לפני 16 שנה, כשהתברר גודל הנזק המוחי שנגרם ליסמין פיינגולד, אלופת ישראל לשעבר בחתירה, שהתהפכה עם סירתה בירקון המזוהם, אף אחד לא האמין שמכל המקצועות בעולם היא תבחר דווקא להיות מורה למתמטיקה. היום, כשהיא מלמדת בעירוני ה' בתל אביב, היא נחושה להביא את החתירה למצוינות גם לבית הספר.
אחרי התאונה, שבמהלכה שהתה במשך חמש דקות וחצי מתחת למים, היא לא זכרה מי היא, ועד היום היא מתקשה בשליפה ובניהול הזיכרון. עם זאת, כמו שבעבר היא לא נתנה לשום דבר לעצור אותה בדרך לאליפות, גם כמורה היא לא נותנת לשום בעיית זיכרון לשבש לה את התוכניות. "אם הירקון לא יכול עליי, אף אחד לא יכול", היא צוחקת. "יש לי דרייב לא רק בחתירה, אלא בכל כל דבר שאני עושה, זו בעירה שיש לי מבפנים - אם אני עושה משהו, אני צריכה לעשות אותו עד הסוף. אני פשוט תמיד רוצה להיות הכי טובה שיש".
כבר בתיכון היא הייתה הכי טובה שיש: תלמידה מחוננת, סיימה בגרות במתמטיקה בכיתה י', למדה לתואר ראשון במתמטיקה במהלך התיכון והתקבלה ללימודי הנדסת אווירונאוטיקה באימפריאל קולג' היוקרתי בבריטניה. "דווקא בגלל הרקע שהגעתי ממנו והקשיים שהייתי צריכה להתמודד איתם לאורך השיקום הארוך שלי, בחרתי להיות מורה. הכרתי את המצוקה במערכת החינוך בגלל מחסור במורים, והשנה, כשהבן שלי נכנס לכיתה א', הבנתי את זה עוד יותר לעומק ורציתי לתרום את חלקי. נכנסתי להוראה במסגרת מסלול הסבה להוראה של עיריית תל אביב, ואני עדיין לומדת לתעודת הוראה".
איך הנזק המוחי שנגרם לך ניכר בחיים שלך היום?
"ניכר מספיק כדי שיהיה נוכח כל הזמן, ניכר בזה שאני צריכה להסתובב עם מחברות ולרשום כל דבר. דברים יכולים להיות שמורים אצלי בראש, אבל יהיה לי קשה לשלוף אותם ברגע האמת. יכול להיות שבעוד שעה לא יהיה לי מושג שניהלתי את השיחה הזאת איתך. אני לומדת לחיות עם זה, לקבל את זה שזאת אני החדשה, ולמצוא פתרונות".
"לפעמים אני חושבת שחצי דקה, רק חצי דקה מתוך חמש הדקות שבהן אנשים העדיפו לצלם במקום להציל אותי, הייתה מאוד מסייעת לי היום. ואני מדברת על שנים של שיקום"
אילו פתרונות, למשל?
"אחרי השיחה הזאת אני אלך וארשום על מה דיברנו כדי שלא אשכח. כשנכנסתי בפעם הראשונה לכיתה חששתי, אבל שני דברים עזרו לי להתמודד: קודם כול הביטחון ביכולת שלי לנהל את עצמי ולהוביל את עצמי למטרות שאני מסמנת, שזה משהו שרכשתי בספורט. הדבר השני, משהו שהתחזק אצלי מאוד אחרי התאונה - אני לא נותנת לבושה לנהל אותי ולא חוששת לבקש עזרה. אין לי בעיה לשאול משהו כמה פעמים אם במקרה לא זכרתי ששאלתי. אני לא נותנת לשאלות או לבעיות לגדול, ומנסה למצוא תשובות וללמוד כמה שיותר מהר".
איך את מכינה את עצמך לשיעורים?
"אני מקפידה שיהיה לי בראש כל מה שעשיתי עם הכיתה בשיעור הקודם לפני שאני נכנסת לשיעור. מלחיץ אותי מאוד לא לזכור את שמות התלמידים, כי אני זוכרת כמה היה לי חשוב בתור תלמידה שהמורים שלי יכירו את השם שלי. אם אני נותנת לתלמיד לעשות עבודה, אני רושמת לי כדי לזכור לבדוק את זה. יש לי יומן ואני רושמת מי חייב לי שיעורי בית, ובסוף כל יום אני מעבירה את כל המידע ליום הבא שבו אני נפגשת עם אותה כיתה".
למה בחרת ללמד דווקא מתמטיקה?
"בכיתה ח' נסעתי עם אמא שלי לשנת שבתון בלונדון, וכשחזרתי לעירוני ד' בכיתה ט', לא מצאתי את מקומי כי למדתי שם נושאים אחרים לגמרי. דיברתי עם רכזת המקצוע, והגענו לאיזשהו מסלול שאוכל ללמוד ולגשת לבגרות לבד, בליווי ובהשגחת בית הספר. ניגשתי לבגרות בכיתה י', מה שפינה לי זמן להתחיל ללמוד לתואר ראשון וגם להתחיל עם החתירה. התאונה גרמה נזק היקפי גדול מאוד שהשפיע על כל תחום בחיים שלי, אבל גיליתי שלמתמטיקה היה תפקיד מהותי בשיקום שלי ובחזרה שלי באופן כללי לחיים נורמטיביים".
איך הצלחת לשלב בין הלימודים בתיכון ובאוניברסיטה ובין אימוני החתירה?
"זה אולי יישמע לך מוזר, אבל שני התחומים - הספורט והמתמטיקה - די קשורים אחד לשני. שניהם דורשים תכונות אופי דומות מאוד, הרבה השקעה, חתירה להישגיות והרבה משמעת עצמית".
האיש שהציל אותה
פיינגולד (36) נולדה בתל אביב לאליזבת פיינגולד, מרצה לפיזיקה באוניברסיטה הפתוחה, ולפעיל השלום אייבי נתן ז"ל, מייסד תחנת הרדיו "קול השלום", שלא הכיר בבתו ולא נפגש עמה מעולם.
למועדון החתירה "השייטים תל אביב" היא הצטרפה כשלמדה בתיכון עירוני ד', וכבר בגיל 16 השתתפה לראשונה בתחרות אליפות ישראל בחתירה. שלוש שנים אחר כך, בשנים 2009-2008, היא הוכתרה פעמיים כאלופת ישראל בחתירה בסירת יחיד.
מאוחר יותר ייצגה את ישראל באליפות אירופה לאוניברסיטאות בקרואטיה, זכתה במקום הראשון באליפות הפתוחה של ליטא ובשתי מדליות כסף בתחרות בנורווגיה. בצבא הוכרה כספורטאית מצטיינת ושירתה כמורה חיילת בעירוני י"א בתל אביב.
התאונה ששינתה את חייה התרחשה במאי 2009. זה התחיל כעוד אימון שגרתי, אך הפעם סירתה של פיינגולד התהפכה והיא נחבטה בראשה ואיבדה את הכרתה. רק כעבור חמש דקות וחצי היא חולצה על ידי אבי טויבין, עובר אורח בן 62, שנחלץ לעזרתה. פיינגולד פונתה לבית החולים איכילוב במצב קשה, שם אושפזה מונשמת וחסרת הכרה ביחידה לטיפול נמרץ. כשהתעוררה לא זיהתה את סובביה ולא הצליחה לזכור מה קרה. לאחר תקופת שיקום ארוכה בבית לוינשטיין היא חזרה לעסוק בחתירה תחרותית. שנה לאחר התאונה היא זכתה באליפות ישראל לחתירה בתחרות לרביעיות נשים, במקצה של אלף מטר, ושנתיים לאחר מכן, ב־2012, זכתה בתואר אלופת ישראל במקצה יחיד ל־2,000 מטר.
"אין לי מושג איך עשיתי את זה", היא אומרת. "באופי שלי אני לא מוכנה להפסיק עד שאני לא לוקחת את המדליה. אני לוקחת את המוטיבציה הזאת לכל תחום שיש לי בו איזשהו מאבק, בעיקר מאבק נגד עצמי. בתור ספורטאית יחידנית לשעבר למדתי שהמאבקים הכי קשים שהיו לי היו נגד עצמי, להילחם מהשנייה הראשונה נגד האינסטינקט הטבעי ביותר שאומר לך 'די, תנוחי'. אני שמחה שהצליח לי".
את כבר יודעת למה התהפכת?
"בהתחלה שאלתי המון שאלות, גם המשטרה וגם הרופאים לא הצליחו להבין מה בדיוק קרה לי, אבל עברו כל כך הרבה שנים מאז, שזה כבר לא ממש מעניין. מה שמעניין יותר זה מה קרה לי בחמש וחצי הדקות שהייתי מתחת למים, ואיך מהמקום הזה הצלחתי להגיע לאיפה שאני היום".
5 צפייה בגלריה
יסמין פיינגולד עם אבי טויבין שהציל אותה והנשיא שמעון פרס שהעניק לו את אות המתנדב
(צילום: עטא עויסאת)
כעסת כשגילית שהיו אנשים שראו אותך לפני אבי טויבין ולא קפצו להציל אותך?
"אם אגיד לך שאני לא כועסת, יהיה בזה משהו לא אמיתי. אני עובדת כל כך הרבה שנים לתקן משהו שיכול היה להיחסך ממני, וזה באמת מכעיס. לפעמים אני חושבת שחצי דקה, רק חצי דקה מתוך חמש הדקות שבהן אנשים העדיפו לצלם במקום להציל אותי, הייתה עוזרת לי מאוד היום. עוד כמה שניות היו יכולות מה־זה לעזור לי, ואני מדברת במונחים של שנים של שיקום. אבל אני מעדיפה לשחרר את הכעס, לברוח ממקומות רעילים. זה מה שקרה, ואני מתמודדת עד היום עם ההשלכות, אבל היה לי מזל גדול שאבי היה שם. הוא התאמן בריצה על שפת הנחל וראה אותי חותרת. אחרי כמה דקות הוא רץ בחזרה וראה את הסירה הפוכה. הוא קפץ למים והנשים אותי עד שהגיע אמבולנס, ובמצב כזה, כשכל שנייה קריטית, ההחייאה שלו הייתה מאוד משמעותית".
"הבן שלי איתמר בן שש ובינתיים חתירה זה לא הקטע שלו, אפילו שחייה לא מעניינת אותו. אני לא לוחצת, הוא יגיע לשם בזמנו החופשי"
אתם עדיין בקשר?
"היית יכולה לא להיות בקשר עם מישהו שנתן לך את החיים במתנה? זה אפשרי? בוודאי שאנחנו בקשר, אנחנו מדברים מדי פעם, וכל דבר משמעותי שקורה לי בחיים - הטלפון הראשון הוא לאמא שלי, השני לבעלי והשלישי לאבי".
אי אפשר להימנע מהמחשבה שהוא אולי סוג של תחליף לאב שלא היה לך?
"יש לו משפחה נהדרת ויש לו מספיק ילדים, הוא לא צריך עוד בת, אבל הוא אדם מאוד יקר ללבי ואני מאוד אוהבת אותו".
האיש שלצידה
את בעלה, ד"ר קרטיק אינבסקר (40), איש הייטק ממוצא הודי, היא הכירה כשהגיע לארץ לעשות פוסט־דוקטורט בפיזיקה באוניברסיטת תל אביב. השניים נישאו לפני שבע שנים וגרים בתל אביב עם בנם היחיד איתמר (6). "נפגשנו באירוע השנתי של ארגון מרכזי הסיוע של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית שנערך בתל אביב", היא מספרת. "אמא שלי ואני נוהגות להתנדב שם כל שנה באירוע 'מתלבשות על זה', והוא הגיע לשם עם משלחת מתנדבים של האוניברסיטה. המבטים שלנו הצטלבו מעל ערימת בגדי מעצבים שהיינו צריכים למיין ולסדר. קיפלנו עוד ועוד בגדים, עבודה לא הכי כיפית בעולם, אבל לא רציתי שהיום הזה ייגמר. אמרתי לעצמי, 'פגשת עכשיו מישהו סופר־מיוחד, ויהיה נורא עצוב אם לא תפגשי אותו יותר בחיים שלך'. למזלי הוא אזר אומץ וביקש את הטלפון שלי, ואני אזרתי אומץ ונתתי לו, כי אני לא נוהגת לעשות את זה. הייתי ממש בספק אם הוא ישתמש בו, אבל לשמחתי הוא כתב לי הודעה בווטסאפ. התחלנו להתכתב באינטנסיביות למרות שגרנו כמה קילומטרים אחד מהשני, ואחרי חודש הוא שאל, 'אולי ניפגש באוניברסיטה?'. מאז לא נפרדנו".
הוא ידע מי את כשהכרתם?
"כשדיברנו באירוע לא היה לו מושג, אני לא נוהגת להציג את עצמי כאלופת ישראל, אבל הוא סיפר לי שאחרי זה הוא הלך לאינטרנט וגילה לבד. בסופו של דבר הוא התאהב בבן אדם הפרטי שאני, הדמות הציבורית שלי היא לא חזות הכול".
איך התגברתם על השוני התרבותי?
"זה באמת היה סוּפר־קשה, זה לגשר בין מזרח למערב, אבל בסופו של דבר אנחנו שני בני אדם, ועם קבלה וכבוד הדדי מתגברים גם על זה. אוקיי, יש דברים שצריך לגשר עליהם, זה לא שהכול טוב ויפה, למשל האזעקות. זה דבר שאני כישראלית יכולה לחיות איתו, אבל אדם שבחיים לא עבר מלחמה וחי פה כבר שנתיים תחת טילים, זה מכניס רמות של סטרס לחיים. גם כשאנחנו מבקרים את המשפחה שלו בהודו אני מבינה שיש פער. למשל, נימוסי שולחן זה פשוט משהו אחר. אצלנו אין כזה דבר לאכול עם הידיים, ואילו שם זה נהוג. ואני לא מדברת על צ'יפס, אלא ממש אוכל עם רוטב. קרטיק מאוד 'התמערב' עם השנים, אז אנחנו מסתכלים אחד לשני בעיניים, מהנהנים ומבינים שככה זה. זה מי שהם וצריך לכבד את זה".
מתי החלטתם להתחתן?
"היה ברור גם לי וגם לו מההתחלה שזה זה, לא לקח לנו יותר מדי זמן".
התחתנתם כאן או בהודו?
"עשינו שלוש חתונות - הראשונה בקפריסין כדי לעשות את זה רשמי, השנייה חתונה מסורתית בהודו, ואז בארץ מסיבה למשפחה ולחברים במועדון החתירה על הירקון".
"התאונה גרמה נזק היקפי גדול מאוד שהשפיע על כל תחום בחיים שלי, אבל גיליתי שלמתמטיקה היה תפקיד מהותי בשיקום שלי ובחזרה שלי באופן כללי לחיים נורמטיביים"
גם אביך, אייבי נתן, היה ממוצא הודי.
"קודם כול הוא לא אבא שלי, אלא אבא ביולוגי, ויש הבדל. הוא בחר לא להיות אבא שלי, אז לצורך העניין אין לזה משמעות שקרטיק הודי, לא לחיוב ולא לשלילה. האם אני כועסת עליו? לא, וגם לא מרגישה את החסך כאילו נלקח ממני משהו, כי מעולם לא היה לי אבא. מבחינת החוויה המשפחתית שלי היינו רק אני ואמא. היינו פשוט משפחה אחרת מהנורמה, אבל היום כבר אין דבר כזה נורמה. יש כל כך הרבה סוגים של משפחות, שלא יוצא דופן להיות רק אמא ובת. אם לומר את האמת, ההפסד היה כולו שלו".
את גדלת כבת יחידה. את חושבת על אח או אחות לאיתמר?
"כרגע לא. כבת יחידה אני לא מרגישה שחיי היו טובים פחות בגלל זה. יכול להיות שיום אחד נרצה, יכול להיות שלא. מה שבטוח זה שאיתמר ישמח מאוד לאח או אחות".
הוא כבר הולך לחוג חתירה כמו אמא?
"בינתיים זה לא הקטע שלו, אפילו שחייה לא מעניינת אותו במיוחד. אני לא לוחצת, הוא יגיע לשם בזמנו החופשי".
מתי פרשת מחתירה תחרותית?
"לא הייתה נקודה על ציר הזמן, זה פשוט דעך כי נכנסתי להיריון ובגלל התאונה זה היה היריון בסיכון. אמרתי, 'אוקיי, אני לא יכולה לשלב את ההיריון עם פעילות ספורטיבית כל כך מאומצת'. גם בהמשך זה לא הלך יחד עם גידול ילד. עם זוגיות עוד הצלחתי לשלב, אבל עם ילד שבוכה בלילה קצת קשה".
למה לא נשארת בענף כמאמנת, כמו ספורטאים רבים אחרים?
"זה יכול היה להיות חלום, אבל חתירה זה לא ענף מספיק מפותח בארץ בשביל שיהיה לי מישהו שאוכל לרוץ איתו קדימה עד לפודיום. אני עדיין ממשיכה לחתור ברמה של תחביב. אם אין לי יכולת להשפיע, אז אין לי מה לחפש שם. כל החיים רציתי לעשות משהו שייזכר, רציתי להטביע את חותמי, מה שנקרא, ואז התבגרתי והבנתי שזו לא הדרך היחידה להשפיע על העולם, שיש לי הזדמנות להשפיע גם בהוראה".
