברה את הניתוח. בתקופת ההחלמה החלה לעבוד על הסרטון הראשון. "בהתחלה פשוט כתבתי והקאתי החוצה את מה שעברתי", היא אומרת. "אחר כך הבנתי שיש כאן משהו שאפשר להפוך לסדרה".
"כל חודש מחדש אני מצפה, וכל חודש מחדש מתאכזבת. יש לי טקס כזה: פיג'מה, שוקולד, בכי מול הטלוויזיה וניתוק של הטלפון. אני משתבללת בתוך עצמי"
למה בחרת דווקא באנימציה מבוססת AI?
"הרגשתי שיהיה לי קל יותר להעביר את הסיפור דרך המחשה, במקום לשבת מול מצלמה ולספר. אנימציה איפשרה לי להרגיש שאני נכנסת לסיטואציה. כתבתי את הווייס־אובר, דמיינתי את התמונות ואת הסצנות וחשבתי על כל פרט קטן שחשוב לי שיראו".
בפרק הראשון, למשל, ביקשה להמחיש את המתח בחדר ההמתנה בבית החולים ואת החדשות ששודרו ברקע. "זה הרגיש לי חשוף מאוד", היא אומרת. "אבל הרגשתי שזה חשוב. ידעתי שהסרטון יעשה משהו, אבל לא דמיינתי את כמות התגובות ואת העוצמה שלהן".
אחד הפרקים שזכו לתגובות רבות עסק בקנאה – רגש שרבות מהמתמודדות עם קשיי פוריות חוות, אך מתקשות להודות בו: "קנאה היא טאבו. קשה להגיד בקול: 'אני מקנאה'. אבל זו לא קנאה שאומרת 'אני רוצה שלא יהיה לך'. להפך. אני לא רוצה לקחת ממך שום דבר. אני פשוט רוצה שיהיה גם לי. זה הכיווץ הזה בבטן כשאת רואה שמישהי אחרת קיבלה את מה שאת כל כך רוצה".
היא מודה שפחדה לפרסם את הפרק. "הייתי בטוחה שיגידו לי שאני צרת עין, שאנשים לא יבינו או שיכתבו לי להתעסק בעניינים שלי. במקום זה קיבלתי המון הזדהות. נשים כתבו לי בפרטי כי הן לא רצו להיחשף, ואמרו שהצלחתי לתת מילים לרגש שהן התביישו בו".
את צריכה לשחרר
חלק מהתגובות חשפו בפניה גם קשיים שלא תכננה לעסוק בהם בתחילה, ובהם הניסיון לשלב את טיפולי הפוריות עם העבודה ועם שירות המילואים של בן הזוג. "נשים כתבו לי שהן התפטרו או שפיטרו אותן, כי הן לא הצליחו לתפקד במהלך הסבבים. אחרות כתבו על בני זוג שנמצאים במילואים ועל מפקדים שלא מבינים למה צריך לשחרר אותם. כל דבר כזה מוסיף עוד שכבה של לחץ לתהליך שגם ככה הוא קשה".
הסדרה עוסקת גם במשפטים שנאמרים לא פעם למי שעוברות טיפולים, כמו "את פשוט צריכה לשחרר" או "אל תחשבי על זה". בעיניה, אלה לא משפטי עידוד תמימים. "כשאומרים לי 'את צריכה לשחרר', אני שומעת: 'זו אשמתך'. כאילו אם אני רוצה את זה מאוד ומתעסקת בזה, אני זו שמונעת מעצמי להיכנס להיריון. זה מכאיב מאוד".
לדבריה, חוסר הטאקט נובע לעתים קרובות מחוסר הבנה. "אנשים חושבים שטיפולי פוריות הם רק להזריק פעם ביום, אולי בגלל שהיום כולם מכירים זריקות הרזיה. הם לא מבינים מה זו שאיבת ביציות, מה זה לעבור הרדמה מלאה, מה ההורמונים עושים לגוף ולנפש, מה זה לחכות לתשובה ומה קורה לזוגיות תוך כדי".
מה אנשים לא מבינים לגבי ההשפעה של הטיפולים?
"בעיקר את הפן הנפשי. את הכאפות האלה, את ההורמונים, את החולשה. אני, למשל, כמעט לא מתפקדת כשאני בסבב וישנה כל הזמן. אנשים גם לא מבינים מה קורה לזוגיות. פתאום יש שעות וימים שבהם צריך לקיים יחסים, והספונטניות נעלמת. אחר כך נכנסים רופאים למקום הכי אינטימי שלכם. צריך למצוא מחדש את המיניות ואת התשוקה מחוץ למשימתיות הזאת".
אחד הפרקים בסדרה עוסק בצד של הגברים - צד שלדבריה כמעט תמיד נשאר מחוץ לשיחה. "בסוף, לפחות אצלנו, אני זו שעוברת את רוב ההליכים הרפואיים", היא אומרת. "הפער גדול, ולכן לא תמיד הצלחתי לראות שגם לבעלי קשה. התחלתי לשאול אותו מה שלומו, ולא היה פשוט להוציא ממנו את זה. יש גם פחד שאם הוא יתפרק, אז מי יחזיק? אבל לא ויתרתי. כשהוא התחיל לדבר על הפחדים שלו ועל מה שמורכב לו, פתאום הרגשתי שהוא באמת איתי בתוך הסיטואציה ולא עומד בחוץ".
אילו תגובות קיבלת מגברים?
"גברים כתבו לי שבזכות הסרטונים הם מבינים טוב יותר את הנשים שלהם. אחד מהם סיפר שאשתו לא רצתה לשתף את הסביבה, בזמן שהוא כן רצה, והוא שפט אותה על זה. אחרי סרטון שבו אמרתי שמותר גם לדבר וגם לשתוק, ושכל אחת צריכה לבחור מה נכון לה, הוא כתב שזה עזר לו לראות אותה ולא לשפוט אותה".
לדבריה, יצירת הסדרה מסייעת גם לה עצמה. "זה ריפוי מטורף. בכל פעם אני חושבת שאני לבד, אני מוציאה את זה החוצה ומקבלת כל כך הרבה תגובות שמזכירות לי שאני לא לבד. עצם הכתיבה והיצירה מרפאות בי עוד משהו".
איזה מסר היית רוצה להעביר למי שנמצאים בתוך הדרך הזאת?
"אני עדיין לא מספרת את הסיפור מתוך הצלחה, אלא מתוך הדרך. המסר שלי הוא שיש מקום לכל הרגשות. מותר לבכות, לכעוס, לקנא ולהתפרק. אבל בתוך התהליך הזה אפשר גם להכיר את עצמנו יותר, להתחבר יותר לזוגיות וללמוד מה אנחנו צריכים. הדבר שהכי מרגש אותי הוא כשמישהי כותבת לי: 'נתת ביטוי לרגש שלא ידעתי שקיים בי'. מבחינתי, בשביל זה הסדרה קיימת".
