דנה שמח (42), דוברת המועצה האזורית בני שמעון ובת להורים יוצאי איראן, יזמה את פסטיבל הקולנוע האיראני, שיתקיים ב־25-24 בנובמבר בסינמטק שדרות. שמח, נשואה ואמא לשלושה שמתגוררת בבית קמה, קיבלה לאחרונה הודעה שריגשה אותה מאוד: "נאמר לי שערוץ 'איראן אינטרנשיונל' יגיע לסקר את הפסטיבל. מדובר בערוץ טלוויזיה בשפה הפרסית, שמהווה אופוזיציה לשלטון ופועל מלונדון. הם יקימו שם גם עמדת שידור לייב. בסוף אנחנו מושיטים יד לעם האיראני ומפרידים בינו ובין הממשלה".
מאיפה החיבור שלך לאיראן? "כילדה להורים שעלו מאיראן החזקתי בילדותי שתי זהויות: הפרסית והישראלית. הוריי רצו מאוד להיות ישראלים, איראן כמעט לא הייתה נוכחת. כשהיינו בחוץ ואבא היה אומר לאמא משהו בפרסית, היא הייתה נותנת לו מרפק ואומרת 'דבר עברית'. המצחיק שהיא אמרה לו את זה בפרסית. במיונים לצבא לא אמרתי להם שאני דוברת פרסית, ובאוניברסיטה עשיתי תואר בלימודי המזרח התיכון ולקחתי קורס של כתיבה וקריאה בפרסית. נגלה בפניי עולם של תרבות והיסטוריה מפוארת. זו הייתה האש שהציתה את החזרה לשורשים.
"התחלתי לחקור מה קורה שם, לא ברמה ההיסטורית או הפוליטית אלא בהיבט תרבותי־חברתי, והיה לי חלום להנגיש את החיים באיראן לאנשים בישראל. ההרצאות כבר היו מוכנות וחיכיתי. הייתי צריכה פוש קטן".
האיראנים דומים לישראלים בשמחת החיים, בפתיחות וברצון לחופש. הם מעדיפים להיות אלה שיפילו את המשטר, בלי התערבות חיצונית"
מתי הוא הגיע? "אחרי שחיל האוויר הפציץ את הכור בנתנז. הייתי צריכה חיל אוויר שלם שיגרום לי לצאת עם הרצאות שמתארות את חיי היומיום של האיראנים".
מה הישראלים לא יודעים על העם האיראני? "שהם דומים מאוד לישראלים בתרבות, בשמחת החיים, בפתיחות וברצון לחופש".
למה החלטת לקיים את הפסטיבל דווקא בשדרות? "כדי להחזיר חיים לנגב המערבי ולקיים אירוע של תרבות לנפש שלא עוסק רק ב־7 באוקטובר ומביא גם קהלים מחוץ לאזור".
מה יכלול הפסטיבל? "יוצגו סרטים שהוקרנו בעבר בסינמטק תל אביב ומשקפים באמצעות דילמות יומיומיות את ההתנגדות למשטר הדיכוי ואת השאיפות לחופש. יהיו גם אירועי מוזיקה (לירז צ'רכי, חזי פניאן ועוד) והענקת אות הוקרה לאישים שתרמו לחיבור בין איראן לישראל".
יש סרטים שאי אפשר להקרין בארץ? "רציתי להביא את 'זו הייתה רק תאונה', שצולם מתחת לרדאר באיראן וזכה לאחרונה בפסטיבל קאן, אבל יש עליו וטו פוליטי כי ההקרנה עלולה לסכן את יוצריו".
"עשיתי תואר בלימודי המזרח התיכון ולקחתי קורס של כתיבה וקריאה בפרסית. נגלה בפניי עולם של תרבות והיסטוריה מפוארת. זו הייתה האש שהציתה את החזרה לשורשים"
את בקשר עם אזרחים איראנים? "לא ממש, כי אני לא רוצה לסכן אותם. בסוף כל מה שקורה ברחוב האיראני מגיע לרשתות החברתיות. אני עוקבת גם אחרי התקשורת האיראנית וערוצי האופוזיציה, ודרכם לומדת איך הם רואים את ישראל. לאחרונה, למשל, סוקרה בערוצי התעמולה של הממשלה הפגנת החרדים בירושלים שבה הם זרקו בקבוקים על כתבת ערוץ 12. בערוצי האופוזיציה, לעומת זאת, משודרות קריאות של משפחות החטופים".
במהלך המערכה מול איראן היו קולות תמיכה בישראל? "הרבה אנשים שמצפים להפלת השלטון חגגו, אבל הם מעדיפים להיות אלה שיפילו את המשטר, להביא את השינוי מהבית, רגישים להתערבות חיצונית בחייהם".
מה העם האיראני חושב עכשיו על ישראל? "כשאני פוגשת איראנים בחו"ל, אני שומעת מהם כמה הם רוצים שיהיה שלום וכמה חבל שהשלטון לא מאפשר זאת, ובמקום להשקיע כסף במקומות שצריך הוא משקיע מיליארדים בטרור. בסוף השלטון ייפול שם, וככל שנכיר יותר את העם האיראני כעת, זה יהיה כר ליחסים נפלאים בעתיד".