באוגוסט 2024 כרע שחר לוי ברך, שלף טבעת יהלום והציע נישואים לבת זוגו שיר דויד (25). "היינו בחדר במלון, ופתאום זה קרה", היא מספרת. "התרגשתי והופתעתי. זה היה רגע של אושר להיאחז בו במציאות הבלתי אפשרית שאנחנו נמצאים בה מאז 7 באוקטובר. ברור שמיד אמרתי כן".
בן זוגה שחר (24) מראשון לציון הוא נהג מונית, ממש כמו אביו - איתן לוי ז"ל מבת ים, שנרצח ב־7 באוקטובר וגופתו מוחזקת בעזה. "ניצלתי את הוויקאנד במלון שקיבלנו בזכות מִנהלת החטופים כדי להתרענן קצת", הוא מספר.
שנה עברה מאז הצעת הנישואים, ועוד לא התחתנתם.
"אחרי ששיר הסכימה, התחלנו לדבר על חתונה, סגרנו תאריך לאוגוסט 2025, אבל דחינו אותה. הרגשתי שאני לא יכול לתכנן אירוע חגיגי כשאבא שלי מוגדר כחלל חטוף בעזה. כל יום שהוא שם, הפצע מדמם. רק כשהוא יוחזר ארצה, ההלוויה והקבורה יאפשרו לנו לסגור את המעגל, להתקדם ולהתחיל חיים חדשים".
"ישבנו שבעה בלי גופה"
איתן לוי יצא ב־7 באוקטובר ממרכז הארץ לכיוון דרום, כדי להסיע במוניתו אדם שביקש להשתתף במסיבת הנובה. "אבא התקשר אליי בערך בשש וחצי בבוקר", משחזר שחר. "שיר ואני חזרנו הביתה בחמש וחצי בבוקר ממסיבת יום הולדת של חבר. כשאבא התקשר הוא אמר לי, 'אני לא רוצה להלחיץ, אבל רציתי להתריע שאני בדרום ויש טילים מעל לראש שלי'. כששאלתי מה הוא עושה שם, ענה שהוא לקח נוסע למסיבה בדרום. אחרי דקה־שתיים, כשהוריד את הנוסע במסיבה, הוא צלצל שוב. 'אני בדרך חזרה', הודיע, ומיד צעק: 'אוי ואבוי!'. ברקע שמעתי צעקות בערבית ויריות. הייתי בהלם טוטאלי. קראתי לו שוב ושוב. לא שמעתי אותו יותר, אבל במשך שלוש שעות וחצי שבהן הטלפון שלו היה פתוח, שמעתי את סרט האימה של 7 באוקטובר".
במשך 40 יום הוגדר איתן לוי כנעדר וכמנותק קשר. אחר כך הוגדר כחטוף שמצבו לא ידוע. לאחר 63 יום שונתה ההגדרה לחלל חטוף. הוא היה בן 53 במותו.
6 צפייה בגלריה
"הילדים קראו לו 'דוד איתן'". איתן לוי ז"ל עם ילדיהן של גרושתו ובת זוגה, ריף וריבר
(צילום: אלבום פרטי)
מה עשיתם בחודשיים שבהם לא ידעתם מה עלה בגורלו של אבא?
"היינו עם עצבים רופפים, כמעט לא ישנו. הקמנו חמ"ל בבית, ניסינו בכל דרך לחפש אותו ולאסוף פרטים רלוונטיים. ואז, באמצע נובמבר 2023, ראיתי בטלגרם סרטון שבו מבצעים לינץ' בגופה של מישהו. ברגל אחת הייתה לגופה צלקת מניתוח, ועל אחת האצבעות ביד הייתה תחבושת. יום לפני 7 באוקטובר אחת משתי הכלבות של אבא נשכה אותו כשהוא ניסה להפריד בינה ובין כלב אחר וזיהיתי את התחבושת שהייתה לו ואת הצלקת הגדולה שהכרתי. מיד הודעתי לקציני הקשר שלנו, והם העבירו את המידע הלאה. ב־8 בדצמבר בבוקר דפקו לנו בדלת. עמדו שם עובדת סוציאלית, רופא, איש 'חברה קדישא' וקציני הקשר. אמרתי להם: 'אתם לא צריכים לדבר. אני יודע מה אתם הולכים להגיד'. כמה שעות אחר כך הרמנו שבעה באוהל אבלים שהוקם מתחת לבית שלנו".
למה ישבתם שבעה בלי גופה?
"נכון שלא הייתה גופה, אבל היה לי סוג של ודאות. ראיתי אותו במו עיניי ולא היה מקום לספק".
"הבנתי מהר מאוד שהן זוג"
שחר הוא בנם המשותף היחיד של איתן לוי ואשתו לשעבר, אביבה לוי זכי. כשהיה בן חמש התגרשו הוריו והוא עבר עם אמו לבית הוריה בראשון לציון. "אני לא ממש זוכר את ההורים שלי כנשואים, אבל גם אחרי הגירושים הם נשארו חברים טובים לאורך כל הדרך. אבא גר בבת ים, אבל עבד שנים באפריקה, בחברות בנייה ותשתיות ישראליות. הוא ניהל רשת מוסכים של כלי עבודה כבדים. היינו בקשר רציף בסקייפ ובטלפון. אחת לשלושה חודשים הוא בא ארצה לשבועיים עד חודש ואז היינו משפחה ממש. שלושתנו, וגם ההורים של אמא, טיילנו יחד בארץ ובחו"ל, עשינו ארוחות שישי ביחד, יצאנו למסעדות. היו געגועים, אבל היו גם הרבה רגעים שמחים", הוא מספר.
ב־2016, אחרי שנפגע בתאונת עבודה באפריקה, חזר איתן לישראל. לאחר תקופת החלמה הוא החל לעבוד בחילוצי דרך וכנהג מונית. לפני כחמש שנים נפגע כשרכב על אופנוע ונהג שבא מהכיוון הנגדי פגע בו והעיף אותו לצד המדרכה. האופנוע נפל עליו והוא נפצע קשה. "אבא עבר שני ניתוחים ברגל, הושתלו לו פלטינות, ומאז הוא בעיקר חי על קצבת נכות, אבל המשיך לתמוך במשפחה שלנו", מספר שחר. בעזרת הצלקת מאותה תאונה זיהה את אביו שנרצח.
כשלוש שנים לאחר הגירושים הופיעה בחייו של שחר דמות משמעותית חדשה. אמו אביבה הכירה את חן זכי, אז תושבת אריאל. כיום הן בנות זוג ומגדלות יחד בראשון לציון את שלושת ילדיהן המשותפים, סאני (בת 6) וריף וריבר (תאומים בני ארבע).
"כשאמא ואני גרנו בבית של אבא בבת ים, בתקופה שבה הוא עדיין היה באפריקה, חן התחילה לעשות איתנו סופי שבוע", מספר שחר, שהיה אז בבית ספר יסודי. "חשבתי שהיא ואמא חברות, אבל הבנתי מהר מאוד שהן בנות זוג. קצת אחרי הבר מצווה שלי הן 'יצאו מהארון' בפניי. אמא אמרה לי שהיא וחן רוצות לדבר איתי, ואני אמרתי: 'מה את רוצה להגיד לי, שאתן זוג?'. שתיהן היו קצת בהלם מזה שאני יודע, אבל זה בעצם הקל עליהן, וגם העובדה שקיבלתי את זה בצורה טובה".
איך קיבלו את זה החברים שלך?
"למדתי אז בחטיבה של הגימנסיה הריאלית בראשון לציון, הייתי מקובל ואף אחד לא אמר לי שום דבר בנושא. גם אם דיברו, לא ידעתי על זה".
איך אבא שלך קיבל את הזוגיות החדשה של אמך?
"בהתחלה הוא היה די בהלם, אבל זה לא שינה את היחס שלו לאמא. עם השנים גם הקשר שלו עם חן התהדק, בעיקר מאז שנולדה אחותי סאני. לפני ארבע שנים נוספו למשפחה התאומים ריף וריבר. את שלושתם ילדה חן, אבל את תהליך ההיריון הן עברו ביחד, ושתיהן אמהות לכל דבר של שלושת הילדים. לחן הם קוראים אמא, ולאמא שלי מאמי, והם האחים שלי לכל דבר ועניין.
"אבא השתלב במשפחה באופן טבעי לגמרי. הילדים קראו לו 'דוד איתן'. הוא נהג לבוא אלינו כל יום בבוקר. אחרי סיבוב לילה עם המונית הוא היה מחנה את האוטו, ואחרי שחן לקחה את הילדה לגן הוא המשיך לביתו בבת ים. הוא היה איתנו בארוחות שישי ולפעמים גם בשבתות. הוא היה חלק טבעי ובלתי נפרד מהמשפחה, הן מהפן הרגשי והן מהפן הכלכלי".
מה זה אומר, הפן הכלכלי?
"לאמא שלי היה גן 15 שנה והיא ניהלה אותו יחד עם חן. הקורונה טרפה את הקלפים. הגן לא עבד ושתיהן איבדו את מקור הפרנסה. אבא תמך בבית מבחינה כלכלית, קנה לילדים תרופות ותמ"לים, קנה הביתה אוכל ומימן גם הוצאות שוטפות. אני, כאח הגדול של הילדים האלה, עזרתי איפה שיכולתי".
איזה מין איש היה אבא שלך?
"מאוד משפחתי ומאוד שמח. לא היו לו חיים פשוטים, אבל גם כשהיו לו רגעים עצובים הוא לא נתן לנו להרגיש את זה. בכל פעם שהוא בא, וכאמור הוא היה איתנו הרבה, זה היה שמחה".
"הוא הדביק את ציורי הילדים במונית"
אביבה לוי זכי (53), גרושתו של איתן, בעברה הרחוק שחקנית כדורסל באליצור ראשון לציון, מספרת שהוא היה דמות מרכזית בחייה. "הכרנו בצבא והתאהבנו. אחרי שנה נפרדנו, אבל כשהייתי בת 27 חברה הפגישה בינינו, והתאהבנו שוב. אחרי שנה וחצי התחתנו. גרנו בבת ים ונפרדנו כששחר היה בן חמש, בהחלטה שנישאר חברים. הוא התחיל אז לעבוד באפריקה, ולמרות זאת נשארנו בקשר טוב וקרוב".
את חן זכי הכירה כשהייתה בת 36, דרך חברים משותפים. "בהתחלה היינו חברות רגילות למרות הבדל הגיל בינינו - היא הייתה אז בת 20. לא היה בינינו שום דבר מיני. אחרי שנה נהיינו זוג. לפני זה לא היה לאף אחת מאיתנו שום ניסיון עם נשים. במשך חמש שנים היינו בארון, אבל איתן ניחש שאנחנו יותר מסתם חברות, וגם ההורים שלי הבינו. כשהתחלנו לצאת עם חברים להט"בים, כבר היה טיפשי להסתיר".
הן נישאו ב־2016 באמצעות ארגון "משפחה חדשה". "ב־2017 התחלנו לברר איך להביא לעולם עוד ילדים. קנינו זרע, וב־2018 חן נקלטה. סאני נולדה ב־2019, ואחריה הבנים ריף וריבר. שלושת הילדים רשומים אצלי בתעודת הזהות".
שקלתן לבקש מאיתן זרע?
"לא התכוונו להכניס את איתן למשפחה באופן רשמי. ההורים של שלושת הילדים הם אני וזוגתי. אנחנו משפחה להט"בית. אבל מרגע שסאני נולדה, איתן מאוד התחבר. הוא למעשה 'אימץ' את שלושת הילדים, כאמור בצורה לא רשמית. הוא היה דמות גברית מרכזית בחיים של הילדים. זה עשה טוב גם לו וגם להם. בעצם אנחנו היינו המשפחה שלו. יש לנו הודעת ווטסאפ מוקלטת שבה הוא אומר: 'אתם המשפחה היחידה שלי. אין לי אף אחד חוץ מכם'.
"הוא היה בא אלינו על בסיס יומיומי, כל בוקר חיכה כשחן ירדה עם הילדה לגן, כדי להגיד לה בוקר טוב. סאני הייתה מציירת לו בגן ציורים, והוא היה מדביק אותם על לוח המחוונים של המונית. בנוסף, הוא היה מגיע בערבים ונסענו יחד לחופשות שהוא מימן. הוא מימן הכול: תרופות ותכשירים לילדים, צעצועים וציוד, ממתקים. כל יום שישי הוא קנה לנו אוכל. ב־7 באוקטובר, כשהלכנו לבית שלו כדי להוציא את הכלבות שלו, מצאנו שקיות עם צעצועים וממתקים שהוא הכין לילדים. לקחנו אותן ואמרנו לילדים שדוד איתן שלח להם".
איך הסברתן לילדים את העובדה שהוא נעלם?
"ניסינו להגן עליהם, והם גם צעירים מכדי להבין. אחרי המלחמה הקטנים הבינו שהוא לא הצליח להגיע לממ"ד בזמן. עד היום, כשהם רואים מונית, הם אומרים 'דוד איתן'. סאני מבינה. היא אומרת שאנשים רעים חטפו והרגו אותו. הוא היה דמות נוכחת מאוד בחיים שלהם, וההיעלמות שלו השפיעה עליהם. סאני סירבה לחגוג יום הולדת בלעדיו. מאז שהוא לא איתנו, הכול קפא".
ממה את מתפרנסת כיום?
"15 שנה היה לנו גן בבעלותי, וחן עבדה איתי. מכרנו את הגן בסוף 2022. בספטמבר 2023 פתחנו צהרון, ואז ב־7 באוקטובר סגרנו אותו, כי המלחמה פרצה והמשק עמד. החזרתי להורים את הכספים ששילמו לי, ועד עכשיו אני ממשיכה לשלם את דמי השכירות על הצהרון שלא הפעלתי. התרסקתי כלכלית. מאז ספטמבר 2024 אני עובדת כמנהלת גן, אבל זה ממש לא מספיק להחזיק את הבית. למזלנו, שחר נכנס לנעליים של אבא שלו ומסייע כלכלית".
חן לוי זכי מצטרפת לשיחה ואומרת: "אני לא חזרתי לעבוד, אני לא מסוגלת ואני מוכרת כפוסט־טראומטית. אנשים לא מבינים מה איתן היה בשבילי. הוא קרא לסאני 'הקמע שלי', ובשלב מסוים ביקש שאסכים שהוא יראה את ילדינו כילדיו. אמרתי לו 'בוודאי', כי שלושתם אוהבים אותו מאוד. בנוסף לזה שהוא תמך ועזר לנו בכול, היו לי ולו שיחות נפש ביום ובלילה. כל דבר שקרה לי, שיתפתי אותו. הוא ידע עליי דברים שאף אחד לא ידע ולא יודע. היום אני מרגישה ממש אבודה בלעדיו. אחרי שראינו את הסרטון בטלגרם, את ההתעללות בגופה, התפרקתי. אני לא ישנה בלילות, יש לי פלאשבקים, אני בקושי מתפקדת למרות שאני מטופלת".
ניסיתם לקבל עזרה מהמדינה?
אביבה: "אנחנו לא מוכרים כקרובי משפחה של חלל חטוף. מִנהלת החטופים מכירה בנו כמעגל שני, ולכן הילדים זכאים לטיפול פסיכולוגי. ניסינו להסביר את המשמעות של איתן בחיים של כולנו, אבל קשה לאנשים להבין שהוא היה דמות אב לילדים של גרושתו שחיה עם בת זוגה, וגם את הדינמיקה הייחודית של המשפחה שלנו".
עד כמה אתם סובלים כלכלית מהיעדרו של איתן?
אביבה: "מאפס עד מאה? 150%!"
מה היית רוצה שיקרה?
"שמדינת ישראל תיקח אחריות על 7 באוקטובר וגם עלינו, המשפחות, גם אלה שנחשבות 'מעגל שני'. שיסתכלו על כל משפחה כאינדיבידואל, יבחנו מה היה הקשר בין החלל החטוף למשפחה ושלא ישפטו שרירותית רק קשר דם".
שחר, איך אתה, כבנו הביולוגי של איתן ז"ל, מתמודד?
"אני מוגדר על ידי הביטוח הלאומי כפוסט־טראומטי אבל לא כנפגע פעולות איבה, כי לא נכחתי באירוע עצמו. כבן של חטוף אני מקבל מהמדינה מענק רבעוני, ומהביטוח הלאומי קצבת נכות וטיפולים נפשיים. עוד לפני 7 באוקטובר עשיתי קורס נהיגה במונית כדי להצטרף לאבא לעבודה. המכונית שלו נשרפה, ואני עובד כיום על מונית שקניתי בהלוואה ועוזר לפרנס את המשפחה".
"המאבק של משפחות החללים שונה ממאבק משפחות החיים"
את שיר, ארוסתו, הכיר שחר דרך חברים משותפים לפני 7 באוקטובר. כיום היא סטודנטית למדעי החברה בבית ברל ובאוניברסיטה הפתוחה ואחמ"שית בשירות לקוחות. "מאז שאבא נרצח היא איתנו במלחמת ההישרדות היומיומית ונעשתה חלק בלתי נפרד מהמשפחה. הבנתי שהיא האישה בשבילי לעולמים", הוא אומר.
שיר: "כשהכרתי את שחר הוא סיפר לי שההורים שלו גרושים, שאמא שלו בזוגיות עם אישה ושיש להן שלושה ילדים. קיבלתי את זה באופן טבעי לגמרי, כמו ששחר מתייחס לזה. את אביבה וחן הכרתי שבועיים אחרי ששחר ואני הכרנו, ואת איתן כחודש אחרי. לצערי, לא הספקתי להכיר אותו טוב יותר".
כחודש וחצי אחרי 7 באוקטובר הצטרפו שחר, שיר, אביבה וחן למטה האזרחי של משפחות החטופים. "עשינו את זה רק אחרי שהייתה לנו איזושהי ודאות על הגורל של אבא שלי", אומר שחר. "אני השתתפתי בעיקר בעצרות. לא הייתי מסוגל ללכת להפגנות".
שיר הייתה פעילה יותר במאבק הציבורי, השתתפה בפעולות שוטפות של המטה, בפגישות בכנסת ובעצרות. לאחרונה, היא אומרת, פרשה מפעילות. "הייתה לנו תחושה שרוב הפעילים היו משפחות של חטופים חיים, ופחות שמו דגש על מאבק להחזרת החטופים החללים, וזה פחות התאים לנו. המאבק של משפחות החטופים החיים והחללים שונה. משפחה של חטוף חי מחכה לו שיחזור לתהליך שיקומי. במשפחה של חלל חטוף, כשהחטוף מוחזר, המשפחה צריכה לשקם את עצמה ולא אותו. יש שוני מהותי בין שני הדברים. אז אנחנו כבר לא פעילים, אבל נשארנו בקשר עם כמה משפחות".
אביבה, מה התחושות שלך כשמדברים על מו"מ שנפסק ומתחדש וחוזר חלילה?
"אני מאחלת שכל החטופים ישובו, החיים לשיקום והחללים לקבורה ראויה, אבל אני מאמינה שיהיו לא מעט 'רון ארדים', ואיתן ביניהם. אני סקפטית מאוד לגבי חזרתו של איתן. אין עליו מודיעין מעבר לרבע שעה אחרי שנחטף. ראינו בסרטון בטלגרם איך אזרחים עזתיים מתעללים בגופה, אבל אין עדויות מעבר לזה. אני בספק אם בכלל ימצאו משהו. למען הבן שלי הייתי רוצה סגירת מעגל, אבל אני לא מאמינה שזה יקרה".
חן: "בעקבות הדברים שנחשפנו אליהם, ואי אפשר לתאר אותם במילים, נראה לי שהסיכוי שימצאו ממנו משהו להביא לקבורה ממש קלוש".
שיר: "אני שמחה בשביל המשפחות שקיבלו סגירת מעגל, ומייחלת שגם איתן יזכה לחזור הביתה. כל עוד הוא שם, אנחנו חיים את הטראומה הזו כל יום. כשהוא ינוח באדמת ישראל, תהיה לנו יכולת להשתקם, להתקדם ולהתחיל בחיים חדשים".
שחר, מה היית רוצה שיזכרו מאבא שלך?
"את טוב הלב שלו, את הנתינה, המשפחתיות, את מי שהוא היה בחייו ולא את אופן מותו".
